עוד בוקר שנשארתי במיטה לישון. בשביל מה לפקוח את העיניים?
סתם עוד חרא יום רגיל.
כבר שלשה ימים אני לא אוכלת. שתי בננות וקערת מרק עגבניות.
לאן, או לאן נעלם התיאבון? ריח של טיגון עולה באפי, הוא בא
מהבית של השכנה, בעלה יעבור התקף לב בקרוב, תמיד מטגנת. השמן
עושה לי בחילה.
ובאותו הנושא של ריחות ובחילות, הסדינים שלי כבר מסריחים, אני
שוכבת במיטה ומרקיבה כבר שבועיים, כבר למדתי בע"פ את השמות של
צוות השחקנים באחת האופרות סבון היומיות המפגרות-הצבתי לעצמי
אתגר ומילאתי אותו. תחושת סיפוק עצומה ממלאת אותי.
מעניין מי ימצא אותי כשאמות, אין לי אפילו כלב שיגרור את הגופה
שלי למסדרון כמו שקוראים בעיתון. אני צריכה לקנות כלב. או
לעשות מנוי לעיתון יומי שייערם ליד דלתי כשאמות. אם אמות. זה
נראה כאילו הזמן נתקע, אני אשאר בת עשרים ושלש לנצח בדירה
מסריחה. על מי אני עובדת, עשרים ושלש? הטלפון מצלצל בסלון,
עכשיו אני מחרטת שלא קניתי טלפון אלחוטי כי אני צריכה לגרור את
עצמי מהמיטה בכדי לענות. אה רגע, לא אני לא, אני פשוט אשכב כאן
ואחכה שהצלצול הטורדני הזה ייפסק. חיים מלאים אני חיה פה.
וכך השעות חולפות בשיגרה פתטית... עד שמנוחתי הופרעה ע"י רעש
חזק של דפיקות בדלת וצרחות. "לירי! תפתחי לי את הדלת! אני יודע
שאת בבית, אני שומע את הקהל של 'ריקי לייק' שואג שם!". דני בא
לבקר. כמה נחמד. קמתי מהמיטה וגררתי רגליי לכיוון הדלת. דני
נכנס לדירה כשבידו שקית של 'מגה'. הוא הולך להרצות לי, לנקות
אותי, להאכיל אותי ולהציל אותי. אין לי כוח לזה אבל אין לי כוח
להתנגד. אתם בטח שואלים את עצמכם האם דני הוא החבר של הבזבוז
עור ועצמות הזה, אז התשובה היא לא, דני הוא החבר הכי טוב, שזה
פחות או יותר אותו דבר רק עם הבדל של העדפה מינית מצידו.
"לירי, הבאתי לך כמה מצרכים, הבאתי גם קפה, בזמן שאני אסדר הכל
במטבח את תכנסי להתקלח וכשתצאי משם רעננה ונקייה, את מתחילה
להסריח, נצא לארוחת צהריים". דני הניח את השקית ודחף אותי לחדר
האמבטיה. כמו ילדה קטנה בת שבע אני ייבבתי "לא רוצה מקלחת, אני
רוצה לראות טלוויזיה" אבל דני הוציא אותי מהטרנינג והטי שירט
ופתח עליי זרם של מים פושרים. "אני צריך לסבן אותך או שתסתדרי
לבד?".
יצאנו מהבית זמן קצר לאחר מכן והלכנו לאחד הבתי קפה בשנקין.
דני הזמין לי טוסט וקפוצ'ינו. הדלקתי סיגריה ואיפרתי לתוך
הקפה, להבהיר את עמדותיי בנוגע לכל קפה שהוא לא בוץ.
ישבנו שם וכהרגלנו צחקנו על כל האנשים סביבנו. אנחנו מושלמים,
מותר לנו.
בשלב הזה של סיפורים כאלה בד"כ אמורים לעבור שני תאומים חתיכים
ליד השולחן שלנו, האחד הומוסקסואל, השני קצת פחות, והסיפור
ייגמר בכך שגבר הוציא אותי מהדיכאון הקליני ואת דני מיום שישי
חסר דייט, אבל לא ככה זה בחיים האמיתיים. בחיים האמיתיים אני
יושבת בבית קפה ליד החבר הכי טוב שלי, שנינו נראים כאילו יצאנו
מסיטקום מפגר. בחיים האמיתיים אני שונאת את העובדה שהוא שם כי
אני קמתי מהמיטה בגללו, אתם בוודאי חושבים שהוא מציל אותי, הוא
לא. הוא יילך ואני אשאר עם עצמי, עם המחשבות שלי. בחיים
האמיתיים אנשים יושבים בבית קפה ומרגישים אשמים על שיש להם את
המותרות הזאת. הם יושבים שם עם בעיות אכילה שלא נובעות מדיכאון
אלא מהחברה המזדיינת הזאת ומזמינים סלט קטן שאולי גם אותו
יקיאו. אני יושבת שם ומעמידה פנים שאני אותה בחורה שהייתי לפני
שנה, אז אני מחייכת ומשקרת. דני לא עולה על ההצגה שלי. אני
מחליטה לסיים את חיי באותו היום. המלצר החמוד שלנו מגיש לנו
חשבון ומבקש ממני את המספר שלי. אני כותבת לו את המספר ומחליטה
לא להתאבד היום, אבל רק בגלל שזה יהיה אפילו יותר קיטשי בתור
הסוף.