את כולן אני משווה אלייך. את יודעת זה מצחיק. אני כבר לא זוכר
איך את נראית. רק כמה פרטים שצרבתי למוח באין סוף העלאות
באוב.
ואף אחת לא תוכל לך. כל כך קצר היה הרומן שלנו. וכל כך בלתי
מתפשר. הרבה זמן את היית הסיפור שלי. מעין אנקדוטה רצחנית
שהייתי מהמם בה אנשים. אך הם פתאום לא מסוגלים לדבר איתי. לא
יודעים איך להסתכל לי בעיניים. עבדת על כולם. אם לא הייתי שם,
הייתי יכול להאמין שתכננת את כל זה. והשארת אותי לחיות עם
התוצאות.
דיברתי אם אמא שלך פעם אחת בטלפון. היא התקשרה לישאול מה קרה
שם. איך זה שהיא לא תראה אותך יותר. אלוהים נתן ואלוהים לקח.
איך היא הרגה אותך אם האלוהים הזה הדו-פרצופי שלה וכמה נחמה
שהיא מצאה בו אחרי מותך. אחרי זה ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף.
אלוהים לא לקח שום דבר. ואפילו אותך אני לא מסוגל להאשים. את
עצמי? הלוואי וזה היה כל כך פשוט. לא האידיוט שהרג אותך אשם.
את החזקת את האקדח לרקה שלי ככה. אמרת שנשחק בעל בוגד אישה
קנאית. אני פחדתי: "לא רוצא לשחק."
"על הברכיים. חשבת שאני לא אגלה על הבגידה שלך?!
אתה הולך לקבל כדור בין העיניים."
"אני מוכן. אני סומך עלייך."
"אני לא משחקת, אתה הולך למות"
"אני רוצה למות", את לא מוותרת לי.
"אתה עוד תשחק עם המוות", מגישה לי אותו.
"אין כדורים?" אני שואל בפעם האלף.
כבר יומיים זה כמעט כל מה שאני אומר. או שאני רועד מפחד או
"את בטוחה שאין כדור באקדח?"
"שתוק כבר. אתה ממש לא כיף, הנה תחזיק אותו ככה ותכוון עלי. אל
תידאג, אלוהים איזה ילד, עכשיו תצווה עלי."
"אני לא יכול, בואי נרד לאכול משהוא", הכל רק לא לכוון עלייך
אקדח.
"אחר כך עכשיו תכוון ותצעק עלי."
כל מה שנשאר לי ממך זה כמה זיכרונות לעוסים. וציור נוראי שאני
אני חושב שאיבדתי. את שוכבת שם על הגבול שבין מאהבת לגופה. את
גוססת לבד.
"שאני ארד לך?"
"אני אוהב אותך?"
אולי הינו נפרדים יום אחרי. אולי היית מתה אצל מישהוא אחר והוא
היה נותר עם הצורך לאהוב אותך. עם החיים שלך.
תראי אותי מדבר לביוב. רק תראי סימן ואני בא ללכת איתך. אם יש
גהנום רק תגידי איפה ואני שם.
לא אמרנו אהבה אף פעם אבל זה לא משנה. אני אומר לך לנצח
ברצינות תהומית. קל לי, לנצח. את מתעוררת איתי בבוקר כמו שאת
הולכת לישון. לאן הביוב הזה מוביל אליך?, גופה קרה שמחכה לי.
באיזה כיוון. וכשאני אגיע?, האקדח עוד אצלך?, יש לך כדור
בישבילי?!
אני הסתכלתי עלייך גוססת. וזה מה שנשאר לי ממך. אם אחרים חילקת
את חייך ואותי בחרת - להרוג אותך. כמה זמן חיפשת את הרוצח
המושלם בשבילך. כמה אהבה השקעת בבחירה?!, איך יכולת להשאיר
אותי עם ביוב בלי קבר?!, אם חייך היו משא שלא יכולת לשאת. למה
נתת לי אותם?!
אף אחד לא סיפר לי עלייך כלום ואני פחדתי לשאול. אני האיש שהרג
אותך, ומאלו שחיו איתך לא ממש היתי רוצה לבקש מהם עזרה .
בת זונה. הכל היתי נותן כדי לכתוב את שמי על הכדור. כתב בהול
לא ברור. שהיה מחליף מוות בחיים. אני, את מבינה, לא היתי
מוותר. היתי שורד את זה ועוד אלף כדורים כדי להיות איתך. אני
אזחל בחרא בשבילך. לנצח. ברחת מהר והשארת אותי עם הנצח, עם
אהבה לגופה שדורשת קורבן.
הרבה זמן לכך עד שהם הסכימו לתת לי תא עם ביוב. ניסיתי להיזכר
בשם של היווני ההוא שירד לשאול לחטוף את אהובתו משם. זה לא
עיניין אותם. בעיניהם אני רוצח שמדבר לביובים. ובעניך כבר אין
כלום מלבד תולעים. לאן הלך כל הירוק?
שאני ארד לך.
מכל התרגילים המלוכלכים. קיבינימט. את לא תפילי עלי משא כזה
בלי אחריות. החיים שלך - חרא של כולם. תדחפי את הראש דרך החרא
ותקבלי את המצב. אני לא יכול לחיות אותם בשבילך.
לנצח. לא נותן לך יותר. לנצח זה קל אין יום יום. אן מריבות
ואין אכזבה.
בלילה אני שומע נקישות מהביוב. אל תדאגי, אני אומר את התפילה
שלי ובא למיטה.
אם תיהיי טובה, אולי אני ארד לך.