רפאל,

אני יושבת במיטה, אוריאל שוכב לצידי ישן, כל כך קטן. אני מביטה
בו ורואה תמימות, טוהר, נשמה. הוא האושר שלי, הוא הרפואה שלי,
הוא הסיבה שאני עדיין נושמת כל נשימה - החיים שלי. חילופי
המילים בינינו רצות לי בראש, ובשניות אלו אני מגיעה לתובנות
גורליות שלא הבנתי קודם לכן.

רפאל, אין בך רגש, ולו ניצוץ אחד קטן, לבשרך שלך, לדם שלך,
לילד שלך. כבר כמעט שנתיים חלפו ולא עשית ניסיון אמיתי או מאמץ
בכדי להכיר את הילד הזה, לראות אותו או לשאול ולהתעניין
בשלומו. ההיפך הוא הנכון - בחרת להתכחש לקיומו. אני מוצאת מתוך
הוויתי תשובה לכך שאדם, גבר נורמלי, לא מסוגל להתנכר בצורה כזו
לדם שלו, אני מאמינה שרק אדם חולה או חלש מסוגל לעמוד בכך.
אולי אני טועה אבל ככה אני באמת מרגישה ומאמינה. היום אני כבר
לא רוצה אדם כזה, חסר רגש - אבן -בהווה ובעתיד של הבן שלי
והיום אני רואה ומאמינה שאכן זה יצא רק לטובה שהילד המדהים הזה
לא מכיר אותך, ולא קשור אלייך, ככה אין ספק שאין לך נגיעה אליו
ואתה לא שובר גם את ליבו, הוא פשוט נולד למציאות כזו שאין אבא.
למרות שאני מאמינה שכשיגדל זה יסקרן ויעניין אותו לדעת את
האמת, יעלו בו שאלות בלתי נמנעות כמו: "איך אבא שלי לא אוהב
אותי?", "איך אבא שלי לא ראה אותי?", "איך הוא לא מכיר אותי?".
זה יהיה לו קשה - הוא נשמה מלאת רגש וחום. הרבה פעמים חשבתי על
הרגע הזה, שהשאלות יעלו, והבטחתי לעצמי שאנסה להסביר לו בדרך
עדינה את האמת מבלי שיפגע ומבלי שיכאב לו כל כך, מתפללת שאמצא
את המילים הנכונות. עלתה בי פעמים רבות המחשבה שאם היית מת זה
היה פחות כואב. הוא לא היה מרגיש שאבא שלו נטש אותו והתנכר
אליו. כל כך שמחתי שאמרת שאתה עוזב לניכר, עוזב את ה"ארץ אוכלת
האבות"... חשבתי לומר לו שאתה פשוט רחוק ממנו וזו הסיבה שאינכם
מכירים, ולא בגלל המציאות בה אינך רוצה להכיר אותו והוא ממש לא
מעניין אותך.      כל הזמן הזה אני משכנעת את עצמי שיש לנו
תקווה, שיבוא יום ותבין מה אתה מפסיד, שלא ויתרת עלינו, שאתה
במגמת שינוי ושאיפה להחזיר את אהובייך. כן, טיפשי משהו...
פנטזיות שעד היום מנעו ממני לנסות ולהמשיך בחיי, עם תקוות
חדשות, אהבה חדשה, גבר חדש. זה הרגיש לי כל כך לא אמיתי ולא
נכון להיות עם מישהו אחר, בעוד ליבי מייחל וזועק אלייך. לא
עוד.        

עכשיו, כשהבנתי שאי אפשר שתשתנה, אי אפשר שתתיישר, שמזמן ויתרת
עלינו ואתה חי את החיים שלך, שהדבר שאמור להיות לך היקר מכל,
הילד שלנו, לא מעניין אותך בכלל, אינני מוצאת אהבה בתוכי, ולו
ניצוץ. נותר לי רק לומר תודה, תודה על העובדה שבדרך שלך אתה
שותף לדבר הכי טוב שיש לי בחיי - אוריאל, האור שלי, ועוד תודה
אחת, שעכשיו אני מבינה ואני משחררת. רפאל, אין לנו עתיד ביחד.
האהבה אליך מתה עם תובנות אלו, ותמות כל יום מחדש כשאראה את
אוריאל גדל בלעדיך. מבחינתי לא היה ניסיון אחד אמיתי מצידך
"להציל את המשפחה שלנו" או ניסיון קטן לדאוג לילד שלך, למרות
כל הצ'אנסים שנתתי לך וכל פעם שברת את ליבי מחדש. אני באמת
מבקשת ממך מכל הלב - תניח לי די עם מילים חסרות כוונה וטוהר
לב, די עם הבטחות ריקות, די עם השקרים. צא לי מהחיים אחת
ולתמיד. גם ככה הילד לא מעניין אותך, אז למה? פשוט תניח לנו,
אני לא רוצה אותך בחיים שלי, אתה רק פוגע בי ועושה לי רע
בנשמה, ובטח שאני לא רוצה שאוריאל יטעם את הטעם הזה. אין בי
כעס - סלחתי, סולחת ומוחלת, רק תשכח מקיומי, והלוואי ולא נפגש
בגלגול הבא. מקווה שאת התיקון שלי עשיתי איתך. תמשיך בחיים
שלך, שיהיה לך בהצלחה ורק טוב, אני באמת מקווה שזה לא עוד
פרוייקט הריסה, ושלא יהיו עוד ילדים נטושים ומנוכרים ממך.
תאמין לי שאין זה מגיע לאף ילד. הלוואי ותמצא את האושר
האמיתי.

שלום.