שבוע לאחר מכן, עברתי באותו הרחוב. בפינת הרחוב ממש בעיקול
ישבה אותה ילדה בת שמונה לערך. אל תנוכי אוזניה המחוררים היו
מחוברים אותם עגילים מברזל, עם כתמי החלודה.
עיניו של בעל הנרגילה שאלו שוב את אותה שאלה.
סומק קל ,דומה, עלה בלחיי הילדה.
התחבאתי בתוך עצמי, ורגליי המשיכו ללכת.
נדמה לי שהקופסה הצהובה שעמדה שם, היתה היחידה מביננו שלא
הבינה דבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.