אחרי שהוא טעם את זה בפעם הראשונה,
אחרי שזה התפוצץ לו בפרצוף כל מה שהוא יכול היה לעשות זה לשבת
במיטה
ולבכות
כמו זומבי.
הוא שכב במיטה שלושה ימים ובכה,
כשהוא יצא מדי פעם מהחדר שלו הוא היה רגיל לחלוטין, אי אפשר
היה שמשהו לא בסדר בו.

הוא לא יכול היה להראות לאחרים את מה שהוא מרגיש, הוא הרגיש
חלש, חולשה כזאת...
הוא לא רצה להראות לאף אחד.

אחרי כמה ימים חבר שלו לקח אותו לראות סרט, כדי לנחם אותו, כדי
שהוא יצא מהבית, כדי שיעשה משהו חוץ מלשכב במיטה ולבכות.
הם הלכו לקולנוע ובדרך הם ראו זוג מתנשק, "בדיוק מה שהיה חסר
לי" הוא חשב.

הוא זוכר את זה טוב מאוד, את ההרגשה הזאת
את הצורך הזה בה,
שהוא תלוי במישהי ומישהי תלויה בו
מישהי שתחשוב עליו ותדאג לו
וכשיש לו בעיה,
לא משנה איזה בעיה
היא תהיה שם תעזור לו
תדאג לו...

אם הוא יגיע לקצה,
אם הוא לא יוכל להרדם כי הוא חושב על כל החרא, על כמה שהוא
רוצה לסיים את הדבר הזה
היא תהיה שם,
היא תקשיב לו,
היא תדע שהוא לא מספר דברים
שצריך ללחוץ עליו,
היא תכיר אותו כמו שאף אחת אחרת לא מכירה אותו,
היא תרצה לדעת הכל.
תלחץ עד שהוא ירצה להרביץ לה, אבל הוא יאהב אותה על זה
הוא יודע שהיא היחידה שמכירה אותו
שיודעת איך להוציא ממנו דיבורים.

הוא רוצה לדעת על אותה אחת

קצת שקט בראש זה כל מה שהוא מבקש
הוא נזכר שבאותה התקופה הוא כל כך רצה לפגוע בעצמו
כל כך רצה לפגוע בעצמו רק כדי שהכאב הזה יעבוד למקום אחר,
כל מה שהוא רצה זה קצת שקט בלב,
שלא יכאב כל כך,
שהוא יוכל שוב לחייך,
ולא חיוך מזוייף
לחייך מאושר.

וככה זה נמשך 3 שנים ארוכות,
3 שנים שהוא כל כך רוצה לפגוע בעצמו רק כדי להפיג את הכאב הכל
כך נורא הזה מהלב שלו
כאב שהוא לא בטוח שאם הוא יפגע בעצמו יעלם.

"הוא ישאר שם לנצח"

"למה החיים האלה כל כך קשים?"

הוא חשב לעצמו
"תכננו אותם בצורה מחורבנת"
הוא שוכב במיטה בחושך בלילה וחושב על כל החברים שלו,
מדמיין אותם איתו עומדים מסביב לקבר בוכים.
הוא מסתכל עליהם ושמח
שמח לדעת שהיה מישהו שהיה תלוי בו ושהיה אכפת לו.

רק כל כך חבל שלאף אחד לא היה אכפת מספיק,
כולם היו תקועים בחיים שלהם עם הבעיות שלהם
עם הזוגות שלהם...

אף אחד לא ראה אותו לא שם לב לכל מה שהוא ניסה להראות
לדיכאון המתמשך הזה שלא נגמר אף פעם
אף אחד לא שם לב.