חיים חשב שהוא חי חיים די רגילים. אתם יודעים - בית, עבודה
,זוגיות מדי פעם. כמו כולם. אבל את מה שקרה לו ביום שאני מספר
לכם עליו, בהחלט אי אפשר לסווג כרגיל. ממש לא. אפשר לומר -
בדיוק להיפך: מוזר, לא שגרתי, מטריד, ממש לא מהעולם הזה.

היום המדובר התחיל די שגרתי - חיים קם בבוקר, שם על עצמו חולצה
והלך לצחצח שיניים ולשטוף פנים. עד כאן הכל בסדר. אבל כשחיים
הושיט יד כדי לקחת את המגבת הצהובה שהייתה תלויה על הארון
שמתחת לכיור, הוא שמע רעש מוזר שיוצא מהארון. בהתחלה הוא חשב
שהוא רק דמיין את זה, אבל אז הוא שמע את הרעש שוב וחזק יותר.
בחשש מסוים, חיים הושיט יד לארון כדי לפתוח אותו. "לך תדע מה
יש שם", הוא חשב. "זה לא רעש של עכבר. נשמע יותר כמו משהו
בגודל של קנגורו בינוני". למרבה ההפתעה, זה לא היה קנגורו -
למרות שאחד כזה, בטוח היה מפתיע את חיים הרבה פחות מאשר מה שכן
היה שם. מתחת לארון, קצת מכורבל, ישב גבר בערך בגיל שלושים
וחמש והחזיק ביד את הקצה של המגבת שחיים התכוון להשתמש בה. עד
לאותו הרגע, חיים בכלל לא שם לב, שבכל פעם שהוא משתמש במגבת
הצהובה - הקצה שלה תמיד נמצא בתוך הארון. אבל, איך לומר, זה
היה אחד הדברים האחרונים שעברו לחיים בראש באותו הרגע.

"תסלח לי אדוני, אבל מה לעזאזל אתה עושה בתוך הארון, מתחת
לכיור שלי?" חיים הופתע מעצמו. הוא ציפה שתצא איזו צעקה
מטורפת, אבל במקום זה יצא משפט, שבהחלט אפשר לקרוא לו סביר -
בהתחשב בנסיבות. גם האיש היה די מופתע, כי ראו עליו שהוא
התכרבל עוד קצת, כנראה מתוך ציפייה לאיזו שאגה שכזו.
"אה...", אמר האיש.
"כן?", שאל חיים.
"יש לך ראש פתוח?"
"מה?"
"יש לך ראש פתוח?"
"ונגיד שכן, אז מה? איזה הסבר מטורף אתה יכול לתת לי לעובדה
שאני קם בבוקר, שוטף פנים והדבר הבא שאני רואה, זה גבר מתחת
לכיור שלי - שממש לא נראה כמו אינסטלטור בעבודה?"
"תשמע - קורה."
"מה קורה?, מה?!"
"אני השד של המגבות הצהובות." אמר האיש, מביט בחיים בחשש
מסוים.
חיים פשוט עמד והסתכל עליו. אז הוא התחיל לחייך ופתח את הפה,
אבל לפני שהוא התחיל לדבר האיש אמר:
"לא אני לא עובד עליך. זה לא יגאל שילון. אני גם לא נמצא פה
בגלל איזה מתיחה של החברה הקודמת שלך, או של אחד מהחברים שלך.
אני פה בגלל המגבת", והצביע על המגבת שחיים החזיק בצד אחד שלה
והוא- בצד השני.
חיים היה בטוח, שהוא יורד מהפסים. שד?!, בארון?!, אצלו בבית?!,
ולמה צהובות?!,
"אני יודע שאני נראה כמו בן אדם. זה בשביל ההסוואה" אמר השד
והוסיף "אתה רואה?!, אני קורא את המחשבות שלך. סתם, אני יודע
מה עובר לך בראש כי עברתי את זה כבר מלא פעמים. אבל אני באמת
שד."
"למה מגבות צהובות?"
"אה... אני לא כל כך בטוח שאני יכול לגלות לך. אתה יודע מה,
תסגור את הארון, וניפגש מחר. אני אבדוק עם הממונים עליי ואני
אחזור אליך".
חיים סגר את הארון, לאט. והמשיך לא להאמין.

למרות ואחרי הכל, חיים המשיך באותו היום כרגיל. זה בטח היה
איזה חלק מחלום, הוא חשב, יושב מול המחשב בעבודה. מאוד מוזר
ומאוד מאוד מציאותי - אבל רק חלום. אני חייב לקחת חופש. אבל
יום אחרי זה, כשהוא קם בבוקר כרגיל, הוא חשב לעצמו: "נו,
נבדוק. רק בשביל להיות בטוח"
השד היה שם, כמו כלום. הוא אפילו חייך אליו ואמר: "בוקר טוב"
"אה... בוקר טוב."
אני יורד מהפסים, חיים חשב. נו, לפחות נמשיך עם זה, נראה לאן
נלך.
"מה נשמע?"
"הכל בסדר, אתה יודע. עדיין עם המגבת."
"אז מה הקטע של המגבות הצהובות?"
"תשמע, אני יכול לעשות את זה מסובך, או פשוט."
"פשוט, בבקשה. אני עוד צריך להגיע לעבודה היום."
"סבבה. אנחנו מנסים להשתלט על החלק הזה של היקום."
ביקשתי פשוט, חשב חיים וזה מה שאני מקבל. באמת פשוט.
"אבל למה?, בשביל מה אתם צריכים דווקא את המקום שבו אנחנו
נמצאים?"
"החיים לא קלים בבית. אשה, ילדים, עבודה לא משהו."
"גם פה לא ממש קל, אתה יודע."
"כן, אני קורא את העיתון שלך כל יום כשאתה הולך לעבודה. איך
אתם מסתדרים עם כל כך הרבה מיסים?"
"בקושי. אז למה מגבות צהובות?"
"זה קצת מסובך... בוא נגיד ככה: שמת לב שהמגבות הצהובות נשחקות
יותר מהר מהצבעים האחרים?"
"עכשיו כשאתה אומר את זה..."
"לכל דבר ביקום יש מה שמדענים, אצלנו קוראים מקדם שחיקה
אנרגטי. למגבות הצהובות, תתפלא או לא, יש את מקדם השחיקה הגבוה
ביותר. חוץ מלאמהות פולניות, אבל להיפך - הם שוחקות, לא
נשחקות. ואנחנו לא יודעים עדיין איך להשתמש באנטי שחיקה בשביל
לעשות שחיקה."
"ותזכיר לי בדיוק בשביל מה את צריכים את זה?"
"להשתלט על החלק הזה של היקום."
"ואיך בדיוק המגבות נכנסות לסיפור?"
"אנחנו בונים משהו שהמקבילה שלו אצלכם זה פצצה. אבל זה לא
בשביל להרוג, זה פשוט ישחק אתכם, עד שכבר לא תוכלו לחיות כאן
יותר. ברגע שנפעיל את הפצצה הזאת, כל מי שאפילו יחשוב: "אני לא
יכול עם זה יותר" - ותאמין לי, זה יקרה מהר - פשוט יעלם. בשביל
אנחנו צריכים את המגבות הצהובות - אנחנו מוציאים מהם את גורם
השחיקה ומעבירים אותו לפצצה. עשינו פעם ניסוי כלים באיזור קטן
אצלנו, ואתה יודע מה קרה?"
"מה?"
"98.74% ממי שהיה באיזור פשוט נעלם. בגלל זה די נזהרים אצלנו -
היו מלא תביעות בגלל זה."
"וואלה. ואלו שנשארו?"
"שדות פולניות, אלא מה?"
חיים התחיל לחשוב מהר: אם הם באמת קרובים להשלים את הפצצה הזאת
שלהם, או מה שזה לא יהיה - יהיה פה הרבה יותר גרוע ממה שכבר
עכשיו. ונכון, די חרא, אבל אין לנו ממש מקום אחר. לא בא לי
להעלם סתם בגלל איזה טמבל שחותך אותי בפקק.
"טוב אני צריך לזוז, עבודה, אתה יודע. נתראה מחר בבוקר."

בדרך לעבודה, הראש של חיים לא הפסיק לעבוד - מה עושים בשביל
לעצור את העניין?, משטרה?, כוחות הבטחון?, ראש הממשלה?, הרי
יאשפזו אותו מייד, והדרך מבית משוגעים להעלמות מוחלטת ממש לא
גדול. מה עושים?!
ואז, בעלייה מנתיבי איילון לכיוון רחוב קפלן בתל אביב, התשובה
הופיעה לחיים בראש. הוא פנה מייד שמאלה ונסע לאיזור ערד. למי
שלא יודע בערד יושב מפעל מאוד גדול למגבות. "ורדינון", אם אתם
ממש חייבים לדעת איך קוראים לו. חיים הרגיש בחוש מיוחד, משהו
שמתעורר אצל הבנאדם קצת לפני שהוא הולך להעלם סופית מהחלק הזה
של היקום, ששם הוא ימצא את הפתרון לבעיה. או לפחות חלק ממנה.
כבר כשחיים הגיע לשם, הוא ראה שמשהו לא ממש בסדר. זאת אומרת,
לא ממש נראה לו הגיוני שמפעל למגבות צריך גדרות תיל, כלבי
שמירה, מצלמות היקפיות וג'יפים עם מאבטחים חמושים. כאילו,
מגבות. חיים ניגש בהחלטיות לשער, אבל בלי שום שמץ של מושג, מה
הוא הולך להגיד לשומר שיושב שם.
כשהוא התקרב, השומר נעמד והחזיק את הנשק שלו מופנה לקרקע, אבל
בכיוון של חיים. ככה, שיהיה ברור שאם הוא עושה צרות - הוא חוטף
אותה.
"כן, איך אפשר לעזור לך?"
"אה, אני צריך לדבר פה עם מישהו בקשר ל: "חיים לקח נשימה
עמוקה" -מגבות צהובות."
השומר זז אחורה, לתוך הבוטקה שלו והציץ באיזו רשימה. הוא שאל:
"אתה חיים גולן?"
"כן."
"רחוב הפלמ"ח 14, שכונת בן-גוריון, חולון?"
"נכון."
"תעודה מזהה, בבקשה."
אחרי שהשומר בדק את התעודה, הוא החזיר אותה לחיים ואמר לו: "לך
לבניין הראשי. משם כבר יקחו אותך."
חיים נכנס לתוך המפעל בצעד מהיר. כשהוא הגיע לבניין הראשי, כבר
חיכה לו שם גבר מבוגר, בערך בן ארבעים וחמש, עם חלוק לבן. על
תג הזיהוי שלו היה כתוב: "ד"ר גבריאל בן סימון" וציור קטן כזה,
שחיים לא הצליח לזהות.
"שלום חיים, מה שלומך?!, איך הייתה הנסיעה לכאן?!, אנחנו מחכים
לך כבר שבועיים. בוא, נרד למטה."
"מה זאת אומרת מחכים לי שבועיים?!", שאל חיים קצת בעצבים,
"הייתם יכולים להרים טלפון!"
"ומה היינו אומרים לך?!, יש לך שד של מגבות צהובות מתחת
לכיור?"
"מאיפה אתם יודעים את זה?"
"יש לנו מודיעין ממש טוב." ענה לו הדוקטור, תוך כדי ירידה למטה
במעלית.
"מה זה פה בכלל?"
"או.קי, נראה לי שאתה כבר יכול לשמוע בלי לקבל התקף לב. זה
המלפא"ק- המרכז לסיכול פעילות אנטי קיומית. להגיד את האמת - זה
שם מפוצץ יותר ל"מרכז ללחימה בשדים", אבל לא אני בחרתי אותו."
חיים שתק לרגע. לוקח קצת זמן כל כך הרבה בבת אחת.
"ויש לכם קשר לממשלה?"
"גם. אבל אנחנו מרכז בינלאומי וכל המדינות בעולם נותנות לנו
כסף כדי לעשות את מה שאנחנו עושים."
"למה בישראל?"
"נו, באמת. איפה אתה חושב שהכי קל בעולם להעלים אנשים בגלל שהם
לא יכולים יותר לחיות ככה?, סף התסכול והתלונתיות בישראל הוא
הגבוה ביותר בעולם. הקימו את המרכז כאן, כי הבינו שהשדים ינסו
את כל מה שיש להם קודם כל בישראל."
"וזה כבר קרה פעם?"
"כן. לפני מלחמת ששת הימים. השדים הפעילו פצצה יותר פרימיטיבית
אז, והיא עבדה לא רע בכלל. בגלל זה קיבלנו כל כך הרבה ציוד -
כי אם היינו מפסידים במלחמה, אז הם היו מפעילים את הפצצה ההיא
בסדר גודל הרבה יותר גדול. נצחנו במלחמה ההיא בגדול, מה שביטל
את ההשפעות של הפצצה. במלחמת יום כיפור לא האמינו שהשדים יחזרו
כל כך מהר עם משהו יותר משופר, אז היתה קצת בעיה בהתחלה."
"ומלחמת לבנון?"
"זה פשלה שלנו, זה לא קשור לשדים."
"אהה."
"מחלקת ההיסטוריה אצלנו טוענת, שהם גם ניסו את זה בתקופה
העתיקה, עם הרומאים וכל זה - אה, הנה הגענו. ברוך הבא למרכז
העצבים של מלפא"ק."
חיים נכנס לחדר ענק, מלא אנשים, צגי מחשב, מסכי טלוויזיה
ענקיים, טלפונים מצלצלים, בקיצור - משהו כמו הסט של "24" אבל
בענק. ובמציאות.
ד"ר גבריאל, הוביל את חיים למסך אחד ולחץ על כמה כפתורים
במקלדת שלידו. על הצג הופיעה התמונה של האמבטיה של חיים. הדלת
של הארון היתה פתוחה וחיים ראה את השד כשהוא קורא עיתון וביד
השניה מחזיק את המגבת.
"זו הסיבה שלא היינו מופתעים לראות אותך כאן."
"מה, השד?"
"ליתר דיוק, השד הספציפי הזה. הטיפוס הזה מוכר לנו, הוא החוליה
החלשה במערך האיסוף של מחלקת הביצוע שלהם. הוא לא חכם גדול
וקיווינו שהוא ייתן לך איזה רמז, בטעות כמובן. להגיד לך את
האמת, אנחנו די בבוץ. אנחנו יודעים שהם לפני סיום של הפצצה
שלהם והפעם אין לנו מושג מה לעשות. אני צריך שתשב איתי, ותגיד
לי בדיוק מה הוא אמר לך."
חיים נשם עמוק והתיישב.
"הוא לא אמר הרבה. הוא סיפר לי על הפצצה ועל מקדם השחיקה
האנרגטי, על זה שמגבות צהובות הן הדבר עם הריכוז השני הכי גבוה
בעולם ועל מה שהפצצה תעשה",
"רגע, רגע אחד. אמרת השני?, לא הראשון?", שאל הדוקטור
בעצבנות.
"כן, הוא אמר משהו על זה שלאמהות פולניות יש יותר מהחומר, אבל
ההפוך - שוחק ולא נשחק. משהו כזה."
ד"ר גבריאל הסתכל עליו בריכוז, לא מאמין. אחר כך המבט שלו
הצטער והוא שתק.
חיים שאל בשקט: "זה עוזר לכם בכלל?"
הדוקטור ענה לו בשקט, מנסה לא להפריע את חוט המחשבה של עצמו:
"אם נצליח לייצר את ההפך, באותו הריכוז ולהפעיל את זה באותו
הזמן, זה יבטל את ההשפעות שלהם, אבל איך - "ואז הוא קפץ, רץ
למיקרופון הקרוב ואמר לתוכו: "פייגנבוים! שניידר! וסרמן! זלצר!
תגיעו לעמדה שלוש, בדחיפות!"
מוטי הסתכל מהצד על ד"ר גבריאל, שנראה כמו מישהו שירד מהפסים.
"אני רוצה שתסעו לבתים שלכם ותביאו איתכם חזרה את האמהות שלכם,
הדודות, הסבתות - אם יש, זה יהיה נהדר, בקיצור - כל אישה
שקשורה אליכם גנטית. יש לכם", הוא הציץ בשעון, "בדיוק שלוש
שעות. ביי."
"הסבר בבקשה, ד"ר?"
"תראה בחור, עכשיו נתת לי את מה שהיה חסר לנו הרבה זמן. את
הפולניות. זאת אומרת, את הידיעה שהאמהות הפולניות זה הדבר הכי
פחות שחיק ביקום, מצד אחד והכי שוחק מצד שני. אתה קולט מה זה
אומר?"
"עדיף לא להיוולד לאמא פולניה?"
"כן, אבל חוץ מזה, אפשר להשתמש בתמצית של אמא פולניה כדאי
לייצר את האנטי לפצצה שלהם. אנחנו יודעים מתי הם יפוצצו אותה,
אבל אנחנו לא יכולים לגלות איפה הם יעשו את זה. אם נתזמן את
שלנו, כך שזמני הפיצוץ יהיו חופפים, לא יהיה שום שינוי במקדם
השחיקה של אף אחד".
"אתה מתכוון שאחת תבטל את השניה?"
"כן."

באותו המקום, שלוש וחצי שעות אחר כך.
מוטי מסתובב חסר מנוחה. מאז שד"ר גבריאל עזב אותו, אף אחד לא
התייחס אליו. כבר עברו כמה שעות, וכלום. אפילו כוס קפה לא
הציעו לו.
פתאום ניגש אליו בחור צעיר אחד ואמר: "בוא איתי."
מוטי הלך אחרי הבחור לאיזו מעבדה בקומה אפילו נמוכה יותר מזו
שהיה בה כבר. הבחור הצביע על הדלת, והלך. מוטי נכנס.
בפנים הוא מצא ערב רב של גברים והרבה נשים מבוגרות שמסתובבות
סביבם וכל הזמן מעירות להם הערות כמו: "אז ככה נראה המקום שאתה
עובד בו?", ו-"אני באמת חושבת שאתה צריך כבר להסתפר, מה
דעתך?". הוא אפילו שמע אחת אומרת לשניה, "אני אומרת לה, לא
איכפת לו ממני. בשביל זה הבאתי ילד לעולם?, כדי שיבוא ויחטוף
אותי מהבית, באמצע הקציצות של יום שלישי בשביל בדיקת דם?,
באמת!" מוטי הבים לאן הוא הגיע. כנס הפולניות הגדול ביותר שהוא
אי פעם ראה.
ד"ר גבריאל ניגש אליו: "בזכותך! הכל בזכותך!"
"מה בזכותי?, מה?!, אני פה כבר שלוש שעות ואפילו כוס קפה לא
הציעו לי! אפילו לא כיסא! עמדתי על הרגליים! תראה כבר יוצאים
לי הורידים", מוטי השתתק. מה קורה לו? הוא לא אמרו להישמע
ככה!
"אתה רואה? זה כבר עובד! רק מעצם זה שאתה קרוב כל כך לריכוז כל
כך גבוה של פולניות, אתה כבר נהיה בנאדם יותר שוחק. גדול!"
"אז מה?"
"לקחנו מכל הנשים האלו דגימות דם ועכשיו אנחנו מבודדים את
השחיקה מתוכו. כשנסיים את זה, נרכיב את התמצית על פצצה זהה לזו
שלהם, ופשוט נפוצץ."

שעתיים מאוחר יותר, שלוש קומות גבוה יותר, בחזרה במרכז הניטור
והפיקוח של המלפא"ק.
על אחד המסכים שמול מוטי רץ שעון גדול שספר לאחור את הזמן עד
לפיצוץ. במקביל, מסך אחר הראה את הפצצה השניה, שמחכה רק ללחיצה
קטנה על המתג. מסך אחר, קטן הרבה יותר, הראה פרק של "משמר
המפרץ". למרבה הצער, זה היה גם המסך שריתק הכי הרבה עיניים.
המסך הזה היה גם הסיבה לאיחור בפיצוץ הפצצה השניה ב-3.83
שניות. כשמוטי המבוהל שאל את ד"ר גבריאל אם זה יכול להשפיע,
הוא חייך ואמר בביטול: "לא, שום דבר. זה סתם. הפצצה האלו הן
מסוג ביקוע, לא כינוס. ככל שעובר הזמן זה נעשה יותר חמור, ולא
להיפך. אין לך מה לדאוג בחור, אתה יכול ללכת הביתה. ובבקשה אל
תספר על זה לאף אחד, הא?"
מי בכלל יאמין לי, חשב מוטי. מרכז בינלאומי למניעת פשעים בין
גזעיים ואינטר גלקטיים נמצא בערד. וואלה. אבל דבר אחד המשיך
להטריד אותו. גם אם זה פצצה מהסוג הראשון שד"ר גבריאל אמר לו,
ולא מהסוג השני - עדיין משהו השתחרר פה , לא? לא יכול להיות
שזה בכלל לא השפיע. נו, חשב מוטי, נלך הביתה ונקווה לטוב.

כשכבר הגיע הביתה, מוטי היה ממש עייף. לא בכל יום אתה מציל את
העולם, ועוד בצורה כל כך משונה - פולניות שנלחמת בתמצית של
מגבות צהובות. באמת. אני צריך יותר שעות שינה, חשב מוטי בדרך
לאמבטיה, ולקח את המגבת האדומה שלו מהארון. רק כשהיה באמבטיה
גילה שבאמצע המגבת, יש חור עגול, סימטרי ומושלם.