1996

היה לי הרגע שיעור נהיגה ועכשיו אני בוכה בגלל זוהר. דיברתי
איתו (הערתי אותו) והוא רצה להמשיך לישון ואז שאלתי אותו אם
הוא יודע בכלל מי אני ואז הוא אמר, שרון? לא, אולי דנה? ואז
אמרתי באמת אתה לו מזהה אותי? ואז הוא אמר אני בד"כ לא מזהה
אנשים שהם כבר לא באים אלי.
ואז אמרתי לו, אתה יודע מה, תחזור לישון. ביי. וטרקתי.
ואז הוא מתקשר אלי ואומר לי שאם אני מנתקת לו עוד פעם אחת זה
באמת יהיה ניתוק (כאילו של היחסים). והתחלתי  להזיל קצת דמעות
בלי שהוא ישים לב, ואז שאלתי אותו אם הוא יודע כל כמה זמן 68
יוצא (כי אני צריכה ליסוע לר"ג), והוא אמר תשאלי את החבר שלך
מאשדוד, אולי הוא יודע מתי הוא יוצא, וכשהוא יבוא אליך לקניון
לאכול פיצה כשמשעמם לך ותתקשרי אליו בבוקר כשמשעמם לך (ושעה
הזלתי דמעות בקצב) ולא אמרתי כלום, ואז הוא אמר להתראות, כל
טוב, ביי!
ו"סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה" (ירמי קפלן).
עכשיו הטלפון מצלצל. אולי זה הוא? לא רוצה לענות. שישלם על
המילים המכוערות שהוא מוציא מהפה. הטלפון לא צלצל כ"כ הרבה זמן
- מה שמראה על גאוותו העצמית של הפלוץ
                                   

                                     האדיוט!!!