"אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין..."

אף אחד לא בוכה סתם,
אבל כשעמדתי שם, באור מלא אמת ששבר את ליבי למי יודע כמה
חתיכות,
גם השמיים בכו, הורידו דמעות עצובות וקולות התייפחות של רעם
בודד שאיבד את הברק שלו הדהדו ברקע.
אף אחד לא בוכה סתם,
אבל הפעם גם הכוכבים בכו, הזילו כוכב שנפל כי המשאלה שלו לזוהר
ותהילה לא התגשמה...
2 דובות ועגלה תפסו את מקומו בשמיים...
אבל לא בוכים על חלב שנשפך, גם אם זה שביל...
אף אחד לא בוכה סתם,
אבל הפעם גם הים בכה, בלע יותר מידי מים וטבע ברגשות של עצמו.
דמעות שהפכו לצונאמי ששטף את כל העולם בכאבו...
אף אחד לא בוכה סתם,
אבל הפעם גם השמש בכתה, הזילה קרניים שבורות לב.
קרניים שניסו למצוא אור בקצה המנהרה אבל כשעצובים והלב שבור,
החושך של הלילה העצוב, בו כל החלומות פעם התגשמו, אינו עובר
ושעון חורף תופס מקום...
אף אחד לא בוכה סתם,
אבל פתאום גם בלב החלו לבצבץ דמעות והעדויות לא אחרו לבוא
בעיניים...
לא הבנתי כל כך אם אלו דמעות אושר או דמעות כאב,
כנראה שאף אחד לא בוכה סתם,
אבל בלי ששמתי לב כל איתני הטבע בכו בגללך.

"אך למה זה אמא? למה?
זולגות הדמעות מעצמן..."

23.01.05   מ.ל.י.ק