New Stage - Go To Main Page

הפלגמט האפל
/
עולם החלומות

 עולם החלומות / עדי טנאי


גשם כבד הכה בחלונות המכונית הקטנה שעשתה את דרכה בינות העצים.
המגבים עבדו ללא הרף, והכביש החשוך התפתל בתוך החורשה הסוערת
ללא קץ נראה לעין.

דני! דני ! אתה חייב להתעורר! העולם שלך, הוא קורס!

עיניים פקוחות לרווחה, זיעה קרה, נשימה כבדה. אהה, זה היה רק
חלום.
דניאל הזדקף לאיטו לכדיי ישיבה. רגליו פרושות לאורך הספה
המעבישה, אותה אכלס כמיטה בשנתיים האחרונות. "זה היה רק חלום",
אמר לעצמו.
הוא העיף בהינף יד את "שעיר" הכלב השמן והקטן שלו ממקום רביצתו
והושיט את ידו בעצלות אל עבר השלט, נאנח, שכן זה היה רחוק
מהישג ידו. הוא התגלגל למחצה על צידו ומשך אותו בזריזות.
חדשות השעה שתיים עשרה מהדורה מיוחדת. אסון בקאריבים. משהו על
רעידת אדמה תת ימית, וגל ענקי. הוא הצליח להתרכז לרגע, "עד כה
דווח על מאות הרוגים ואלפי נעדרים  באסון, תרם נוצר קשר עם כל
המטיילים הישראלים באזור, ניתן להתקשר ל... "בלה, בלה. כמה אדם
מסוגל לשמוע על האסונות האלה, ערפדי רייטינג הכתבים האלה".
הטלוויזיה קפצה לערוץ האופנה, לבני נשים. "אח נהדר" נאנח.

הטלוויזיה עוד היתה דלוקה בשעה שהטלפון צלצל. הוא התהפך והצמיד
את הכרית לראשו. דבר שכנראה גרם לטלפון להיות עקשן עוד יותר.
"בסדר אני קם, אני קם" מלמל, התהפך על הרצפה ועשה דרכו מן הספה
אל שולחן העץ הקטן בפינה. השולחן היפיפה עמד פעם במרכז הסלון,
הוא נדחק לפינה שכן הזכיר לו תמיד את מי שהייתה אשתו במשך שנה
קצרה אחת. הזיכרונות היו כה כואבים עד שהעדיף להפסיק לעסוק
בהם.
"הלו, דניאל, מה קורה אם השכר דירה, אם לא תשלם לי היום אני
נשבע לך באבי זכרונו לברכה, אני אדאג שיפנו אותך"
-"ובכן אדון, המם... חיים משהו, תדאג לזה", ניתוק.
לאחר בהייה קצרה בתקרה מצא דניאל את ההחלטיות הדרושה והרים את
השפופרת.
-" המם... חיים, אני יודע שהבטחתי שהיום תקבל אותו, רק שפשוט
כרגע התעוררתי, תודות לך כמובן ובאמת התכוונתי לשלם לך ו..."
-" תשלם לי? ממה? אתה קם בשתיים בצהריים! בן אדם בגיל
שלושים!", צריבה חדה בגרון, "אתה צריך להתעשת על עצמך, כבר
עברו שנתיים מאז".
-"כן, המם, חיים משהו, המם..."
-"חיים ביטון, ביטון!" ניתוק.

"ובכן לעבודה", דניאל פתח את מסך הלפטופ, ומיד לאחר שפרסם
מודעה לגביי שותף לדירה, החל כותב אל אתר האינטרנט של "מיני -
נלס.קום", בו היה בעל טור קבוע אשר עסק בתלונות וביקורת
סרקסטית על החברה התל-אביבית המתפוררת בפרט, והישראלית הנעלמת
ככלל. הוא החליט להוסיף קטע על ערפדי הרייטינג, גיבורי התרבות
התל-אביבים. כי הרי תל-אביב העיר בה גדל, סיפקה את כל צרכיו אך
מעולם לא סיפקה לו סיבה טובה לצאת אל מחוץ למסגרות הבטון.
הפעם היחידה אותה זכר מחוץ לעיר, נראתה רחוקה מאוד, כה רחוקה
כאילו לקוחה מתוך חלום ישן ודמיוני.

הוא היה בן חמש. רוחות עזות של כפור המטירו ברד וגשם על הפנים
הקטנות. מוחים את הדמעות שהחלו זולגות במורד הלחיים.
- "אתה לעולם לא תצליח! קדימה תיכנס הביתה".
העיניים נישאו אל הסל הקטן, זה שאביו בנה לו עוד בגיל שלוש.
אז זו היתה מסיבת יום הולדת. הבית היה מלא נפשות. אמו היתה
לבושה שמלה פרחונית וענדה לו כתר ממיטב פרחיי הבר שצמחו
בקיבוץ. היא חייכה אליו.
"תראה חמוד שלי, דני שלי, תראה מה שאבא בנה לך". הסל היה עטוף
סרטים צבעוניים, וחיוך סמיילי גדול עיטר את הקרש. אך כעת הוא
ניראה לפתע כה גדול ומאיים.
- "קדימה תכנס הביתה!" הורה לו אביו והחל מטפס במדרגות העץ,
נעזר בכבדות במקל העץ שלו.
דניאל השפיל את עיניו ונטש את המגרש הקטן שלו בפעם האחרונה.
למחרת האוטו המשפחתי כבר עשה את דרכו אל ביתם החדש בתל-אביב.
אביו שמע חדשות כל הדרך, ובכל פעם שהיו שירים הוא סגר את
הרדיו.
דניאל הביט מהחלון מאחור והסתכל בנוף העייף. כל-כך לבד.

דני! דני! אתה חייב להתעורר! העולם שלך, הוא קורס!
הוא ראה דמות מעורפלת, אישה, או אולי חתולה... בום! רינג!,
רינג!
הוא הביט בשפופרות הצבעוניות המרחפות בחלל האוויר, כל אחת
רוטטת בתורה ומשלחת צלצול חד, הוא הושיט אליהן את ידיו,
והתעורר. הוא נפל אל הרצפה, רינג!, רינג!, "המם.. נרדמתי...,"
וזינק אל עבר שולחן הפינה.
- " הלו, הלו"
- "שלום, אני מדבר עם דניאל זילברשטיין?"
- "כן, כן זה אני, במה מדובר?, אם אפשר מהר, אני פשוט מאוד
עסוק"
- "אני מבין אדוני, אני מתקשר מבית החולים וולפסון, אחותך
הייתה מעורבת בתאונה..."
- "מה? אני מייד מגיע". ניתוק.

השמיים היו מעט אפורים והמטירו טיפות אקראיות של פייח אשר תאמו
את החום והסירחון של הרחוב. האוטו הקטן, שהיה מפוצץ בחפצים
שונים וקניות משבוע שעבר, סיפק לא מעט בעיות להיכנס אליו, כולל
הדלת שנתקעה באבן הדרך. הוא דחף אותו מעט ונכנס לרכבו הורוד.
בכוונה קנה כזה, מחליא, שיעצבן את כל הבורגנים שנוסעים מאחור.
רדיו. עשרים וחמישה הרוגים וכשלושים פצועים השבוע בתאונות
הדרכים... החליף תחנה.
דיווח על אלפי הרוגים בהתפרצות הר געש בדרום אמריקה...
מוסיקה.

- "היי גלי מה שלומך מתוקה, אלוהים ישמור אותך"
- "אני בסדר דני, קצת חבורות, וכמה שטפיי דם, אני אהיה בסדר,
מה שלום שעיר?"
- "שעיר מעצבן כרגיל, אבל מאז שאת ואור הבאתן אותו אני לא יכול
בלעדיו".
- "כן, הוא מתוק, אור בחרה אותו אתה יודע".
- "רק בדרך לפה שמעתי על כל ההרוגים השבוע".
- "כל-כך פחדתי מתאונות, אתה יודע, מאז אמא. חשבתי שאני אמות
אם יקרה משהו לך או לאלי ואור המתוקה שלי."
- "אל תדאגי לי, את יודעת איך אני תמיד נופל על הרגליים.      
                                        את יודעת מה, אני
רוצה לספר לך משהו, חלמתי על היום שאחרי, לפניי שעזבנו. אני
חייב לך, גלי, כל-כך הרבה, שגידלת אותי, ואחריי אבא, לגמרי
לבד.                                                        
   את יודעת גם כשהוא עוד היה שם הוא לא לגמרי היה.
     אגב אלי ואור מה איתם, אלי מגיע?"
- "אלי בדרך הנה, הוא שם את אור אצל אמא שלו. וזה בסדר דני,
עשינו מה שיכולנו ".
- את יודעת? דווקא מתאים לך סגול מסביב לעין!"

רעש צעדים מאיים החל מצלצל מכל פינה, הג'ונגל האפל נמתח עד אין
קץ.
נשמעה תרועה רמה והאדמה החלה רועדת. קולות חריקה ובקיעה של
עצים מילאו את האוויר
וטשטשו את החושים. דני הרגיש סחרחורת, והעולם הסתחרר סביבו.
הוא נפל.
מעליו התנשא יצור אדיר מימדים, פיל עצום ומאיים שכמהו לא ראה
מימיו ועל גבו נישאה דמות שחורה, אפלה, ובידה אוחזת מטה רם.
המטה שלח אלומות חיוורות ברחביי היער, מאיר, מסנוור את פניו.
הדמות הביטה בו זמן שקפא מלכת. היא הניפה את המטה אל על ו...
דני התכווץ, כשלפתע משהו הדף אותו אל הקרקע, הוא נגרר לאורך
מטרים ספורים אך נידמה שעבר מרחק גדול. הוא היה עכשיו בקרחת
יער קטנה, ליד אגם. הוא הביט מעלה, מעליו רכנה ספק אשא ספק
חתולה. הוא הביט אל תוך עיניה, ללא ספק היתה היצור היפיפה
ביותר שראה מימיו. היא נשקה לו רכות, וחייכה אליו. הוא חייך
אליה.
- "שלום לך איש מקסים"
- "היי, תודה לך, הצלת אותי, מי את?"
- "תלוי, פה ביער מכנים אותי דיפפוט. אפשר לומר גם שאני הרוח
המגנה של היער, שלך.          בוא, מהר, אני צריכה להראות לך
כמה דברים."
- "רגע, מי זה היה האיש הזה, מה הוא רצה ממני?"
- "הא... האיש הזה...", היא צחקקה,"הוא המכשף האפל והנורא
נובלי לגר,
      הוא כה איום עד כי רוב החיות ביער לא מעזות כלל להגות
את שמו"
- "מה?, רגע מה לי ולו, מה  הוא רוצה ממני?"
- "את זה אנחנו הולכים לגלות. אבל קודם אני חייבת להזהיר אותך.
נובלי לגר הינו מכשף רב עוצמה והוא שולט ביער כולו בימים האלה.
הוא פוקד על צבא של עבדים, ואין לדעת מי משרתו ומי סתם עובר
אורח תמים. כל חיה ביער עלולה להיות למעשה עיניו של המכשף.    
           על צבאותיו מפקד אדון הריקנות, ולו שישה שרי צבא
אפלים, פחד, קנאה, רעותן, עצלות, אגואיסט ואדישות..."
- "אני לא מבין, איך אני קשור לכל העניין הזה, מה זה המקום הזה
בכלל?"
- "אתה נמצא כעת ביער החלומות, זהו חלק מעולם החלמות שלך"
- "ונובלי לגר הזה, מה הוא עושה כאן?"
- מאז שנובלי לגר הגיע הוא עסוק רק בדבר אחד. הוא מרוקן את
העולם שלך אל עולם החלומות, והופך אותו לחסר משמעות. והוא
ימשיך בכך עד לנקודה בה תישבר. זה ייעודו וזו מטרתו והוא לא
ינוח ולא ינום עד שישיג אותה. אלא אם תעצור בעדו.
- "את אומרת שזה בעצם חלום, אם כך אני אתעורר והכל יהיה בסדר"
- "לא, לא יהיה בסדר, אתה לא שם לב, העולם שלך דני, הוא קורס.
אתה לא מצליח להחזיק בו. אסונות מתרחשים כל העת והם הולכים
וסוגרים עליך!".
- "שטויות, אני לא מאמין בזה"
- "בוא תראה משהו"

דני מצא עצמו לפתע על צמרתו של עץ גבוהה, למטה היער היה שוקק
חיים.
"תראה" הצביע דיפפוט. האוויר החל להפוך צונן יותר ויותר והאור
נחבא. כמו צל מסתורי העיב על העולם כולו. החיות נעלמו כולן
והסביבה כולה לבשה גוון אפרפר וחסר חיים.
מתוך העמק עלתה לאיטה דמות כהה, אפלה, לבושת שריון מתחתי וכבד.
נראה היה שהשריון צועד כאילו מאליו, שכן לא נראו פנים מתוך
הקסדה ועור לא בהק מבעד לרווחי המפרקים. צמרמורת אחזה בדני עת
הביט ביצור האיום צועד אט אט למרכז הגבעה עליה ניצבו. האוויר
כאילו נשאב אל מימד לא ידוע ודני נכשל בנשימתו. הכל החל מסתובב
סביבו. הוא ראה את המפלצת מרימה ידיה אל על, ודלת הופיעה
למרותה, ומבעד לדלת בוהק אור חזק ובהיר. היצור פתח את הדלת
ונבלע אל תוך האור.

תוק! תוק!, "הההה", דניאל פתח את ריאותיו לרווחה, לאחר שניות
ארוכות שכאילו שכח לנשום מסיבה לא ברורה. שעיר שמשך בגרבו
התפנה כעת ללקק את פניו בחיבה. דניאל דחף אותו ממנו קלות
והצביע על הדלת, "לנבוח שעיר, לנבוח." אבל שעיר רק נשכב על
בטנו ועבר למצב הרביצה המוכר שלו.
תוק! תוק!, "רגע אחד". דניאל הפיל עצמו אל הרצפה ומשם התרומם
בכבדות אל הדלת. הוא הביט סביבו. בכל מקום בדירה היו זרוקים
שלל בגדים אשפה ומזון, קרטונים של הזמנות של אוכל מוכן ופיצות,
ועוד שלל חפצים היוצרים בלאגן אין סופי. תוק! תוק!, הוא החל
מארגן בזריזות את כל הבגדים לערימה בפינה, "רגע", דוחף את
האוכל והקרטונים לשקית פח גדולה, ושאר בלאגן אל מתחת לספה.
"כן", בכניסה עמד איש רזה וגבוהה מאוד. עצמותיו הבולטות וקומתו
הכפופה שיוו לו מראה מצמרר. דניאל הרים מבטו אליו, כה שחורות
היו עיניו עד שדניאל לא היה מסוגל להתמקד בהן כלל, ונאלץ להסיט
את מבטו ולבסוף מיקם את עיניו במצחו.
מסנטר האיש הזדקר זקנקן חד ומקורזל וחיוך מעוקם היה מרוח על
פניו.
האיש חייך אליו בשיניים צהובות, ובקול עמוק שאל.
     - "האם המודעה לגביי הדירה עוד עדכנית?"
     - "אמם, כן בוודאי, עדכנית, עדכנית לחלוטין"
האיש הנהן.
- "טוב"
- "אמם... אתה רוצה סיור בדירה, הסבר על התנאים מש..."
- "לא" קטע אותו האיש, "תודה, אין צורך. איפה אני יכול לשים את
החפצים?"
- "אהה, כן אתה יכול להכניס אותם לחדר למעלה, פעם הוא היה שייך
לי אבל כיום נוח לי יותר לגור בסלון, אם העבודה והכל את יודע."
הוא הצביע על המחשב הנייד שנח על הספה.
- "כן..." האיש צד בעיניו הזריזות את החדר העליון והחל עולה
לאיטו במדרגות.
- "לגביי התשלום, זה חצי מהסכום, אלף מאתיים בחודש." צעק
אחריו. האיש עצר הסתובב והביט בו לשניות אחדות.
- "אין צורך", אמר בקולו השקט, "אני אשלם את הסכום המלא על
הדירה"
- "מה???"
- "אני אדם בודד מאוד אדון זילברשטיין בתמורה אתה תוכל בוודאי
לעזור לי בכמה עניינים שלי, אתה יודע דברים פשוטים. כמו להעביר
קצת זמן ביחד.  אנחנו דומים אתה ואני, אתה יודע,  אני בטוח
שנסתדר מצוין."
- "או נחמד מאוד, כן אני בטוח." דניאל שמח על השותף העמיד
שמצא, והחליט שיקבלו ללא תקופת ניסיון, "אתה יכול לקרוא לי
דניאל כמובן, ואיך אוכל לכנות אותך?"
- "השם הוא סרוונט, ריק סרוונט. אדון זילברשטיין".
סרוונט הכניס את היד לכיסו ושלף קופסא קטנה, ממנה הוציא כדור
קטן והכניס לפיו.

רינג! רינג!, "כן" דניאל הרים את השפופרת, מביט עדין אל דלת
חדרו הסגורה אליה נכנס כעת ריק סרוונט.
- "היי דני, מה קורה?, אני כבר בדרך הביתה, אלי אסף אותי כרגע
מבית החולים"
- "אני בסדר גמור, אני שמח לשמוע שישחררו אותך מוקדם. קיבלתי
היום שותף חדש לדירה. טיפוס קצת מוזר. את צריכה לראות אותו
הרגלים שלו דקות יותר מרגל העץ של אבא זכרונו לברכה. ומדבר
משונה, אדון זילברשטיין כל הזמן."
- "נשמע לי מוזר דני, תזהר במי שאתה מכניס הביתה, הוא לא ניראה
לי הטיפוס הזה"
- "עוד לא סיפרתי לך עליו כלום, וכבר הוא לא מוצא חן בעיניך?!,
הוא משלם את כל שכר הדירה את זה את יודעת?"
- "זה עוד יותר מדאיג אותי, איפה הוא ישן בכלל?, יש לך רק חדר
שינה אחד בבית".
- "הכנסתי אותו לחדר שלי ושל טלי" הוא בלע את רוקו כשהביט אל
החדר אליו לא נכנס כבר כשנתיים.
- "דני, אני דואגת לך, אולי תבוא אלינו מחר לארוחת ערב, אור
תשמח נורא לראות קצת את דוד שלה."
- "אני אבוא".

דניאל ישב על הספה שקוע במחשבו הנייד  בו כתב בדיוק לאתר של
"מיני-נלס" סיפור מופלא על אשא ,חתולה, הנלחמת בריקנות, סיפור
אהבה. הקול שבקע לפתע מאחוריו, כמעט וגרם לו ליפול מן הכורסה.
- "מה?" שאל דניאל.
- "ראיתי שאתה מחזיק כלב".
- "כן, אני מחזיק כלב, יש איזו בעיה?"
- "לא אין שום בעיה. לגביי הדבר שדיברנו עליו קודם אדון
זילברשטיין..."
אמר סרוונט בעוד הוא שולף כדור מן הקופסא שלו.
- "אני באמת ארגיש יותר בנוח עם תקרא לי פשוט דניאל".
- "איני נוהג לכנות אנשים בשמם אדון זילברשטיין, אודה לך אם
תבין אותי".
- "בסדר, בסדר, אני מבין, ובכן מה רצית?"
- "אני מביא כמה חברים מחר, אנחנו נוהגים לשחק פוקר ביחד, אני
אזדקק לעזרתך"
- "באיזו שעה מדובר?"
- "שש אחר הצהריים". אמר סרוונט ובלע אותו.
- "שש זה בסדר, טוב אז מה אתה צריך?"
- "אתה תהיה המארח, אתה מבין?, אני צריך שתעזור לי לנצח, אתה
מבין?"
- "שמע ריק, אני לא בטוח, אתה בטוח שזה לא מסוכן?"
- "סמוך עלי, אין בכך שום סכנה. אני דואג לשלומך כאילו היה
מדובר בשלומי שלי"
- "טוב, אחרי הכל, איפה תגור בלעדי הא?!"
- "בדיוק!, טוב בוא נרים כוסית לכבוד השותפות החדשה שלנו".
סרוונט הוציא מאחורי הספה בקבוק ויסקי. "טוב, אני מניח שכוסית
אחת לא תזיק".
שעיר השמיע קול יללה משונה ונכנס תחת השולחן הפינתי. "שמעתי,
שזה יכול להרוג אותך" הטיח סרוונט והתפוצץ מצחוק. הוא הדליק את
הטלוויזיה. דווח שם על עשרות אלפי גופות שנמצאו בקבר אחים
בעיראק, זכר למשטר העריץ. עד סוף החדשות הבקבוק כבר היה ריק,
ועד סוף הערב התרוקנו עוד חמישה כאלה ודניאל שקע בשנת שיכורים
חסרת חלומות.

הוא התעורר בשעת לילה מאוחרת, החדר כולו רעד. ארונות רקעו
ברצפה, הדלת הכתה בקיר בעוצמה, חפצים נפלו מן המדפים והתפזרו
בחדר, כלי זכוכית התנפצו על הרצפה וקול יללה ספק נישא באוויר
ספק בתוך ראשו, דני, דני, חוזר עם המיית הרוח. הוא קפץ אל
הרצפה, והחל זוחל אל מתחת לשולחן הפינתי. הרעש שכח לאיטו,
ודניאל נרדם.
גשם כבד הכה בחלונות המכונית הקטנה שעשתה את דרכה בין העצים.
המגבים עבדו ללא הרף, הכביש החשוך התפתל בתוך החורשה הסוערת
ללא קץ נראה לעין. פירוריי ערפל נחו על הדרך והאוטו חתך דרכם
במהירות גבוהה. מדיי פעם נעלם הנוף הפראי בהלומות האור של רכב
חוצה, הגשם החל מתחזק עוד יותר. האישה השיכורה לצד הנהג, היתה
מאושרת ולא רק מיין. חגיגות השנה ליום הנישואין שלה עם בעלה
עלו על כל חלומותיה, והיא חיכתה להגיעם אל מיטה חמה.
היא צחקקה.
- "אתה יודע את מי אני הכי אוהבת בכל העולם?"
- "תני לי רמז, אני אהרוג את הבחור",היא צחקקה שוב.
- "אני אוהבת אותך דני טיפשון, אותך"
- "גם אני אוהב אותך טלי" הוא לחש לה.
הוא הביט בה, בברק בעיניה, ומעולם לא הרגיש כה קרוב אליה כמו
ברגע ההוא.
פיפ!!! הצפירה הארוכה הסיטה את תשומת ליבו אל הכביש, הוא הביט
ו...
דניאל התעורר בבהלה, ראשו נדפק בחלקו התחתון של השולחן, מגרד
צלקת ישנה.
הוא זחל החוצה ונזרק אל הספה, בפעם הבאה שהתעורר זו היתה שעת
צהריים, שעיר היה זקוק לטיול בפארק".

דניאל עבר את המסדרון המשותף במהירות, שעיר נגרר אחריו. שכנה
אחת נראתה נכנסת לדירתה במהירות וטורקת את הדלת. היה ניתן
לשמוע את יללות הרוח מבפנים. לא יום נעים ליציאה לפארק. אבל
שעיר האידיוט ישתין על השטיח, ואפילו לא יהיה לו איכפת.
הוא המשיך ויצא מן הדלת. בחוץ הכל היה תהו ובהו. הוא שפשף את
עיניו ו..., "ואו".
הרחוב כולו הזכיר במקצת את מראה חדרו כעת. השמים היו אדומים
מחול, והרחוב כולו היה מלא זכוכיות משמשות החניות שהתנפצו.
רהיטים שונים, בעיקר ארונות מכירה, היו הפוכים על המדרכות.
עיתונים וניירות ריפדו את הכביש, והתעופפו ברוח. ברחוב שררה
המולה.
דניאל תפס עיתון אחד.  הכותרת ציינה, "אלוהים מכה חזרה". דניאל
רפרף, "תופעות קשות... אפקט החממה גורם לשינוי המערכת
האקולוגית... אסונות בסדר גודל גלובלי צפויים בשנים הקרובות...
התחממות של כעשר מעלות סלציוס..
הוא הסתכל על המהומה ברחוב. "טוב שיהיה." הוא הניח את העיתון
על ריצפת הרחוב, מהדק אותו בעזרת מלון שהתגלגל לידו. "קדימה
שעיר זמן ריקון".

הרגל הכבדה עשתה דרכה במעלה המדרגות.
"גברת שימחה, גברת שמחה!, הזבל שלך חוסם את המעבר".
"כבר אני מפנה אותו אדון זילברשטיין, אני נורא מתנצלת".
"גם כן זאת שתתפגר כבר, כמה שנים בנאדם צריך לחיות".
אדון זילברשטיין עלה עד הקומה החמישית בה גר עם שני ילדיו.
גלי, בואי תעזרי לי לפרק את הרגל. קדימה אין לי כל היום.
הרגל התקדמה במסדרון הבית אל המטבח, שם התבשמו הכתלים בריחות
בישול נהדרים.
"מה זה, את יודעת שאני לא יכול לסבול את השמן בבישולים, אי
אפשר לנשום פה"
גלי פתחה חלון, דניאל הקטן שיחק בצעצוע גמבוי חדיש, החתול
הביוני.
"לא על השולחן דני, דני! אחח... כמה בנאדם יכול לסבול. ועוד
החום הזה. בואי גלי תלחצי כאן,
אני נכנס למקלחת".
אדון זילברשטיין נכנס בעזרת מקל ההליכה אל חדר המקלחת ונעל
אחריו את הדלת.
דקות אחדות עברו וקול מים לא נשמע. הרגל הכבדה שכבה על ריצפת
הבית המבריקה, מלוכלכת מעמל יום עבודתה בו עשתה את צעדתה בפעם
האחרונה.

ריק סרוונט ישב על הכורסה מול הטלוויזיה, צופה בהנאה מעושה
במהדורת חדשות השעה חמש.
דניאל צפה בה יחד איתו, חסר הבעה. נשמעו דיבורים על רעידות
נוספות שצפויות להגיע. חזקות יותר מן הראשונה שהיותה כנראה רק
רמז  לבאות. בנוסף נראו תמונות מרחבי העולם, התפרצויות געשיות,
מהומות ומלחמות באפריקה, נפילת הבורסות הגדולות בעולם וסגירת
וול-סטריט.
נשמע צלצול בדלת. סרוונט כיבה את הטלוויזיה.
- "אתה זוכר את התוכנית שלנו, הא אדון זילברשטיין?", סרוונט
שאל עת בלע אחד מכדוריו.
- "כן, ודאי." ענה דניאל כמתוך חלום.
סרוונט פתח את הדלת.
אחד, אחד נכנסו אל הבית ששת האורחים. לבושים חליפות שחורות
מצוחצחים ומבריקים.
למעט אחד, מרושל מעט, בגדיו מקומטים ועניבתו קשורה לא כהלכה.
השישה עשו דרכם אל תוך החדר, נעמדים סביב המארחים וחיוך על
פניהם.
- "תכיר", הורה סרוונט, "אלה הם שותפיי למשחק הערב - פורד".
זה חייך לעברו של דניאל חיוך מלא שיניים, חיוך שגרם לשערותיו
לסמור.
"ערב טוב אדון זילברשטיין". לחש פורד.
סרוונט המשיך בקולו העמוק והרשמי, "קלייד, רוי, עלי, ארוין
ואלויס".
השישה ישבו אל השולחן העגול במטבח, סרוונט הוציא סכין שטוחה
רחבה במיוחד מאחת המגרות והגיש אותה לדניאל, קורץ בעינו. דניאל
הנהן ולקח את הסכין. במרכז השולחן עמדו בקבוקיי ויסקי לרוב
ונקניק חזיר עבה.

- "אני משווה את המאתיים שלך ומעלה בעוד חמש-מאות"
- "סכום גבוהה למדי רוי, עיניים גדולות משאירות את האוכל
בצלחת." סרוונט כמעט הצליח להסתיר את הזלזול על פניו בסיימו את
דבריו.
- "אני בחוץ!"
- "ארוין אם תצא, רוי לוקח".
- "אני צריך לדאוג לעצמי, תפסיק לקנא כבר".
- "מי מקנא בכלל יא חתיכת אגואיסט".
- "הירגעו, הירגעו חברים", פנה סרוונט לכולם, עכב הריב הקטן,
"יש לנו משחק להשלים ומארח להרשים, לא כן אדון זילברשטיין".
כל אותו זמן הסתובב דניאל סביב השולחן, חותך מן החזיר אל
המשתתפים, מתעכב במיוחד אצל רוי, שזלל יותר מכולם. משקף את
כלפיו בסכין השטוחה אל סרוונט שישב ממולו. דניאל הרים את מבטו
החלול אל עבר סרוונט, "הן" הנהן בראשו.
אלויס מלמל, - "כן, למי בכלל איכפת, אתה רוצה לצאת תצא, מה זה
משנה".
ארווין פרש, וסרוונט חשף את כלפיו. רצף פלאש מלכותי. המשתתפים
כולם זרקו את כלפיהם אל השולחן ורוי החל מחלק שנית.
לאחר מספר משחקים אשר את כולם ניצח סרוונט, חיוך ניסח על פניו
והוא החל עורם את המזומנים שלו. מפריש מעט לצד השולחן. "זה
שכרו של המארח, אדון זילברשטיין, אצלי תרוויח יפה מאוד".
- " עלי", פנה אליו סרוונט, תביא לי מלמעלה את מזוודת המזומנים
שלי, אני אהיה זקוק לה היום".
עלי הביט עליו במבט עצל.
- "שלח מישהו אחר".
- "אדון זילברשטיין ברשותך, אני זקוק למזוודה"
דניאל הביט במעלה המדרגות ובדלת החדר. אימה אחזה בו. העולם החל
מסתחרר. הוא נד בראשו. סרוונט קם ממקומו. כמעט ונראה כועס.
"אדון זילברשטיין, לא דיי לך בכך שאני משלם את שכרך אני מבין".
המשתתפים כולם הפנו את מבטיהם אליו. סרוונט, ניראה חסר מנוחה
הוא הוציא את הקופסא שלו החל פוסע לאיטו במעלה המדרגות. שעיר
החל נובח ורודף אחריו במעלה. סרוונט סיים את דרכו וסגר אחריו
את הדלת בטריקה.
לאחר מכן המשחק הופסק וסרוונט התנצל על התפרצותו.
לאות התנצלות הוא אמר יש לו הפתעה קטנה לכולם.
עד מהרה הגיעו אל הסלון שבעה נשים צעירות להנעים את זמנם של
הגברים.
סרוונט עצמו עלה לחדרו והסתגר שם.

לא שבעת הגברים ולא שבעת הנערות החטובות שמעו את הצלצול בדלת.
לבסוף הדלת נפתחה ואל תוך החדר פרצה בחורה נסערת. "מה הולך פה,
החוצה! קדימה החוצה!". ששת האורחים עשו דרכם אל הדלת ונעלמו
אחריה. שבעת הנשים לעומת זאת דרשו את כספן. גלי מיהרה לשלוף את
ארנקה משלמת את המחיר.
"אתה בא איתי, אתה מבין?!" דניאל שכאילו התעורר מחלום, הנהן.
- "אני חושב שהכי טוב שאשן אצלך היום, גלי".
- "בהחלט הכי טוב, איזה דוגמה ומופת אתה לאחיינית שלך אור,
שציפתה כל-כך לדוד שלה לארוחה, ואתה, לא מגיע, אתה מעדיף לבלות
את זמנך עם זונות! באמת דניאל, מה לעזאזל אתה חושב לעצמך?"
- "אני לא יודע זה לא היה רעיון שלי..."
- "זה בכלל לא מעניין אותי!"

דניאל שתק למשך שארית הנסיעה. גלי ללא ספק קיבלה את האופי
מאימו.
כה מלאת חיים, כה מאורגנת ומסודרת. הרכב שלה בה נסעו, היה טוב
בהרבה ממה שיכול היה להרשות לעצמו, אך יותר מזה, היה נקי
ומטופח וריחו טוב. כמעט היה אפשר להירגע בו ולהירפא מפצעיי
היום.
הם נכנסו אל ביתם הנהדר של גלי ואלי, השעה היתה כבר עשר ורבע,
אבל כולם כולל אור ישבו לשולחן. כזו היתה גלי, כולם יאכלו
ביחד. ריח בישולים מוכר נישא מן המטבח, מזכיר רגעים ישנים של
צחוק ואושר. אלי חייך אל דניאל, ,נו דני-דין איך האוכל?"
אלי היה בדרן, אך עשה זאת ברוח טובה ונעימה, דניאל חייך אליו.
"אין כמו הבישולים של גלי".
- "אמא, עושה הכי טעים בעולם".
- "את יודעת למה זה" שאל אותה דניאל, "כי היה לה המון זמן
להתאמן, אני זוכר תקופות שזה לא היה כל-כך טעים".
- " אז דני, אני מבין שאתה נשאר אצלנו לישון הערב, אתה תישן על
הספה המתקפלת בחדר של אור ואור תישן איתנו".
- "נו, נהדר"

החדר של אור, חדר קטן. מיטתה הקטנה מוקפת בובות. ארונות ארוכים
ולבנים מייצגים את הקיר שממול ווילון בורוד ותכלת מכסה את
החלון תחתיו ניצבה הכורסא המתקפלת.
דניאל נכנס אל החדר בצעד איטי, סוקר את סביבתו החדשה אך
המוכרת,  וסגר אחריו את הדלת לכדיי סדק צר. מותיר רק פס דק של
אור הבוהק אל תוך החדר החשוך.
למטה משפחת כהן ודאי כבר בילו עמוק בממלכת החלומות, והשקט
הפתאומי שנוצר עם סיום עבודת המדיח הופר רק על-ידי יללות חתולי
הרחוב.
דניאל קרב אל הכורסא המתקפלת ופרס אותה למעין מזרון ארוך לאורך
הקיר. הוא נשכב עליה, והחל שוקע במחשבות. המחשבות הופרו באחת,
על-ידי יללות הולכות ומתגברות מן הרחוב. יללות זוועה, צווחות
רמות ונוראות. כה רמות ומעוררות אימה היו עד כי דניאל עבר למצב
ישיבה מנסה להרגיע את דפיקות ליבו. לפתע מכה בחלון. דניאל קפץ
באחת אל הרצפה, פניו אל החלון ההולם. הדפיקות בחלון החלו
מתחזקות יותר ויותר. דניאל קפץ אל המיטה הקטנה, משלח צווחה
עמומה אל חלל החדר.
איש ודאי לא שומע אותו, חשב. החלון ההולם בהק לאורו של ברק
פתאומי ודלתות הארונות נפתחו ונטרקו, כשצל ענקי השתקף בו.
הוא הרגיש מגע קר מאחוריו, מישהו או משהו הנוגע בכתפו. הוא
הביט לאחור, שם ניצבה בובת חתול ענקית, מיאו! שאגה הבובה בקול
אדיר ודניאל נפל אל הרצפה מעולף.

הוא התעורר בקרחת יער קטנה, נחל זך זורם לרוחבה, ורגליו
מתופפות על חלוקי הנחל הלבנים.
הוא הביט בדמותו המשתקפת בנחל, איש צעיר ונאה. הוא הביט שוב
משפשף את עינו, אדון זילברשטיין הביט אליו מן המים. -"מה אתה
רוצה?, מה אתה רוצה?".
הוא הביט שוב אך ראה רק את עצמו. הוא שלח מבטו אל הגדה השנייה
שם ראה חזיר בר קטנטן השותה מן הנחל. הוא החזיר מבטו אל פניו
המשתקפות מתפעם לראות לצידם את השתקפותה של דמות יפיפייה
העומדת מעליו, מחייכת. הוא הסתובב.
- "שלום לך איש מקסים".
- "היי, אני שמח כל-כך לראות אותך. חבל שאת לא נמצאת איתי גם
שם מחוץ לעולם החלומות."
- "גם אני שמחה לראות אותך. הלוואי ויכולתי להיות אבל אני לא
קיימת מחוץ לעולם החלומות". היא נעצרה לרגע, "שמע הייתי שמחה
להמשיך בשיחה הקטנה הזו שלנו אבל קודם כל יש לנו עבודה לבצע,
תראה, מחשבה תועה". היא הצביעה אל עבר חזיר הבר שהחל נמלט אל
תוככי היער.
- "קדימה אחריו" אמר דניאל, והחל חוצה את הנחל הקטן.
דיפפוט עשתה כמוהו, והם החלו רודפים את החזיר אל תוך היער.
החזיר החל עולה במעלה גבעה תלולה והם אחריו. דיפפוט פנתה לדני,
"המשך מכאן", היא החלה מקפצת ומעתיקה עצמה במהירות ממקום
למקום. עד אשר הגיעה אל המקום אליו החזיר ייעד את פניו. זה
התבלבל ופנה במעלה ההר ורודפיו אחריו. עד אשר הביאוהו רגליו אל
קצה המצוק ונעמד במקומו.
הוא החל מסתובב, משלח מבט דק ברודפיו, שפשף רגלו בקרקע, והחל
מסתער.
קרן אדירה של אור חתכה באוויר וביקעה באחת את היצור לשניים.
דני הביט המום בנערת החתול המושכת שניצבה כשידיה מושטת קדימה
מייד לאחר ששילחה את הקרן הקטלנית.
- "מה, לעזאזל?"
- "זוכר את החתול הביוני?" חייכה אליו דיפפוט, "אלו רק חלק
מיכולותיי המשודרגות."
דני חייך אליה. כעת הם ניגשו אל גויית החזיר, זה עמד מפולח
לשניים כמו שני חצאיו של אגוז מפוצח, חלול וריק. הם נתנו זה
בזו מבט רב משמעות. והחלו יורדים חזרה אל היער. מקום זה, בו
נמצאו אותה עת, היה ודאי גלוי לעין האויב ולא ערב לביטחון רב.
חשבו נרד חזרה אל קרחת היער. אך זה כבר היה מאוחר.
עת חצו בינות העצים במהירות, שאגה אדירה זעזעה את הקרקע תחת
רגליהם. מתוך הסבך הגיח אריה עצום מימדים. דיפפוט, צעדה צעד
אחורה, ודניאל שנראה שנייה קודם לכן בטוח בעצמו לאור גילויו
החדשים על דיפפוט, החל מאבד מאמנתו לאור יחסה אל היצור.
היא כשלה לאחור, -"עצ... עצלן" גמגמה.
-" זה עצלן?", כעס אדיר מילא כעת את דני והוא החל מסתער עליו
בטירוף חושים.
-" לא דני, הוא משתמש נגדך בכעס, בדיוק כפי שהשתמש נגדי בפחד,
זו הדרך שלהם".
אך הדבר היה מאוחר מדי, ודני זינק אל מול ניביו הפעורים של
עצלן. שישב וחיכה מקשקש בזנבו אל הטרף הקרב. לפתע זנבו נמשך,
שנייה של חוסר תשומת לב. הוא הונף באוויר ונזרק אל מעבר לשורת
העצים ממנה הגיח. היצור שאג שאגה איומה וזינק משם בחזרה, ישר
על דיפפוט, מצמיד אותה אל הקרקע. נשימתו הכבדה הוטחה בפניה
וריר סמיך נתלה מפיו. - "זה הסוף דיפפוט, ואפילו יישאר לי זמן
לנמנם קצת". הוא פער את פיו ושאג שאגה איומה, כשלפתע הרגיש
משהו טורדני באחוריו, דני החל מושך בזנבו בכל כוחו. האריה,
גיחך. "מה זה?, מי זה היצור החצוף הזה?, היתוש הזה?, שמעז
להטריד את מלך היער ממנוחתו!". - "זה האיש שיביא את הסוף
שלך!".
דני שמע קולה של דיפפוט, עת ראה קרן של אור בוהק פורצת מאחורי
גולגולתו של האריה.
והתעורר בבהלה.
דניאל מצא עצמו על הרצפה לצד מה ששימש כמיטתו, הכורסא הנפתחת.
הוא קם וקיפל אותה בחזרה.
הוא הביט בחדר, ובחלון, הכל ניראה רגיל לחלוטין. דניאל חייך,
הוא ידע שמשהו בו השתנה לעד.
הבית היה ריק, גלי ואלי ודאי היו שניהם בעבודה, ואילו אור היתה
בודאי בגן. על השולחן עמדה ארוחת בוקר מוכנה. הוא הביט על
השעון במטבח, השעה תשע בבוקר. תחושה משונה מילאה אותו, שעה זו
לא היתה מוכרת לו עד כה. הוא אכל בתאבון את האוכל שגלי השאירה
לו, וכשסיים להדיח את הכלים רשם לה פתק תודה.

הוא יצא אל הרחוב.וברחוב מהומה.
רוחות עזות נשבו ללא הרף. מנתבות את גזרי העיתונים מיום אתמול
מצד אל צד של הרחוב. השמיים האדומים כבר נראו כמחזה רגיל, לכל
אותם אנשים הנעים ברחוב בהיסטריה מוחלטת.
זה סוף העולם, נשמעה צעקה. על חבית במרכז הכביש עמד קבצן אחד
וצרח משהו על חטאי האדם. דניאל לא הקשיב לו. הוא החליט שיחפש
תחנת אוטובוס. אך משמצא אחת, נכזב לגלות כי הכביש חסום על-ידי
אין ספור כלי רכב נטושים. אין שום סיכוי שאוטובוס יגיע לכאן
בזמן הקרוב, הבין. לכן הוא המשיך ללכת ברגל. בשביל להעביר את
הזמן, הוא אסף מכשיר ווקמן קטן מאחת החנויות שבורות השמשות,
והקשיב לחדשות. "כל החששות התאמתו". כך דווח שם. "נראה כי
עכשיו הכל עניין של זמן. מקלטיי חירום מיוחדים נפתחים כעת למען
הציבור. הציבור כולו מתבקש להתפנות אל המקלט המיועד לו על פי
אזורי החלוקה. ניתן יהיה לראות בלופ חוזר בכל הערוצים את
כניסתו המוקדמת של הנשיא ורעייתו אל המקלט שלהם בו יוכלו לסיים
את חייהם כדרך הטבע. ראש הממשלה נמצא כעת עדיין בישיבת חירום
מיוחדת, על מנת להקל עלינו האזרחים כמה שניתן את המוות הבלתי
נמנע. הוא מוסר את ברכתו אליכם. מייד נוכל לשמוע אותה - ובכן,
הייתי רוצה לאכל לכל עמי, עם ישראל, ולכל יהודי באשר הוא, יהא
אלוהים עמכם, היו אמיצים בלבכם וחזקים ברוחכם כי אתם דמיו
ונשמת אפיו של העם היהודי...".
דניאל הגיע אל פתח הבית והשליך את המכשיר אל הגינה.

הוא נכנס אל הבית והסתכל סביב. הוא החל מנקה ומצחצח כל פינה
בסלון ובמטבח. את שקיות הזבל הגדולות אותן מילא הוציא החוצה,
את שברי הזכוכית ניקה אל הפח. ערימת הבגדים נלקחה אל חדר
הכביסה, וכלל החפצים סודרו במקומם. זו היתה רק הקדמה לניקיון
שבא. לאחר מכן הבית הבריק.
דניאל שמע חריקת צירים, והביט מעלה, ריק סרוונט, שנראה כמי שזה
עתה התעורר, הביט מדלת חדרו הפתוחה למחצה בבית הרחוץ והמסודר.
ואז סגר אותה והסתגר שנית בחדרו.
דניאל הרגיש צורך עז לצאת לטייל קצת, הוא חיפש את שעיר. סרוונט
בוודאי לא הוציא אותו לטייל ודניאל קיווה שזה לא השתין באיזו
פינה בבית. ועל-כן ארח חיפוש מקיף אחריו. לכשלא מצא אותו, נזכר
בשעיר הרודף אחרי סרוונט במעלה המדרגות. הוא נקש על דלת החדר
האסור. לא נשמעה כל תשובה. הוא הרים ידו להקיש שנית כשפרצופו
המכוער של סרוונט ניגלה לעיניו תוך שניות מספר.
- "אמם... ראית במקרה את שעיר?"
- "שעיר?"
- "כן שעיר הכלב שלי, קטן, חום, שמן".
- "לא, לא הבחנתי בו". אמר במהירות וסגר את הדלת.
דניאל ניצב מול הדלת חסר אונים, הוא הביט מן החלון בקצה הגרם.
אולי סרוונט מאס בשעיר והבריח אותו החוצה. הוא יצא לרחוב והחל
מחפש אחריו. משלא מצא אותו עד שעת ערב, החליט לחזור לביתו.

כשחזר ראה את סרוונט יושב אל מול הטלוויזיה, פניו בחדשות.
סרוונט חייך אליו.
- "אדון זילברשטיין, יש לי הפתעה קטנה בשבילך היום".
- "באמת, איזו מין הפתעה".
- "בדיוק אדון זילברשטיין, בדיוק".
סרוונט הוציא את הקופסא קטנה ופתח אותה. "קח אחד" הורה לדניאל.
הקופסה שהייתה כמעט ריקה הכילה בתוכה מספר קטן של כדורים
שנותרו. דניאל הביט בכדורים, ונד בראשו, "לא...".
- " מה קרה פתאום, פתאום לא טוב לך, הא אדון זילברשטיין? לא
נורא, ההפתעה כבר בדרך"
לחדר נכנסו שתי נערות צעירות, "תכיר זאת מלי וזאת גע-לי",
סרוונט צחק.
דניאל נשאר אדיש, הוא הביט בסרוונט במבט מלא בוז ופנה אל
הנערות.
- " החוצה עכשיו, קדימה! החוצה עכשיו!"
הנערות המבוהלות נסו מן החדר, במהרה. משאירות בו את דניאל עם
סרוונט מלא החמה. סרוונט התחרפן, צבע עורו הפך לפתע מלבן
לוורוד ואז לאדום עז, אפו נמתח מעלה והוא החל רושף וצועק.
- "כך אתה מתייחס אל המתנות שלי, הא אדון זילברשטיין. אתה
מתנהג כמו ילד, ילד קטן, ילד קטן ועלוב. לעולם אבל לעולם אל
תערער על סמכותי שוב. זה מובן דני!".
- "דני?".
השניים הביטו זה בזה, זמן שעמד מלכת עת העולם סובב אותם.
ובשנייה אחת זינק סרוונט לעברו. דניאל התחמק והחל רץ במעלה
המדרגות. סרוונט אחריו. הוא פתח את דלת החדר האסור. סגר ונעל
אותה אחריו. הוא פנה אל עבר החלון.
- "אה, אה, אה! אין לאן לברוח".
הוא הסתובב וראה את סרוונט עומד לפניו.
- "אבל... איך?"
- "לא איך היא השאלה שאתה צריך לשאול, אדון זילברשטיין, או שמא
אני יכול כבר לכנות אותך דני, לא איך, אלא מדוע!. ואני גם אענה
לך על השאלה הזו דני".
אמר סרוונט והטיח את דניאל דרך שמשת החלון. אוחז בצווארו בידו
האחת כשחלק גופו העליון היה תלוי באוויר מעל הרחוב, בעוד רגליו
נאבקות למצוא אחיזה ברצפת החדר. הוא הביט בפניו המעוותות של
סרוונט עת החתכים על ידיו וגבו נוטפים דם כה רב עד שהחל להרגיש
סחרחר, וסרוונט  הפך מטושטש וברור לסירוגין.
- "אתה יודע מדוע, אדון זילברשטיין?!" צווח סרוונט.

דניאל, מותש, הביט סביבו, כשלפתע נחה עינו על משהו נוצץ, מתחת
למיטה, הוא הביט שנית, שם נחה גווייתו של שעיר והסכין השטוחה
תקועה בה לעומק".
זיכרון מעומעם תקף אותו באחת, הוא עלה במדרגות וסגר את הדלת,
ראה את שעיר בא ללקקו ו...
דניאל תפס את ראשו בכאב, סרוונט הביט בו באימה, הם הביטו זה
בזה שניות אחדות שלאחריהן סרוונט כבר לא היה שם. דניאל התרומם
על רגליו. מדאדא ברחביי החדר. הוא שמע צווחה חדה, ונפל.

היער, מעולם לא ניראה כה שליו ויפה. כמו מלודיה מורכבת
המתנגנת מאין ספור כלי נשיפה.
דני הביט אל השמיים, שם ראה להקות ציפורים אחרונות הנוטשות את
כיניהן ועפות הרחק מן הסערה שבשער. הוא הביט בדיפפוט היושבת
לצידו על הנחל. זה מכבר התכוננו השניים אל המלחמה הקרבה.
הוא הביט בה ארוכות, הם יוצאים למלחמה הוא ידע. מלחמה של להיות
או לחדול. אך לעת עתה הם היו שם שניהם, יושבים בין עצי הפרא
ומים. היא חייכה אליו. הוא חייך אליה בחזרה. שם בין זמן אחד
למשנהו, עת מים זכים זורמים בנחל דקיק ועלים מזמרים נותנים צל,
תחת שמיים באיי סערה וענני ציפורים הנעלמות אי שם בדרום, שם הם
נתנו אהבה. הוא נגע בידה הרכה. גבה נשען על העשב הרך עת שפתיו
מחפשות את מגע עורה, עת מגעו פסק את שפתיה.

דניאל שפשף בידו את השריטות בגבו, דיפפוט צחקקה. היא כרכה את
זרועותיה סביב אגנו ונשקה לו.
- "הגיעה העת", לחשה.
- "אני יודע, בזה הזמן הקרב ובא יוכרע הגורל כולו. מה אומרים
בשעה שכזו לאדם אהוב?"
- "הייתי רוצה להישאר איתך דניאל, בכל העולמות. אך אולי לפעמים
אין מילים להגיד, ואין בכך צורך. ובזמנים אלו יש רק להביט
בשמיים, ביערות ובהרים. ואז ביחד בלב יודעים."
- "שרי האופל, מוכנים או לא, אנחנו באים!".

המדבר הצחיח התפרס עד אין קץ ולאורכו רצו שני הגיבורים.
מפזמים בשני קולות את מנגינת האקשן מהחתול הביוני. עד מהרה
ניצבו אל מולם כל חמשת שרי המלחמה. שפן ענקי, עורב ותרנגול,
חזיר עצום ושמן והפיל העצום והמאיים אדיש.
החמישה נערכו להתקפתם המוחצת.
דניאל ודיפפוט החליפו ביניהם מבטים. ולקולות החתול הביוני, עת
קיפצו ממקום למקום, שילחה דיפפוט קרן קטלנית.
- "להרוג שתי ציפורים במכה אחת".
עורב אחד ותרנגול נחו שרופים עד יסוד על חול המדבר.
היריבים נערכו להסתערות נוספת. רגע זה היה רגע של דומיה, בו
הכוחות השונים מעריכים זה את יכולתו של האחר, רגע שבו ברור
שניתן ליריב החדש כל הכבוד הראוי. דיפפוט הביטה בשפן, השפן
הביט בדיפפוט. קשה היה לשפוט את ההבעה בעיניו באותם הרגעים.
נידמה היה שהיא נעה בין מאיימת לאמיצה, כשלבסוף נשבר היצור
והחל בורח בין החולות במהירות עצומה. דיפפוט לא בזבזה זמן וטסה
אחריו. תופסת בזנבו ומרימה אותו אל על. היא התעופפה מעלה.
צועקת אל עבר החזיר והפיל יריבה העיקריים.
- "אם לא תיכנעו אני זורקת אותו..."
החזיר גיחך בזלזל, "זרקי את האפס, כזה חלשלוש לא מגיע לו
להתקיים כלל. אני לעומת זאת חושב שאלך, אתה תסתדר כמובן נכון
אדיש, יש לי עניינים משלי לדאוג להם ולא לבזבז את זמני היקר על
משחקיי ילדים."
הוא החל צועד לאיטו בכבדות לאחור, הסתובב והחל פוסע משם. לפתע
נחת לפניו מכשול לא צפוי ארנב גדול ומת, מנותץ ומרוח על סלעי
המדבר הקשים.
דיפפוט נחתה על רגליה מעל גויית השפן. "אה, אה! אתה לא הולך
לשום מקום". וקרן אור חדה פילחה את בשר החזיר מותירה אותו על
הקרקע, צלוי "וול-דאן".
הפיל עמד על גבעה קטנה, תוקע בחדקו ורוקע ברגליו, ממולו עמדה
אשת החתול דקת הגזרה, ממתינה לקרב האיתנים, שהחל עד מהרה, אך
לא במהרה תם. ובתומו רק אחד מהם קם על רגליו. זה לא היה הפיל.
"עור של פי הא?!, קדימה, איפה הבוס הגדול, אני מחכה לך".

השקט שעמד באוויר היה כה כבד עד שאדם היה יכול לשמוע את
מחשבותיו העמוקות ביותר. את תשוקותיו ורצונותיו העמוקים, הוא
יכל לחוש את המיית ליבו. דיפפוט עמדה פניה אל דניאל.
מאחוריו החל מתנשא צל כבד. היזהר רצתה דיפוט לומר אך תרם
הספיקה. אך דניאל כאילו שמעה אותה וזינק ממקומו. לפניהם ניצב
אדון הריקנות בכבודו ובעצמו.
- "טוב לראותך שוב, אדון זילברשטיין, אז הצלחת לחסל את שרי
הצבא שלי הא!!!"
- "זה טוב לראותך סרוונט, כי זאת תהיה הפעם האחרונה".
- "הפעם האחרונה זה נכון".

קרן של אור ניתכה בקרן של חושך, ומאבק הכוחות האיתנים בהק
למרחקים.
הערב החל יורד ודיפפוט נראתה מותשת ועייפה מקרבות היום.
אדון הריקנות הבחין בכך מיד, ושילח קרן קטלנית. דיפפוט הספיקה
להתגלגל רק מעט הצידה, ונפגעה בכתפה, היא שכבה על קרקע המדבר
הצחיחה, עת מפלצת הריקנות מתקדמת לאיטה נחשפת מעליה.
- "את יודעת, דיפפוט, מה קורה לכל יצור בו אני נוגע בידיי
החשופות?"
דיפפוט עצרה את נשימתה. היצור הסיר את כפפת השריון שלו, תחתיה
לא נראה דבר, אך הקור הנורא הורגש למרחוק. הוא הושיט את ידו אל
חזה. כשכדור אור לבן וגדול שוגר מבין ידיה. נושא כמו טיל את
המפלצת אל גבהיי השמיים. חודר אל תוכו. עד שאדון הריקנות
התפורר כליל ולא נשאר ממנו זכר.

דיפפוט העיפה הביטה בדניאל, שניהם חייכו זו אל זה והתיישבו על
הגבעה המוריקה, מביטים בעולם הפורח לפתע על רקע השמש השוקעת.
קול שקט נישא בחלל האוויר. "דני, דני שלי".
- "אמא?, זו את?". הקול המשיך. נידמה שבוקע מאחורי הגבעה.
"דני, דני שלי".
דיפפוט נשקה לדניאל, "אני הולכת לבדוק", וזינקה אל מעבר לגבעה
הקטנה.
צחוק גדול נישא לפתע באוויר. "הסקרנות הרגה את החתול".
מן הגיא עלה המכשף נושא בידו את מטה העץ. - "לא!", צעק דניאל
והניע את ראשו, מסרב להאמין.
דניאל החל פוסע לאחור ונובלי לגר פסע אליו. הוא מעד ונפל והחל
זוחל על אחוריו.
העולם כולו נראה לפתע כה חסר משמעות, העצים המוריקים שצמחו
לפתע, השמש השוקעת מאחורי ניצני הפרחים, הכל איבד כל משמעות אל
מול האובדן, אובדן העולם כולו.
הוא שקע בדיכאון עמוק ובכהות חושים, נשטף בזיכרונות.

כוס התה הונחה על שולחן העץ הקטן, הכוס של טלי עוד הייתה בידה
לאחר לגימה ארוכה.
הם ישבו בביתם המואר, שותים ומשוחחים בנחת אל מול חדשות היום.

- "אבא שלך", אמרה טלי, "הוא היה צריך להמשיך הלאה".
בשנייה אחת חזר דניאל להכרתו. הוא הביט במכשף.
נובלי לגר הרים את מטהו.
- "זהו דני, זה נגמר, אתה לעולם לא תצליח, אתה מבין?, זהו סוף
העולם!"
- "לא אבא, זה לא, אני לא אהיה כמוך!"

רינג!, רינג!
דניאל התעורר אל מול פיסת תיקרה מוכרת, הוא שכב על המיטה בחדרו
בביתו. המיטה שהייתה שייכת בעבר לו ולאשתו. החדר היה מואר
ואוויר צח נכנס מן החלון. הוא ראה דמות מעט מטושטשת מול אור
החלון.
- "גלי..."
- "שש... אתה צריך לנוח", גלי לחשה בקולה העדין, "היית חסר
הכרה כבר יומיים, היום בבוקר מצאנו אותך אני ואלי, דוקטור כהן
אח של אלי, טיפל בך כל הזמן הזה".
דני הביט בחתכים בידיו ובבטנו והעיף מבט אל החלון המנופץ.
הטלפון צלצל שנית, רינג! רינג!.
"שש... זה בסדר, אל תתאמץ עכשיו, אני ואלי נדאג לכל". למרות
תחושת החיים הבלתי ניתנת למעצור אותה חש בעוצמה כה רבה כעת,
בפעם הראשונה מזה זמן רב, התקשה דניאל לשמוח. דבר מה העיב על
ליבו. טלי ענתה לטלפון.
- "דניאל, יש מישהי בקו, היא אומרת שהיא קראה את הסיפור שלך
ברשת. היא אומרת שזה חשוב".
- "איך היא השיגה את הטלפון שלי?".
- "היא אומרת שמהנהלת האתר"
- "טוב תביאי לי, אני יכול לדבר".
דניאל לקח אל ידיו את השפופרת.
- "הלו, שלום?"
- "שלום לך איש מקסים."
סוף.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/5/05 12:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הפלגמט האפל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה