הכחול של עינייך קפא לתמיד.
עורך הלבין תוך רגעים אחדים.
דמעותייך לא יוכלו יותר להעיד
על הפחדים.
ואני שדמי התחמם
פוחדת עדיין.
ואני שגופי התרומם
מורידה את העיניים.
אני זוכרת את הכל.
את החיוך המעונה על שפתייך,
את שתיקתך ואת הקול
שהסתיר בתוכו את צריחותייך.
את גופך הקטן, הדק, העייף
בעודו בחיים.
את נפשך המיואשת וליבך הרעב
לליטופים שאינם קיימים.
ואני שנשארתי כאן בינתיים,
אני רואה אותך עדיין
בליבי אשר זוכר את הפחדים.
ובגופי שלא שכח את הכאבים
זורם דמי החם, המלוכלך,
דם שלא פעם ביקשתי לשפוך לחינם.
אך כעת כשויתרת והלכת
נשבעתי כי תזרמי בתוכו לעולם.