יושב לי לבדי פה בחדר שלי והמחשבות מטפסות על הקירות, קורעות
חלונות, מזדחלות מהתריסים והחוצה עד הכוכבים. היום לא רצית
להתנשק איתי. אתה שאני אוהב כל כך. זה לא בגלל שאני נשא ואני
לא בטוח אפילו שזה בגלל שאתה נשוי. זה בגלל רגשות האשם והחרטות
שלך. ולי זה כאב. כמו סכין בלב. והמחשבות שמטריפות לי את השכל,
כרגע כמו קטר של רכבת ששועט לו לתוך הנימים הקטנים של המח.
וכמה שכבר אין לכל זה כוח. כי אם היה לי כוח ואם הייתי חזק
הייתי זורק אותך כבר מזמן, בבעיטה לכל הרוחות.
אבל אני ממשיך לחבק אותך ולאהוב אותך ולהגיד תודה לאלוהים (או
למי שבעצם מנהל פה את העניינים), שבכלל יש לי אותך. אבל אין לי
אותך!, אין לי בעצם כלום. פרורים קטנים של רגשות, שאתה משאיר
בריח הבושם שלך על השמיכה שלי, אחרי שטרקת כבר את הדלת. שברירי
שברירים של מילים, הברות, שיחות קטועות מטלפון נייד אחד
למשנהו. רסיסים של זיכרונות, נשיקה מקסימה על הספה, מקלחת
משותפת, ביקור בבית שלך, סרט בקולנוע, ידך נוגעת בידי מתחת
למעיל. אוסף רב של זיכרונות, רגעים שמרכיבים פסיפס של יחסים
אסורים, אבודים מראש, ללא עתיד.
ידעתי מהמבט הראשון שנפלת אליי מהשמיים, ידעתי שנתאים, הכימיה,
הניצוץ היו שם. אבל ידעתי גם שאסור, שזו טעות, שאני רק הורס את
הכל. כל מה שהשגתי בחודשים האחרונים, כל האמון המחודש בעצמי,
כל הבטחון והאנרגיה. כי הכול יתמוטט כשאתה תלך ואני יודע שאני
אתפרק חזרה כשאשאר פה לבד. אני מריח כבר את הדיכאון אורב לי על
סף דלתי. יושב שם בשקט, בסבלנות. אין לו למה למהר כי הוא יודע
שאני אפול בקרוב ושאני אפול הוא יהיה שם להשתלט עליי, לקחת כל
חלקה טובה, כל השג, כל טיפה של כוח. הוא כבר יתבע הכול.
וזה לא שאין מפלט, כי דווקא יש. פשוט לקום מחר חזק!, לקום
גיבור עם כוח אמיתי ולהגיד דיי. מספיק. עד כאן המשכתי עם הקשר
ההרסני הזה ועכשיו אני מחליט שזה הסוף!, אני מחליט?. מתי בפעם
האחרונה הצלחתי להחליט משהו בעצם?, להיות חזק?. מתי בפעם
אחרונה מצאתי בתוכי כוח?, רק המחשבות הללו מפילות עליי עייפות
ולאות מתגברת. ובמקום לישון אני מוצא את עצמי מרפרף על תמונות
באינטרנט, מפטפט, מחליף הודעות, מחליף טלפונים, קובע. לא, אני
לא אעשה כלום, סתם רק אפגש איתו. עשר דקות אחרי אני כבר סובל
נוכחות זרה. נגעל מעצמי, מהמגע המנוכר. אינטנסיבי, מאוס, מהנה.
אלוהים שזה רק יגמר כבר. והוא הולך ואני סולד מעצמי בטרוף
והמים הרותחים באמבטיה בארבע בבוקר, או הסבון הריחני לא
מצליחים להסיר ממני את ההרגשה הנתעבת הזו.
ומחר שוב נדבר על זה, שצריך להיפרד כבר ושוב לא נעשה עם זה
כלום. כי לא יהיה לי את הכוח או שסתם אני אתגעגע לעוד נשיקה
אחרונה ממך לפני הריק, עוד חיבוק אוהב ממך המלאך שלי. ואני לא
אחליט החלטות, לא אחריב עולמות, לא אנער את הענפים של העץ, כי
עכשיו כבר שקט ובסדר לי. ועדיף שקט על בדידות תהומית. כי איך
אני יכול לוותר על שברי רסיסים ופרורים מתוקים שבאו אחרי שלוש
שנות בדידות. רק תסבירו לי איך?, אולי כי אני נשא, אולי כי
קיבלת אותי כמו שאני בלי להירתע ואולי כי אני באמת, באמת סתם
דפוק. שום החלטה לא תקום מחר בבוקר.
יושב לי לבדי פה בחדר שלי והמחשבות מטפסות על הקירות, מתגנבות
בשקט למקלדת, לעמוד מסודר. לעמוד סודי שלעולם לא תקרא, שלעולם
לא תשמע או תדע, שלעולם לא איישם את ההחלטה. רק אנצור בשקט
במגירה.