תחנה מרכזית חדשה, ירושלים. אני יושבת על אסלה מרופדת בחתיכות
ניייר טואלט ומנסה לסלק מראשי את המחשבות על שחרורי הקרב. את
כל הבעיות שמטרידות אותי ללא מנוחה - הבעיות עם שלומי, עם
ההורים, עם הטיול לתאילנד. מנסה להתרכז בדברים אחרים. עיניי
משוטטות על דלת השירותים שמעוטרת בכל מיני כתובות וססמאות של
אנשים ומבקרים שהיו פה לפניי וכנראה גם כן התחבטו בכל מיני
בעיות קיומיות.
אני מחרבן משמע אני קיים
הפלאפון מצלצל.
"איפה את?"
"הלו, מה נשמע..."
"הלו, מה נשמע... איפה את?"
לשלומי מעולם לא היו גינונים של ג'נטלמן.
"אני בתחנה המרכזית."
"ואיפה היית אתמול?"
אתמול הייתי עם איתי. אבל את זה אני לא יכולה להגיד לו. לא
שעשיתי עם איתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות, אבל להגיד לשלומי
שהייתי עם מישהו אחר, ועוד עם איתי, זה לבקש מריבה ששלומי גם
ככה מת להתחיל.

עיניי ממשיכות לשוטט על הדלת המקושטת:
שרון + מיקי = אהבה
נשבר הזין מלאונן בשירותים
מלחמה שקטה טובה יותר משלום רועש
כבר שני פיגועים בשבוע. הסטטיסטיקה מלמדת שמחכה לנו שבוע וחצי
של שקט. מקסימום שבועיים.

איתי הגיע אליי הביתה לדבר בכלל עם אחותי. שרית לא הייתה בבית,
אבל בכל הזמנתי אותו להיכנס. הם נפרדו בתחילת השבוע אחרי
שנתיים שהיו ביחד, ואיתי לא התכוון לוותר עליה בקלות. הכנסתי
אותו לחדר השינה, ושנינו התיישבנו על המיטה. הוא ניסה לדובב
אותי ולפענח מה קרה לאחותי שבלי שום אזהרה, התקשרה אליו לעבודה
ואמרה לו "שהגיע הזמן לבדוק אופציות אחרות".
"מה אנחנו, בורסה?" הוא ניסה להצחיק אותי, אבל קשה היה לצחוק
בזמן שדמעות זלגו לו על לחייו.

שלומי עדיין על הקו ומחכה לתשובה.
"הייתי בבית." וזה לא רחוק מהאמת. הייתי בבית עד שאיתי אמר
שהוא צריך קצת אוויר, ושאל אותי אם לא אכפת לטייל איתו קצת
בחוץ. לבשתי ז'קט ג'ינס ויצאנו לכיוון הפארק.
בתחילה ניסיתי להימנע מלהסתכל אליו בעיניים. הדמעות הללו
הפריעו לי. שרית, אחותי שלי, פגעה בו ולא יכולתי שלא להרגיש
קצת אחריות לכך שהוא עכשיו מחניק דמעות.
"איך הולך לך עם שלומי?" הייתי שקטה בזמן שהוא סיפר לי על
העבודה שלו ועל שיחת הטלפון האחרונה שלו עם שרית, ועל כל
הטלפונים האחרים שבאו בעקבותיה ותמיד נענו בניתוק או בהשארת
הודעה.
"הכל בסדר. כרגיל. אני עוד מעט נוסעת לתאילנד, והוא רוצה לבוא
איתי, אבל..."
הוא התחיל לבכות שוב.

"התקשרתי הביתה, למה לא ענית?" שלומי לא מוותר בקלות. שלומי
ואיתי הם כמו שני ניגודים, שני קטבים. אף פעם לא הצלחתי להבין
איך אני ושרית, שתי אחיות כל כך דומות, כל כך הרבה במשותף,
מצאנו לעצמנו שני בחורים כל כך שונים, פשוט הפכים. איתי היה
הבחור הרגיש, הרומנטי - מילים שאני לא כל כך בטוחה ששלומי ידע
את המשמעות שלהן. מדי פעם הוא היה מבקר את אחותי עם זר פרחים
ביד, ואני זוכרת איך גערתי פעם בשלומי למה הוא לא מביא לי שום
דבר, למה אני אף פעם לא מקבלת פרחים. "אני שונא לקנות פרחים.
אני אף פעם לא יודע איזה פרחים לקנות, ובסוף, אחרי שהמוכר כבר
דופק אותי ומוכר לי איזשהו זר בחמישים שקל, את לוקחת את הזר
ושמה אותו באיזושהי צנצנת עד שהם נובלים. הלכו חמישים שקלים."

"שלומי, אני יכולה להתקשר אליך אחר כך?"
"למה לא ענית לי אתמול?"
"שלומי, אולי אחר כך..."
"לא היית אתמול בבית. היית עם איתי, נכון?"
"מנין לך ש..." מאיפה הוא יודע שהייתי עם איתי?
הוא ניתק. ואני חושבת לעצמי איך הדברים היו מתרחשים אם זה היה
קורה במהופך, אם שרית הייתה יושבת פה במקומי ומקבלת שיחת טלפון
מאיתי. איתי לא היה מנתק. הוא היה מדבר ומדבר ומנסה להבין מה
קרה ולמה זה קרה. ברגעים כאלה שמחתי שיש לי את שלומי, שיודע גם
לנתק לפעמים.

עוד שבוע לשחרור. האוטובוס לג'וליס יוצא עוד עשרים דקות. ארבעה
ימים בבסיס. אחר כך בקו"ם ואחר כך משרד נסיעות לסדר את הכרטיס
לתאילנד. כרטיס, לא כרטיסים. תמר הבריזה ברגע האחרון. שלומי
הציע את עצמו. הוא כבר היה שם, הוא יותר לאן ללכת, איפה
המקומות הכי זולים, איפה... אבל אני התעקשתי לצאת לבד. קשה היה
לו לקבל את זה. ראיתי את ההברזה של תמר כסימן משמיים. כל הטיול
היה מתוכנן וידעתי שאוכל לעשות את זה בכוחות עצמי, מעין מבחן
בגרות.
הפלאפון מצלצל שוב. שרית.
"איפה את?"
עם שרית אני לא מתעקשת על גינונים.
"בשירותים"
"איפה היית אתמול?"
"בבית"

זו הייתה מין חזית נגדי. לראשונה בהסטוריה שרית ושלומי התאחדו,
והם התאחדו נגדי. ואני לא הבנתי למה. באמת שלא הבנתי למה. רק
טיילנו.
תמיד חשבתי מה היה קורה עם איתי ואני היינו ביחד, אבל גם ידעתי
שזו אפשרות שבכלל לא תקרה. איתי היה מאוהב בשרית. הוא רצה
להתחתן איתה. הוא סיפר לי הכל בערב לפני.

מבעד למחשבותיי שמעתי את שרית קוראת בשמי מעבר לקו. אבל עדיין
חשבתי על אותו ערב לפני. איתי שלף קופסה קטנה מכיס המעיל והראה
לי את הטבעת. הוא קנה אותה יום לפני ששרית התקשרה אליו וסיימה
את הקשר. הוא בכה שהוא אפילו לא קיבל הסבר. חיבקתי אותו
וניסיתי לנחם אותו, אבל הוא גירש אותי בזרועותיו. הוא לא רצה
ניחומים ולא רצה חיבוקים, הוא רצה את שרית.

"איתי מת"
קולה רעד. עיניי ננעלו על הכתובת ממקודם: מלחמה שקטה טובה יותר
משלום רועש.
"איתי מת," היא חזרה על עצמה, הפעם בקול יותר בוטח.
"מה זאת אומרת, מה קרה?"
"אמא שלו התקשרה אליי. הוא תלה את עצמו." ואז הסכר נפרץ והיא
החלה להתייפח, בלי מעצורים. "היא מאשימה אותי."
"שרית..." רציתי לנחם אותה להיות איתה, והרגשתי חסומה, כלואה
בתוך תא השירותים הקטן.  

היא ניתקה.

אחרי שאיתי התעשת ונגב את כל הדמעות, הוא התחיל לומר שכבר לא
חשוב. הוא יחזור לחנות ויבדוק אם אפשר להחזיר את הטבעת. פנינו
לחזור הביתה ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת ששרית אוהבת אותו.
לא ידעתי מה לענות. הוא שאל אותי שוב.

שרון + מיקי = אהבה

במוחי העלתי על מיני משוואות:
אני + שלומי...
שרית + איתי...
אני + איתי...
שרית + שלומי...
אני + ...

"אני חושבת שכן," אמרתי לאיתי, מנסה להזיז את שפתיי לכדי
חיוך.

איתי מת. המלים הללו החלו לשקוע בתוכי, במעמקי הבטן. תחושת
ריקנות פשטה בי. משרד כרטיסים לג'וליס בשבילי, בשביל שרית,
מלחמה שקטה, מלחמה רועשת, נשבר הזין...
כל המחשבות התערבלו בתוכי. אני מערבל בטון. איתי מת. איתי מת.
אני חושבת שכן.