ועכשיו נשימה.
שואפת פנימה בכבדות את האוויר הלח.
איפור מרוח יפה על פרצוף אדום.
קווים מטושטשים שיוצאים מזווית עין שמאל.
השבר הסורי-אפריקאי בהוכחה גיאומטרית על הפרצוף שלי.
הכי כיף זה לבכות במקלחת. במיוחד! אם חזרת לא מזמן לבית של
אימא ואת לא רוצה שבני הבית ישמעו את בכייך. בצעירותי בכיתי רק
במקלחת, כשעברתי לגור לבדי, בכיתי בכל מקום.
עכשיו אני שוב בוכה במקלחת.
מאוד קשה לי לשמוע את היבבות של עצמי ולראות את הפנים
המעוותים... גועל. במקלחת, זה רך יותר. דרמטי יותר. המים
מוהלים ומרככים, הסיטואציה עצמה מעצימה. אחרי בכי שכזה, אני
מרגישה כמו נייר מקומט, זרוק על הרצפה בסמוך לפח.

אני חושבת שכשמישהו יושב לכתוב את סיפורו הראשון, הוא מרגיש
בתוכו תחושת שליחות מלווה בפאתוס עצום ומועקה עם טקסטורה של
דבש בסרעפת. ואולי זו רק אני.

אז נתחיל או נסיים או שנמשיך לזיין את השכל, אבל סדר חייב
להיות כאן.
כבר כמה זמן אני משתעשעת עם עצמי ברעיון הזה. עכשיו, החלטתי
ללכת על זה. ככה, בלי ציניות. מצלמת וידאו ניצבת מולי על
חצובה. למולה אני אשב ואומר בקול רם את מה שעד עכשיו רק
חשבתי.

במציאות, כשאנחנו נפגשים, אני יושבת מולו והכול מתחרבש לי. אני
פשוט לא מצליחה לדבר ואני לא אדם שמתקשה להתבטא בדרך כלל. כמו
פלסטלינה ישנה, אני קשה וקרה מבחוץ, אבל קצת לחץ מצידו - ואני
וכל הפנים הרך שלי נמרחים חסרי צורה. מילים של רומן רומנטי
נבלמות כדי שגם הדמעות לא יזלגו למולו. מילות תוכחה קשות
נבלמות כדי שטריקת הדלת שלו תיבלם. יש פעמים שאני משחזרת
פגישות שכבר היו לנו. לשחזורים הללו אני מוסיפה אלמנטים
בדיוניים הודות לדמיון הפורה שלי. יש פעמים שאני מדמיינת
פגישות שעוד יהיו לנו. לדמיונות האלו אני מקפידה להוסיף
אלמנטים מציאותיים מהביחד שלנו, הודות לצורך ההיסטרי שלי
באיזונים. שתי הסיטואציות מעלות גרה במוחי כהצלחה מזהרת. אני
יושבת, רכונה לעברו, לבושה בחולצה סקסית ועיניים יוקדות. המוזר
ביותר הוא, שהן בשחזור והן בדמיון, אני תמיד, אבל תמיד! מעשנת.
במציאות אני נגעלת וסולדת מהאקט הזה, אבל בפגישות שקורות
בראשי, מתווספת לה ארובת הטבק הזו, בתפקיד של עיסוק וחשיבות
עצמית. והוא, בשחזור ובדמיון, הוא מבין אותי, כל כך מבין אותי,
עוד קצת הזדהות מצידו והיינו הופכים למסה פיזית אחת בירידה הכי
תלולה ברכבת ההרים הכי מפותלת בעולם. שלמות בהיקף בל יתואר.

אז אני יושבת מול המצלמה. לא רכונה, לבושה, אבל לא סקסי וגם
סיגריה אין.
החלטתי עם עצמי שמכתב שכתבתי רק יהווה תזכורת מנחה למה שיש לי
לומר ולא יקרא ישירות למצלמה. החיים הם לא טקסט תיאטרוני.
קמה. מדליקה רדיו, מכבה רדיו, מכניסה דיסק עם שירים "שלנו"
למערכת ומוציאה אותו בבהלה, אני בטוחה שהוא זוכר שלשירים האלו
יש משמעות עבורנו, אין צורך באפקטים רגשניים וגסים שכאלו, זה
נותן תחושה של יתר הרמטיות. סוג של קלסטרופוביה. אני מדליקה את
הרדיו שוב, ומשאירה אותו על ווליום נמוך. לפני שאני מתיישבת
שוב מול המצלמה אני מנסה לשוות לפנים שלי מבט של פיוס, תחושה
של אגביות, עיניים מחייכות. האקט הזה של הצילום העצמי מביך
אותי. בבת אחת דמעות כבדות מוצאות את דרכן לגרון שלי. השתהות
של שתי שניות ו...

"אתה מקנן בי. מקנן בי כמו נשר כבד גוף ויהיר. מקנן בי כאילו
הייתי הרי גולן - הושט היד וגע בם. מרותקת למקומי, הדרך אליי
ידועה לך גם כשעיניך עצומות. לא מעזה לפעור את הלוע שלי, להקיא
את הלבה הרותחת החוצה. לא מעזה לגרום לרעידת אדמה.
אתה מקנן בי. מקנן בי כמו ציפור נודדת. מקנן בי כאילו הייתי
עץ. עץ שמעז להחוויר רק כשאתה רחוק. עץ שרועד ומנשיר רק כשאתה
לא לידו, באחד מנדודייך.
ואני? מה אני? הר, עץ, אישה, ילדונת. משאב טבעי. חוליה בשרשרת
המזון. תלויה.
לפעמים אני תוהה אם לאהוב אותך זה עינוי שהמציאו הסינים
במרתפיהם החשוכים. ואם כך הדבר, הלא אני הקיסרית. חותמת על
אישור ההוצאה לפועל. מלאה ביקורת עצמית, שנאה וגם סתירות בלי
סוף - אני גם מי שיזדעזע מן הזוועה וגם מי שישמור על אופטימיות
ונאיביות. הרי האהבה חייבת לנצח...
בלילות שחורים אני מוצאת את עצמי מכווצת. נכלמת ומלאת בושה. גם
רחמים עצמיים יש. מחפשת את המילים הגבוהות ביותר כדי לתאר את
תחתית הבור בו אני מצויה. מזכירה לעצמי שברוב המילים האלו כבר
השתמשתי וגם במילים פשוטות השתמשתי וגם במבטים וטריקים וקסמים
ומחוות מרגשות שעל סף התהום. ניסיתי למצוא את דרכי אליך בין
אין סוף הטיפות שהמטרת עליי. ואני עייפה. מותשת ממש.
כבר אין לי גלגלים להמציא. מתחשק לי לומר לך: 'אתה מהדהד בי'
אבל בזה אין שום חידוש. זו קלישאה חבוטה של רומן רומנטי, של
אהבה נכזבת. והמקום הזה: הקלישאתי, החבוט, חסר הייחוד, מפחיד
אותי בחיים בכלל, ובהקשר שלך הוא מפחיד אותי כפליים. נשים רבות
מדיי בעברך היו במקום הזה איתך, כשדמותך למולן. לא רוצה להיכנס
לקטגוריה שלהן, אני רוצה להיצרב בתודעתך בזרקור סולו, מיוחד.
בלעדי. אבל מה אנחנו בעצם, רומן רומנטי? לא ממש. הרי אנחנו -
אהבה נכזבת. הרי אני - דמות הגיבור הטראגי שממתין בייאוש דרוך
לקתרזיס. הרי אתה - פשוט שם. שם. הולוגרמה מנצנצת. והרי אתה -
מהדהד בי. נטרק אל הדפנות הפנימיים שלי ובהשתלכותך בתוכי -
מטלטל אותי וגורם לבחילה וחולשה - אני מקווה שנוח לך ושלא תרצה
ללכת".

הקול מתחיל לרעוד לי, אני מנסה להתעשת. אני שונאת את זה שקשה
לי לבכות לידו. מיתרי הקול שלי מיובשים כמו אחרי 16 שעות בשק
שינה, במדבר, באמצע אוגוסט. אני מנסה לבלוע את הרוק שלי מבלי
שהדבר יובחן. ואני מתעצבנת על עצמי, ששוב, אני מנסה להסתיר את
זה שאני אנושית. שורף לי בגרון ובכל זאת, אני כבר בתוך זה
ועכשיו כבר אני כבר לא יכולה להפסיק.

"אתה יודע, כשאני איתך, נדמה לי שאני בחיפוש מתמיד אחר כרית.
זו שעליה תספוג אותי ישנה ומחויכת, בוכייה ורועדת. הכרית שאיתה
אוכל לחבוט בך וזו שאיתה אוכל לחנוק אותך. הכרית שעליה אוכל
ללטף אותך וזו שעליה אנשים אותך. רב תכליתיות ומורכבות במוצר
ביתי ופשוט. תמצית מערכת היחסים שאני מבקשת לעצמי.
במערכת היחסים שלנו, הדמיון שלי הוא גוף אסטרלי. הפנטזיות שלי
והמשיכה שלי אליך, הן ישויות נוספות שחגות בינינו, משקלן
משמעותי".

שוב אני עוצרת. תוהה אם המילים לא דרמטיות מדיי או שאולי טון
הדיבור שלי מועצם. לא יודעת לומר מה זה מה כרגע, אני רק רוצה
להמשיך ולהוציא החוצה. בלי סינונים. זה חייב לצאת. משהו בי
מתחיל להתעורר פתאום, סוג של חוסר שקט.  

"דפוק אחד, אתה כזה דפוק!!. אתה יודע מה אתה??? אתה כמו פאזל
3000 חלקים, תלת מימדי, שמחליף צבעים!!!. עד עכשיו, עד היום,
גם כשנדמה לי שזהו: הפאזל הזה הורכב ואני יכולה לנוח, סוף סוף
לנוח, לצבור ביטחון, אני מגלה שכיוון האור השתנה ושהחלפת צבע.
ואם המסגרת בנויה כבר, מאיפה צצו להם עוד חלקים עם זווית?!
ובכלל, התמונה התלת ממדית שהייתה אמורה להיבנות פה, נראית יותר
כמו בלגאן אחד שלם של עצמים קטועים וחסרי כיוון".

חוסר חמור של אוויר בראותיי ושל נשימה באפי מקים אותי בסערה.
רעב אימתני שולח אותי למטבח רק כדיי לגלות שלא בא על כלום
והכול משעמם. אני מתמתחת, חולצת מעליי את החזייה שלפתע כל תפר
שלה חורך את עורי. אני פורעת את שיערי ואוספת אותו שוב, יודעת
שכשהוא פרוע, אני לא חדלה מלהתעסק ולשחק בתלתלים, סממן לעצבנות
ואת זה אני רוצה למנוע. אני תוהה מה הוא עושה עכשיו, אבל
משכנעת את עצמי להפסיק עם זה. אין סיכוי שאני מעסיקה את
מחשבותיו עכשיו. לעזעזל! מה הסיכוי שכשאחזור לחדר, בדיוק יתנגן
לו ברדיו השיר היחיד שאי פעם הקדשתי לו? (עשרות שירים אחרים
הענקתי לו בדמיוני מיליוני פעמים. למעשה, כל מילה מולחנת כמעט,
כל עלה, ענן, סרט, טעם, תחושה, ספר. כל דבר כמעט מחזיר לי משהו
ממנו). הו, נוסטלגיה, נוסטלגיה אהובתי. מה היו עושות כל הנפשות
המעונות בלעדייך?!. אני זוכרת את חיוך המרשמלו שלו כששמענו את
השיר הזה אצלו בדירה. יודעים מה קורה בראש אחד של השני, שנייה
לפני שהלילה משתלט עלינו ועור חלק וזיעה מתערבבים בריחות
חיתיים מלווים באנחות כאב ועונג. לשון מתערבבת בלשון. שדה קרב
של איברים מתוחים ודרוכים. איברים משתוקקים. שיאים שנחתמים
בשריטה ננעצת על גב. בהכנעה. מבקשת שבגופי ימצאו עוד כלי קיבול
עבורו כדי שאוכל להכיל את כל האנרגיות שעכשיו נמסות בצידי
גופינו השכובים מותשים ונטושים אחד על השני. אני קוראת ברפרוף
את המכתב כדי לאתחל את חוט המחשבה שלי. לא מצליחה להישאר קרת
רוח וזה סימן שכדאי שאפסיק. חשבתי שאוכל להמשיך עד הסוף, אבל
טעיתי, כך מסתבר. אני כזו רגשנית לפעמים, נמסה מהר. אני מכבה
את המצלמה ומורידה אותה מהחצובה. למרות שהיא נראית בטוחה
ועמידה על החצובה סך הכול, אני מורידה אותה, כי מי יודע מה
יקרה, אולי ספר שייפול מהמדף יגרום לתגובת שרשרת ויפיל אותה.
העובדה שאני בשטח סגור בין ארבעה קירות, עוד לא מבטיח לי שגם
מה שעומד יציב, לכאורה, לא ייפול. כל הזמן יושב לי בראש שהכול
יכול להשתנות בשבריר שנייה, שאין שום דבר בטוח, הכול אפשרי.
באדם יכולים להתרחש כל כך הרבה דברים בו זמנית ודברים יכולים
להשתנות תוך שניות. חלקם מתרחשים עמוק בפנים, אבל יום אחד הם
מתנפצים אל תוך ההכרה ואז אתה אומר לעצמך: "זה קרה פתאום, לא
היו סימנים". אבל היו, בטח שהיו, הכול תמיד שם. רק צריך
להתבונן, להקשיב, לדעת לספוג. גם את הפרטים הקטנים ביותר.
רעידת אדמה שמתפרצת עלינו פתאום, היא תולדה של עשרות שנים של
פעפוע שקט בליבת כדור הארץ. אנשים שוכחים מקיומה האפשרי של
רעידת אדמה.
בעצם, לא ברור לי כל כך למה הפסקתי עכשיו. קשה לי לתת ביטוי
לכעס שלי כלפיו. כשאני כועסת עליו הוא מייד מישר איתי קו ומוצא
על מה לכעוס עליי בחזרה. ואז הוא מתרחק רגשית ופיסית. את דעתי
על וויכוחים כבר אמרתי לו מליון פעם. בכל מערכת יחסים בין בני
אדם, במיוחד שניים כמונו, יהיו חיכוכים. זה מחשל ומעבה את
הקשר. זה מלמד אותנו עלינו ועל מי שמולנו ונותן תוקף ואחיזה
לקשר. קשר רווי מתחים כמו שלנו, חייב לחפש לו את הדרך לפרוק
החוצה אנרגיה. אבל בראש שלו זה אחרת. הוא מפחד כשלא אוהבים
אותו. כשהוא כועס הוא הופך לאדם אחר לגמרי. הוא הופך לזר
ומנוכר. במהלך וויכוחים שלנו, אני מסתכלת לו בעיניים ורואה
שהוא באמת לא אוהב אותי, לא חשוב לו ממני. ואז הוא מייד מעלה
את שאלת ה- "האם כדאי שבכלל נמשיך להיות בקשר" ואני -  אני לא
עומדת בפרידות. אז למדתי שאת כל הכעס שלי כלפיו אני צריכה
להוציא במילים של צמר גפן, בטון של מטלית לחה לתינוק. מפנימה
את הכעס, עוברת הלאה. מייד אחרי זה אני מרגישה שהעצבים בתוכי
מתחילים להפריח בועות אוויר קטנות לנימי הדם השונים בגופי. אבל
אני מרגיעה את עצמי, העיקר הוא שהוא לא יגיד שהוא לא רוצה
אותנו יותר. אדם למוד פרידות פתאומיות וסופיות שכמוני, לא מרבה
להרפות מאנשים שנקלעו לחייו ובאותו המשקל, לא מרבה להיתקע
במצבים של כעס ואיבה, במיוחד לא איתו. מי יודע מתי ואיך ניפגש
שוב. לא רוצה למצוא את עצמי רגע אחד מאוחר מדיי, עם מילים שלא
נאמרו או מילים שלא נלקחו בחזרה.
אני נכנסת למיטה, מצפה לרגע הצלילה הטהור שבו אירדם, יודעת
מראש שזה לא יקרה בקרוב, שאהיה שוב מלאת מחשבות ואמוציות
ואתהפך עשרות פעמים עד שאוכל להירגע מעט. כמו אז, כמו בקדנציה
הראשונה שלנו, עוד לפני טריקת הדלת שלו שניתקה אותנו לשנה:
לילות ארוכים וימים אינסופיים שעברו עליי במחשבות עליו, קדימה
ואחורה, במעגלים שנכרכים זה בזה, בקווים חותכים, בהפוך על
הפוך, במערבולות. בלחפש ולמצוא, אותות מופתים וסימנים, בכל דבר
שקורה בעולם הכללי ואין לו קשר ישיר אלינו. בלחפש ולא למצוא,
סימנים אותות ומופתים, בדברים שקורים בינינו. בלעמוד על הראש,
בלבכות לתוך הכר, לתוך האוכל המתבשל על הגז, לתוך הטלפון, לתוך
התוכנית בטלוויזיה, השיר ברדיו, לתוך ההרצאה באוניברסיטה,
בהמתנה לאוטובוס. הכול עורר בי התרגשות בעוצמה אדירה, כאילו כל
דבר בחיי אז, לווה ע"י להקת מתופפים ענקית. בלחפש תחליפים,
בלמצוא מזדמנים, בלהיעזר באנשים חכמים, בלהחליט שלא אכפת לי
יותר ודי, בהמתנה דרוכה לאות חיים.
לפעמים, הייתי נטרפת, ניטחת למולו מלאת אובססיות. נועצת
ציפורניים, נכנסת לטראנס של חוסר שפיות זמנית, חוסר מנוחה
וחוסר היגיון. טוטאלית. והוא - הוא היה מתרחק, לא מסוגל להכיל
אותי. וככל שהתרחק יותר, כך שלטתי בעצמי פחות ופחות. לא מסוגלת
להירגע ולחדול. טרחנית, צדקנית ודידקטית, לוחמת לוחמת כלב ציד
במלל בלתי פוסק. מבוהלת ואינטנסיבית, מבולבלת לא פחות ממנו,
מרגישה כמו כדור שלג: קר לי, אני מתנפחת, יש לי סחרחורת ולא
נראה לי שזה עומד להיגמר בקרוב (וכשיגמר, יגמר בהתרסקות.
מעניין מה הפחיד אותי יותר). ואחר כך, השנאה, התסכול, הזלזול
והסלידה העצמית. מבטיחה לעצמי שזה לעולם לא יקרה לי שוב, שבפעם
הבאה אני אדע לשלוט בעצמי, להסיט את התסיסה הזו, את העוצמות
האלו למקומות אחרים. אבל שוב ושוב זה קרה. הרי כל זה בגללו,
אין להתפלא שהעצבים המרוטים שלי יוצאים עליו. הייתי טובעת
בנחשולים של רגשות שונים.  
אני זוכרת שהיו לילות שחשבתי לי: הרי כל הזמן שומעים על האנשים
הגדולים האלו - שחקנים, סופרים, גאונים בתחומם שהיו הוללים
ותמיד לצידם יש אישה. דווקא לא אישה קטנה, תמיד היא יפה
וכשרונית. וסופגת. סופגת את לילות השכרות וההוללות של אהובה
היחיד, ממתינה לו בייאוש דרוך כמו גיבור טראגי שממתין לקתרזיס,
רק כדיי לנגב את זיעתו ודמעותיו. יודעת שחזר אליה, רק אליה.
תלויה בתלותיות שלו בה. כשהוא שלה שוב, במיטתה, בזרועותיה,
בתוכה, זה כבר לא משנה מה עשה בחוץ. מישהו חייב לאהוב גם את
האנשים האלו.
מעגלי אש הם מסוכנים, אין מהם מוצא.
הרגשתי כמו אריה פצוע כלוא בחדרון עם קירות סוגרים. כל כך הרבה
פעמים רציתי לפרוץ החוצה בשאגות, להתחיל לרוץ ולרוץ. כל כך
הרבה פעמים שרציתי לקחת אלה ולנפץ את כל העומד בדרכי ולשאוג.
לשאוג את הכול החוצה. כל כך הרבה פגיעה, כעס ותסכול. איך הוא
לא רואה כמה הוא מכאיב לי? הרגשתי כאילו אני מתקיימת בתוך תיבת
תהודה. מכל עבר נזעקות מתוכי לתוכי מחשבות ורגשות שלי בלופים
אין סופיים והן זזות בבהלה, בהיסטריה, במהירות מפחידה,
מתערבלות במיליון דברים שאמר לי ושלא אמר לי. עוד ועוד
פרשנויות לכל משפט שהוא הוציא מהפה, לשתיקות ולמבטים. יום אחד,
אני מעזה לשאול שאלות והוא אומר: "אין לי תשובות, אני כבר לא
יודע כלום, אני מבולבל", "אז בוא ניקח שבוע פסק זמן" אמרתי.
ואחרי שלושה ימים התקשרתי אליו. לא יכולה לסבול את הנוכחות
הכול כך ממשית של החוסר שלו. לא יכולה לסבול את העובדה שלא
התעקש עליי ונלחם עלינו. רוצה ולא רוצה. אוהב ולא אוהב. והיה
נותן לי ולוקח בחזרה, כמעט חוטף. מחפש את הדרך אליי - מוצא
אותה (אולי בקלות רבה מדיי) ובורח. מקנא לי ורכושני אבל היה
משתף את יצועו עם אין סוף נשים אחרות. "אתה חושב עליי כשאתה
שוכב איתן?" ניסיתי להתנחם, מסתפקת במועט מדיי, והוא ענה: "כן.
אני חושב עלייך כשאני שוכב איתן וגם כשאני לא איתן". לילה אחד,
כשהוא בחדרו עם זרה אחת, זרה אקראית, כאב משתק תקף אותו. הוא
ביקש שתלך. ואז התקשר ואמר לי: "בגללך, הכול בגללך. אני איתה
וחושב עלייך ופתאום הכאב החד הזה מפלח אותי". ואני נזעקת באמצע
הלילה, נהנית מהפריבילגיה שרק לי הוא מאפשר להיות איתו ברגעים
האלו של הייסורים והמבוכה ולטפל בו באינטימיות, לא חושבת על
כלום אחר. ואני מטפלת באהוב שלי, בילד שלי, עד תום מחלתו, רק
כדיי לגלות שכשהחלים כבר מצא לו מישהי אחרת. ואז בא שוב, עוד
שבר. השבר הלא יאמן. תוקף בשנייה שאת חושבת שזהו, נגמרו
הייסורים שלך, אבל הם רק התחילו. תוציאי אותו מחייך, הייתי
מדרבנת את עצמי, אבל בסוף תמיד הייתי מבקשת ממנו לחזור. "אני
חסרה אותך" הייתי אומרת לו, מתרפקת על מעט הטוב שיש לנו לזמנים
קצרים מדיי. הריח שלו, החיוך שלו והקול שלו... לא מצליחה
להשתחרר. ידעתי שאוכל לגרום לו אושר אמיתי, יומיומי, ארצי,
מחובר, לא אושר של פנטזיות שמתכלה מהר. זו אהבה בעיניי ומזה
קשה להשתחרר.
לעיתים הייתה עולה בי מחשבה: בא השטן ומבלגן לאלוהים את העולם.
אני מניחה שהוא יידע לתקן אותו, אבל הוא לא יידע מהיכן
להתחיל. לא מצליחה להסביר לעצמי את עצמי, מנסה להסביר לי
אותו. הכול כל כך כאוטי, ואין סוף לעיוותים. ולא, אני לא יודעת
מי מאיתנו הוא מי. מהיכן להתחיל? אה, יפה שלי? מהיכן? תעזור
לי. זו אני והנבואות שלי? זו אני וחוסר האמונה שלי, אולי
התמימות והאמונה היתרה דווקא? זו אני, שלא מפנימה את תנאי
השטח? זה אתה וקוצר הראייה שלך? חוסר הרגישות שלך? זה אתה
והחוסר האדיר שלך ביכולות?

ואז באה טריקת הדלת שלו. וחושך. ונדמה שחלפה לה שעה. אבל חלפה
שנה. והנה אנחנו עכשיו, יושבים על בירה, כאילו מעולם...
והנה אני עכשיו. חכמה יותר, רגישה לעצמי יותר, רגשנית פחות. יש
עדיין תחושה של תסכול וגעגוע, עוד מתחשק לי לפעמים לחבק אותו
חיבוק עוטף, חונק. אבל יש גם השלמה.

אני קמה מהמיטה, יושבת שוב מול המצלמה הדולקת.

"חברי האהוב. האדם היקר לי. אף אחד בעולם הזה לא ערבב אותי כמו
שאתה ערבבת. התבגרתי. איך מהר עברה לה שנה. תראה איך שהשתנינו.
כיף לראות אותך, לשמוע אותך. הקול שלך תמיד עורר בי ויברציות
לסוגיהן.
היום אני יודעת לקבל שיש בך דברים שלא אדע את משמעותם לעולם,
שלא אוכל להסביר אותם, להבין ולתת להם פירוש, שלא אקבל תשובות
ממך. כל כך חשוב היה לי להסביר לעצמי אותנו ביחד ולחוד ולא
יכולתי. ובטריקת הדלת שלך, השארת בי חללים עצומים ושאלות אין
ספור שנשבעתי לעצמי שאקבל עליהם תשובה יום אחד. אבל, הנה, תראה
אותי, אני מרפה. היום אני יודעת לומר שאני משערת מה חיבר אותי
אליך וסירב לאפשר לי להתנתק: עימתת ואימתת אותי עם פחדיי
הגדולים ביותר - הפחד מלהיות חסרת ערך עבור מישהו שקרוב לי,
הפחד מלהיות לא מוערכת ולא מפורגנת, הפחד העצום שלא יכירו
במיוחדות שלי, בכישרונות שלי, שלא יבינו אותי ואת כל
המורכבויות שבי. הפחד שלא יקבלו אותי, יכירו אותי, את כולי,
כמו שאני. הפחד מחוסר בביטחון שאני כל כך זקוקה לו. הפחד
מלהיות לבד, לא במובן של למלא את הזמן, אלא במובן של מישהו
להתרפק עליו ולשאוב ממנו כוח ונחמה. הפחד מעזיבות ופרידות
במיוחד כאלו שצורבות את העיניים וצורמות באוזניים, במיוחד
מכאלו שקל מדיי לצד השני לעשות אותן. והפחד שלא יזכרו אותי,
בערגה. האנרגיה והזמן שהשקעתי בלהסתיר את הפחדים הללו ממך
וממני ולנסות להיות מושלמת וללא רבב לידך, סופם ששברו אותי לא
אחת למולך, בצורה הכי לא מושלמת בעולם.
רציתי כל כך לגרום לך להבין שאתה צריך לאהוב אותי ורק אותי,
להעריך, לפרגן, לקבל אותי כפי שאני, להבין אותי. ואתה מכיר
אותי, אני לא דוגלת ב- "תנחש אותי, תקרא אותי" זה ילדותי
ודמיוני. זה מתיש. הייתי מסתפקת בזה שתבין אותי כשאני מדברת
אליך, כשאני משתפת אותך בחיי. רציתי להניח על כתפך את ראשי
ולקבל את מנוחת הלוחמים שאני זקוקה לה. כל כך זקוקה לה. היו
פעמים מקריות ולא מקריות שתאמתי היטב לפנטזיות שלך. אז, היית
נותן בי מבט רך וחם.
וואו, מבט כזה ממך, היה מרגש אותי בעוצמות אדירות, נותן לי
אנרגיה להמשיך. רק לעיתים נדירות אמרת מילה טובה ואני כל כך
זקוקה למילים טובות. וכשהיו יוצאים הדברים הפחות טובים בי,
העצבות, הפחדים, השדים, מאסת, ברחת, באת בטענות. לא קיבלת אותי
כפי שאני, %100 אני. כל הזמן חסרה לי רק מעלה אחת מלרתוח. במצב
של 99 מעלות, המים נשחקים. לא אפשרת לנו לרתוח. הייתי רחוקה
פסיעה אחת מקו הגמר. לעיתים נתתי לי את התחושה שהנה זהו, עכשיו
זה הדבר האמיתי: אתה תיתן לי יד ונעבור יחד את קו הגמר. למחרת
הייתי מגלה לתדהמתי הגדולה ולאכזבתי המרה, שאני עדיין באותו
המקום. נבהלת, התבלבלת. ואתה מצידך, לא ביטלת את המרוץ לגמרי,
השארת אותי פסיעה אחת מקו הגמר. ואני מצידי, לא נטשתי בזעם או
בייאוש, אלא חזרתי להמתין, דרוכה ומלאת מוטיבציה. יודעת שזה
ייקח שבוע עד שתהיה שוב לבד.
כמה שרציתי לנצח, רק רציתי לנצח. לא חדלתי מלהילחם. הרגשתי
בבטן בפנים, שיהיה לנו טוב ביחד. כל מה שמציק לנו כשאנחנו
משחקים בכאילו, גם ובעיקר אם אנחנו לא יודעים מה מציק לנו
בדיוק, יעלם כשנהיה ביחד באמת. פשוט וקל.
לא ידעתי לומר אז שבניצחון ההוא שייחלתי לעצמי - להיות איתך,
לעבור איתך את קו הגמר, רציתי בעצם לפתור את כל שמעכב אותי,
לפרום את כל החוטים הרבים בתוכי שיוצרים פלונטר, לאפשר להם
זרימה. רציתי לכבוש את כל הפחדים שלי ורק להשתחרר. לנצח איתך
זה לגבור על עצמי. כך אני מבינה היום. וזה רחוק מלהיות פשוט
וקל. או נכון. זה היה מאבק שלי עם השדים שלי. עימות פנימי תחת
חסותך.
במבי, אין פה כדיי לומר שנגמרו או שלא היו רגשות, שעכשיו אני
בועטת אותך החוצה בזלזול וחיוך מתנשא, של מי שפיצח את הקוד
הגנטי-פסיכולוגי של עצמו. זה לא שעכשיו אני מסתכלת על הכול
במבט על - קר וחסר אמוציות, ההיפך הגמור הוא הנכון. אתה מוטבע
בתוכי ויש בי רגשות עמוקים כלפיך. מכאן גם הצורך לדבר אליך.
החתמת אותי, ובחותמת הזו שלך, הכתמת אותי. לעולם יישארו בי
ההתפתלויות, השיגעון, העצב. וההתפכחות.
אתה יודע, לפעמים אני מדמיינת אותי בחתונה שלך, מתרגשת בלי
סוף. יודעת שיצבוט לי בלב, אבל בטוחה שאני לא מתכוונת להפסיד
את המאורע בעד שום הון שבעולם. שמחה בשבילך עד הגג, אבל צריכה
להשתכר עד תחתית הבקבוק כדיי לצלוח את הערב. ממתינה בסבלנות
שיחבקו אותך כולם, כדיי שיהיה לי את כל הזמן שבעולם לחבק אותך
חיבוק עוטף של אהבה גדולה. כשאני מדמיינת אותך בחתונה שלי, אני
רואה אותך מצטופף עם כולם עומד מולי, מנסה ללכוד את המבט שלי
ומצליח. ואתה בוכה, מעצב, משמחה, מהכול ביחד. מסתכל עליי ומנסה
למתוח חיוך. ואחרי החופה, אתה מחבק אותי. חיבוק ישן, חיבוק
משלנו, מפעם.
מעניין מה מזה יקרה אי פעם.
אני מדמיינת אותנו עכשיו נקיים. השברים המאוחים קיבלו צורה
מאווררת. אני מודעת לדברים בהם הייתי לא בסדר, הורסת והרסנית.
יודעת היטב, שאצלך, כמו אצלי, שום דבר לא נבע מרוע לב או
מאכזריות, יודעת שהם נבעו אצלך, כמו אצלי, מבלבול אין סופי,
מפאניקה טהורה, מפחדים שחורים ללא אופק. כמו שני מגנטים שפונים
צפונה, יש בינינו משיכה דוחה או דחייה מושכת. אולי בגלל ששנינו
עדיין בתהליך של צמיחה לאותם הכיוונים הרבינו להתנגש.
כעת, אני מקווה, זה השקט שאחרי הסערה.
מתוק, היה לנו כל כך הרבה רע וכל כך מעט טוב ובכל זאת קשה לנו
להתנתק. זה אומר שמשהו עמוק מאין כמוהו מחבר בינינו ולכן אני
יודעת שאתה יודע, שדבריי פה, נאמרו מעומק הכאב והאהבה.
אוהבת אותך מיליונים".

אני קמה לאיטי. מתקשה להאמין שזה באמת נעשה. בנשימות איטיות
אני מחפשת את הדרך להשלים עם זה ולהפסיק את צמרמורות המבוכה.
בחוץ דימדומי בוקר קרים. אני מכניסה את הקלטת למעטפה ויורדת
לבושה היטב לרחוב האפור. מקפידה לנשום. משתעשעת בהבל שיוצא מפי
כשאני נושפת החוצה את האוויר הקר. והכול מתערבב עם מליחות
רטובה. אני מקווה שיש מים חמים, אני חייבת להתקלח.


/לאורן. בנוכחותך ובחסרונך, העשרת אותי./