החיים הם פשוט החיים. על זה אף אחד לא מערער. אבל באותה הנקודה
של החיים שלו, מוטי היה די בטוח שזו נקודה גרועה של החיים
להיות בה. מה זה גרועה, אחת הכי גרועות שמישהו יכול להיות בהן.
הוא בדיוק פוטר מהעבודה, רב עם ההורים שלו, הכלב שלו - שגדל
איתו מאז גיל שש - מת, והכי גרוע - הוא בדיוק סיים מערכת יחסים
של שנתיים. נכון, לא הרבה, אבל זו הייתה מערכת היחסים הכי
ארוכה וגם הכי טובה שהוא אי פעם היה חלק ממנה. בקיצור, ממש לא
נעים.
הכל היה די בקאנטים, עד ליום שמוטי קרא איזה מאמר, שחבר שלח לו
במייל. המאמר הזה דיבר על איך ההורים שלנו משפיעים על הצורה
שבה אנחנו חיים (אפילו אחרי שהם כבר מתים). אמרו שם שהצורה שבה
הם הורישו לנו את התפיסות שלהם לגבי כל מיני דברים כמו אהבה,
אוכל וסקס - נשארת איתנו כל החיים. ומרוב שמוטי היה משועמם,
הוא התחיל לחשוב על זה: במאמר היו גם כמה דוגמאות כמו "סקס
שווה נישואים", ו"אוכל שווה פיצוי". הוא התחיל לראות איך
ההורים שלו השפיעו ועדיין משפיעים על החיים שלו. הוא הבין למה
שווה חברות מבחינתו (נאמנות, אם זה מעניין מישהו) ולמה שווה
השוקולד שהוא ממש מכור אליו (תרופה לעצבים, מה שמסביר למה הוא
אוכל שלוש חפיסות של שוקולד פרה ביום), אבל הדבר שהכי תפס את
מוטי הייתה המשוואה של האהבה.
מוטי הסתכל על הבית שלו והבין שלא הייתה שם אהבה גדולה - אולי
בהתחלה היה משהו, אבל עכשיו כבר בטוח אין שום דבר כזה. כאילו,
ההורים שלו נשארו ביחד רק מתוך נוחות, אחרי שכל הילדים עזבו את
הבית (הוא היה הכי צעיר). אז למה שווה האהבה אצלו?, לנוחות?!,
לא יכול להיות, הוא באמת אהב את חברה שלו. היה לו טוב, והוא לא
נשאר איתה רק מתוך נוחות. אולי זה פשוט לא היה מספיק זמן?,
מוטי החליט שהוא חייב לדעת למה שווה האהבה, והתחיל ללכת בין
החברים שלו בשביל לבדוק את זה.

טלפון לחבר הכי טוב שלו, אסף.
"אסף אחי, מה קורה?"
"סבבה, מה איתך?"
"אתה באמת רוצה לדעת?"
"לא."
"אז למה אתה שואל, אידיוט?"
"סתם מתעניינים, מה העצבים?"
"סתם, אין לי מצב רוח. תגיד מה אתה עושה?"
"כלום."
"אז אני בא אליך."
"אני מחכה."
אסף ומוטי היו חברים מאז החטיבה. אפילו בצבא, הם המשיכו לשמור
על קשר ותאמו את הרגילות שלהם ככה שהם יהיו ביחד. אסף היה טייס
ובדרך כלל היה מסתובב עם חברות כל כך שוות, שכולם היו מתעצבנים
עליו בגלל זה (וגם מקנאים). מוטי החליט, שזה מקום טוב להתחיל
בו. הוא הסביר לו את מה שהוא יודע כבר ושאל אותו: "אז מה אתה
אומר אחי, למה שווה האהבה?"
"לתחת."
"מה?"
"שמעת אותי, לתחת."
"למה?"
"אין כזה דבר, יא דפוק, אין כזה דבר אהבה. אהבה זה משהו
שבחורות המציאו בשביל שיהיה להן על מה לבכות לחברות שלהן: "הוא
כבר לא אוהב אותי!" וכאלה. אחר כך, התחילו להכניס את זה גם
בספרים ובסרטים ובטלוויזיה, אז זה תפס טוב."
"אז מה זה שמרגישים בבטן, ככה?"
"אתה גבר, אחי. הגוף שלך יודע שעוד מעט יהיה זיון, אז הוא
מתכונן. שמעת אותי פעם מדבר על אהבה?"
"לא."
"בדיוק, כי את זה הבנתי כבר מזמן."
"אז מה עם זאתי שהיית איתה איזה שלוש וחצי שנים?"
"מי, יפעת?"
"כן. מה, לא אהבת אותה?"
"לא."
"אז מה עשיתם ביחד כל כך הרבה שנים?"
"סקס."
"ולא היה משעמם? כאילו, זה לא מיצה את עצמו באיזה שהוא שלב?,
כמה כבר אפשר להזדיין?"
"הרבה מאוד. וחוץ מזה, היא הייתה מתעמלת."
"אז מה?"
"מה אתה, מפגר? - מתעמלת, אני אומר לך. כאילו, אתלטיקה. אתה
יודע איזה גמישה היא הייתה?, שלוש וחצי שנים - ואף פעם זה לא
היה אותו הדבר."
"אז למה נפרדתם?"
"היה לה נקע יום אחד והיא לא התעמלה איזה חודש וחצי בגלל זה.
ישר ידעתי שזה נגמר."
"אחי, אתה מסריח."
"לא, אני גבר. ואם תחשוב טוב, אתה תראה שגם אתה כזה."
"אין סיכוי."
"חכה חכה."

לא יכול להיות, מוטי חשב. אין סיכוי. מה עם כל אלה שנשארים
ביחד ואומרים כל הזמן שהם אוהבים?, לא כולם אתלטים. זה לא יכול
להיות סקס. מה עוד, שלפי התגובות האחרונות על הסקס איתו, אין
לו שום סיכוי למצוא אהבה (אבל את זה אל תגלו לאף אחד). שיחת
הטלפון הבאה הייתה לבת דודה שלו, נוגה. הם גדלו ביחד ונשארו
חברים טובים אפילו שהיא גרה היום בלוס אנג'לס עם בעלה.
"נוגה!!!"
"מוטי מותק, מה קורה?"
"איך אצלך?"
"סבבה, אצלך?"
"חיים. אז מה נשמע?"
"אתה יודע, הכל כרגיל. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, הולכים
לישון."
"מה עם גיל?"
"בסדר גמור, בסדר גמור. מה שלום ההורים שלך?"
"נו. עדיין חיים. נוגית, אני יכול לשאול אותך שאלה קצרה?"
"בטח."
ואחרי ההסבר הקצר, הוא שואל: "אז למה שווה האהבה?"
"אה... אצלי, כאילו? עם גיל?"
"כן, גם. וגם עם גיא. מה שלומו?"
"אויש, החמוד! כבר יצאו לו ארבע שיניים!, והוא כבר בלי
חיתולים!"
"וואלה?! יפה לו! אז מה את אומרת?"
"לא חשבתי על זה אף פעם. כשרק הכרתי את גיל זה היה טירוף - כל
הזמן ביחד, סקס, פינוקים ומגניב. אחר כך, עם החתונה, זה נהיה
די שגרה כזה, אתה יודע - עבודה, בית, סידורים. מדי פעם עושים
איזה משהו מיוחד, אבל עם הזמן גם זה הולך ונהיה נדיר. כשעברנו
לכאן זה שינה הרבה ביחסים בינינו, כאילו שזה הדליק משהו מחדש,
אבל גם זה נעלם די מהר. ומהיום שגיא נולד, כבר אין לנו כל כך
הרבה זמן אחד לשני, למען האמת. מתרכזים בלחיות - הוא מחוץ לבית
ואני עם גיא. כשהוא כבר חוזר הביתה, הוא מסטול מעייפות בלי כוח
לכלום. אני לא עובדת, אז הוא צריך לעבוד הרבה יותר קשה, אתה
יודע. נו, לפחות יש לי את גיא להוציא עליו את האהבה שלי.
הבובון שלי, המתוק!!!, מי אוהב את אמא? מי? מי?"
מוטי כבר ידע מה התשובה שלה תהיה, אבל שאל בכל זאת: "נראה לך
שזה עניין של נוחות? כאילו, את אוהבת את גיל והכל, אבל יש הרבה
נוחות כבר בקטע הזה של הנישואים ביניכם, לא?"
"בטח שאני אוהבת אותו! וכן, זה נוח. זה נוח מאוד שיש בעל שכל
כך מבין, ועוזר ותומך. הלוואי שלכל אחת היה בעל כזה."
לאמא שלי יש בעל כזה, חשב מוטי. אבל לא דיבר.
"טוב חמודה שלי, תמסרי לגיל ד"ש, טוב? אני אוהב אותך נורא!
ביי..."
"ביי מוטי..."
נוחות נגד סקס, תוצאת מחצית: שתיים - אחת.

עוד כמה בירורים בין הקרובים אליו, הביאו את מוטי כמעט
לייאוש: כל האנשים נמצאים בצד של הסקס או של הנוחות במשוואה
הזו. מה, זה כל מה שיש?
שני לילות מאוחר יותר, מוטי יצא לפאב. זה היה הפאב השכונתי
שלו, אין הרבה כאלה כבר. זה המקום שאליו אתה יוצא בלי החברים
שלך - כי אתה פוגש אותם שם. והברמן יודע איך קוראים לך ומה אתה
שותה, לפי איך שאתה נראה כשאתה עובר בדלת. וכרגיל, כולם כבר
היו שם. המוזיקה מוכרת, וגם ריח הסיגריות.
"ערב טוב מוטי, מה נשמע?"
"בסדר אבי. איך אצלך?"
"אחלה. מה תשתה?"
"כרגיל. תגיד אבי, אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"לך על זה."
"למה שווה האהבה?"
"אחי, היום אתה שותה וודקה."
"אבל אני אף פעם לא שותה ווודקה."
"עם המשקל של מה שהפלת עליי עכשיו, גם אתה וגם אני צריכים
לשתות וודקה, כדי שנוכל לדבר כמו שצריך."
"אתה יודע. יאללה, תמזוג."
אחרי שני שוטים, אבי אמר: "תשמע אחי, הבאת אותה בשאלה הכי
מסיבית שיש. בטח אסף חבר שלך אמר לך שאהבה זה סקס, מה?"
"כן."
"נו טוב, עם כל הכוסיות האלה שהוא מביא לפה, אין פלא. כבד,
כבד. קשה לי להתחיל בכלל. כאילו יש לי תשובה בשבילך, אבל..."
ונאנח.
"הרבה חשבתי על זה, שתדע לך. שנים. אני מוכן לחלוק איתך משהו
שהגעתי אליו בעבודה קשה, שתדע לך. זה לא משהו לזלזל בו, בגלל
זה אנחנו שותים וודקה. תקשיב טוב, אחי. אהבה זה אוכל."
לזה מוטי לא היה מוכן. "מה?"
"אהבה-"
"נו?"
"זה אוכל."
"מה, כאילו מנה חומוס עם צ'יפס?"
"לא. ברמה הבסיסית, לא משהו מסוים. אוכל כתפיסה. תראה, אתה
צריך אוכל בשביל לחיות, נכון? גם אהבה. בלי אהבה אי אפשר
לחיות. וכמו כשאתה תינוק אתה צריך הרבה אוכל ואוכל מיוחד, ואתה
לא יכול לאכול כל דבר? - ככה גם עם האהבה - תינוק צריך אהבה
מיוחדת. ונגיד כשאתה כבר גבר? - אז יש לך לפעמים אהבה כזאת
חזקה - זה כמו ארוחה מפוארת ראשונה באיזה מסעדה משהו בן זונה.
אבל אז אתה אוכל שוב ושוב ושוב באותו המקום וזה נהיה שגרתי
כזה. עד שאתה עובר מסעדה ומחליף את המנות. ולפעמים גם לחם שחור
עם קוטג' טרי יכול לעשות לך לבכות מרוב טעם - זה כאילו שהחברה
הראשונה שלך מגיל 15 תיתן לך נשיקה על הלחי. אתה לא יכול בלי
להתרגש. וזה לא רק הסקס - זה הכל. גם הפינוקים וגם השגרה, כי
אפילו בשגרה יש משהו נחמד מאוד בהתחלה - עוברים לגור ביחד, פעם
ראשונה במיטה שקניתם ביחד, שנה בבית וכאלה. אבל הקטע שזה שוחק,
ואז בא לך להחליף את האוכל הצרפתי באיזה מנה פלאפל כמו שצריך.
וזהו, זאת החוכמה שלי על אהבה. אהבה שווה אוכל. עוד אחת?"
"בטח."
מוטי הוריד עוד שניים-שלושה שוטים, ולא דיבר מילה. הוא חשב על
מה שאבי אמר לו. כאילו בכל זאת, הבנאדם חשב על זה שנים. מצד
שני - הוא ברמן, ושותה עם כל הלקוחות, לך תדע לאיזה סרטים הוא
נכנס בגלל זה. אבל מה שאבי אמר לו נשמע בכל זאת הגיוני. זה לא
ממש תשובה, אבל זו תפיסה אחרת - אהבה זה משהו שאתה צריך בשביל
לחיות ובלי זה אתה פשוט מת. כמו אוכל ואוויר. אפילו הייתה איזה
להקה שאמרה ש: "כל מה שאתה צריך זה אהבה", אבל מוטי לא זכר
באותו הרגע את השם שלה. בכל זאת, וודקה.

כמה ימים אחרי זה היה ראש השנה, ומוטי ניצל את ההזדמנות וקפץ
לבית כנסת בשכונה של ההורים שלו, לשאול את הרב מה הוא חושב.
מוטי לא היה דתי, והפעם האחרונה שהוא היה בבית כנסת היתה בגיל
שלוש עשרה בבר מצווה. אבל אבא שלו היה הולך מדי פעם וחוץ מזה
הוא הכיר את הרב, כי הוא היה חבר של הבן שלו בבית ספר. והוא
תמיד היה אליו ממש נחמד ואף פעם לא ניסה להחזיר אותו בתשובה או
משהו כזה, אז מוטי חשב שזה לא יזיק לנסות.
"סליחה?"
"כן, בחור צעיר?"
"אהרון, זה אני, מוטי. הבן של יגאל."
"אה, איזה הפתעה! בוא, שב! אז מה שלומך? מה אתה עושה עכשיו?"
"מחפש עבודה. מה שלום דודו?"
"אהה, דוד לומד באוניברסיטת בר אילן, מחשבים או משהו כזה. אני
כבר לא מצליח לעקוב אחריו. הוא יותר חכם מאבא שלו, זה בטוח."
וצחק.
"אהרון, אפשר לשאול אותך שאלה?"
"בטח. מה העניין, מוטי?"
"למה שווה האהבה?"
אהרון ליטף את הזקן שלו ושתק. אחר דקה הוא אמר: "אהבה... אני
יכול לתת לך תשובה שהיא נכונה מבחינתי, אבל אני לא יודע אם זה
תופס גם לגביך."
מוטי אהב את זה שהוא מסייג את מה שהוא אומר ולא חושב שזה נכון
לגבי כולם.
"זה בסדר, אני שואל הרבה אנשים בזמן האחרון."
"אהבה היא הבורא השוכן במרומים. השכינה."
עד כאן הכל צפוי, חשב מוטי.
"ומה עם אהבה בין שני בני זוג?"
הרב חייך: "אני מאמין שכל בני האדם נבראו בצלם. לא רק פיזית,
אלא גם רוחנית. זאת אומרת שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי,
משהו קטן מהבורא, מההשגחה העליונה. וכשאני אוהב מישהו, או
מישהי - אני אוהב את השכינה שבו. ביני לבין הילדים שלי וגם
ביני לבין החברים שלי, אבל הכי חזק - ביני לבין אשתי. שם יש
איחוד בין שניים שיוצר עוד ניצוצות כאלו ובגלל זה הוא הכי
מקודש וגם הכי חזק."
"תן לי לראות אם הבנתי  - אתה אומר שבאהבה תמיד יש עוד צד, חוץ
מהשניים שאוהבים, ואתה קורא לו השכינה?"
"לא בדיוק. אני והשכינה שבי זה לא שניים נפרדים - אנחנו אחד.
וככה זה גם אצל כל אחד."
"טוב. תודה אהרון. ותמסור ד"ש לדודו."
"אין בעיה. תמסור ד"ש לאבא ואמא, אה?"
"מאה אחוז. חג שמח!"

ראש השנה עבר, וגם סוכות. הזמן חלף ומוטי מצא עבודה, אבל
המשוואה האישית שלו על האהבה המשיכה להטריד אותו. היא הייתה
קופצת לו לראש בכל מצב - בעבודה, בנהיגה הביתה וגם תוך כדי
שהיה מדבר עם אנשים אחרים: הם היו מדברים והוא היה חושב: אני
אוהב אותם? ומה זה אומר? לפעמים, כשמוטי היה פוגש בחורה נחמדה
והיה נראה לו שיש לו סיכוי איתה, תוך כדי השיחה המשוואה הייתה
עולה ומקלקלת לו את הכל: הוא היה מקבל מבט מרוחק בעיניים ובשלב
מסוים היא הייתה פשוט נעלמת.
מוטי הרגיש שהבעיה הזו לא נותנת לו מנוח וממש מתחילה לפגוע לו
בחיים. די, הוא חשב, אני חייב למצוא תשובה סופית. ובמקום
להינתק מזה, הוא נכנס לזה עוד יותר: במקום סתם לדבר עם הבחורות
למשל, הוא היה מדבר איתן על אהבה. מה שהיה עושה לו רק טוב,
למען האמת, כי בחורות היו מוקסמות מגבר שכל הזמן חושב ומדבר על
אהבה. אבל בסופו של יום, הוא היה הולך לישון עדיין בחוסר
וודאות.
ככה עבר הזמן. יום אחד, מוטי נפגש עם בחורה שמישהו אמר לו
שהוא חייב להכיר. הם קבעו להיפגש בפאב של מוטי וכשהוא הגיע לשם
בערב, היא עדיין לא הגיעה. כמה דקות מאוחר יותר, הדלת נפתחה
ובחורה עם שיער רטוב ומעיל ארוך נכנסה לפאב, העיפה מבט סביב
וניגשה אליו:
"מוטי?"
" ורד. איך ידעת שאני מוטי?"
"אתה היחיד שיושב לבד ליד שולחן."
"נכון."
"תסלח לי רגע?, אני חייבת להתייבש קצת."
חמודה, חשב מוטי. ישירה.
"שלום."
"שלום. מה תשתי?"
"וויסקי."
"אירי?"
"כן, נקי. לא רואים הרבה בחורות ששותות ככה וויסקי, הא?"
"נכון."
"טוב, אז הנה אחת." וחייכה אליו, עם גומה בצד ימין.
מוטי קם והזמין מהברמן את השתייה.
"בבקשה."
"תודה. נו, אז למה שווה האהבה?"
"מה?" מוטי היה המום.
"זה מה שמטריד אותך, לא?"
"מאיפה את יודעת?"
"זה מה שאמרו לי. שאתה מתעסק בזה כבר כמה זמן ושכדאי לי לדבר
איתך."
"למה?"
"כי גם אותי זה די מטריד. קראתי באינטרנט איזה מאמר לפני כמה
חודשים על השפעת ההורים על התפיסות שלנו בחיים..."
"וואלה? גם אני!"
"... ניחשתי ככה. ומאז אני כל הזמן חושבת על אהבה."
"נו, ומה גילית?"
"אהבה שווה לסקס, לנוחות, ולהוצאת כסף. ואתה?"
"חוץ מנוחות וסקס, גם לאוכל ולניצוץ האלוהי."
"מה, הלכת לאיזה רב?"
"כן."
"חשבתי גם ללכת, אבל התביישתי." אמרה וחייכה שוב, עם גומה
והפעם עם קצת סומק בלחיים. "ועדיין אין לך מושג, נכון?"
"נכון. מה עושים?"
"נראה לי שצריך לחכות."
"לחכות למה?"
"עוד לא הבנת?"
"לא."
"לאהבה. עד שאתה לא נמצא בתוך משהו מסוים, אתה לא יכול להבין
אותו כמו שצריך. כאילו, עד שלא תאהב, לא תדע למה שווה האהבה.
ועד שלא יהיו לך ילדים, לא תדע למה שווים ילדים. בגלל זה אין
פתרון אחד למשוואה הזו. לכל אחד יש את המשוואה שלו - וכל אחת
מהן נכונה לגמרי לתקופה המסוימת שהוא נמצא בה. אם לא טוב לך עם
המשוואה שלך אתה יכול לנסות לעשות עם זה משהו, אבל זה רק אתה
בוחר."
מוטי שתק. גם ורד שתקה. אחרי שמוציאים כזה מן דבר, אי אפשר ממש
להמשיך לדבר. צריך להיות קצת בשקט, להפנים את מה שנאמר.
אחרי כמה דקות, מוטי הרים את הראש, חייך, ראה את ההשתקפות של
החיוך שלו בעיניים של ורד ושאל: "אז מה את עושה הערב?"