"מה זה התור הזה?" היא שאלה את זאת שעמדה לצידה.
היא הסתכלה עליה במבט מופתע.
"מה? איך יכול להיות שאת לא יודעת?"
"אני מצטערת, אני חדשה פה, הגעתי רק אתמול"
"אוי, מסכנה, איך קוראים לך יקירתי?", שאלה.
"אני עדנה", אמרה, "ולך?"
"חדווה. נעים לראות פה פנים חדשות..."
"תודה".
"התור הזה... אין טעם שאני אסתיר את זה ממך", אמרה חדווה, "אני
לא יודעת כמה את יודעת על המקום הזה, אבל התור הזה יכול לקבוע
אם תישארי בחיים או לא..."
"מה?", עדנה נהייתה לחוצה, "למה את מתכוונת?"
"הם עכשיו בודקים אותך", אמרה חדווה, "אם את בריאה את נשארת
בחיים נכון לעכשיו, אבל אם רואים שאת חולה..."
"אם רואים שאני חולה אז מה?"
"ניסויים, ואז מוות..."
"מה? למה?", שאלה עדנה.
חדווה הסתכלה עליה במבט בוחן.
"את יודעת למה את נמצאת פה?"
"לא, אני לא יודעת כלום", אמרה עדנה, "אתמול עוד הייתי בבית,
יצאתי להסתובב, פתאום באו אלי כמה בני אנוש, תפסו אותי והביאו
אותי לפה. שפכו עלי כמה חומרים, סימנו עלי מספר ונתנו לי
לאכול... האמת, שהאוכל דווקא היה טוב."
"בוודאי שהאוכל היה טוב, הם הרי רוצים שתאכלי כמה שיותר."
"מה???"
"תראי, עדנה", אמרה חדווה, "את היית מגלה את זה במוקדם או
במאוחר. אנחנו נמצאים כאן כדי שיאכלו אותנו. הם מפטמים אותנו
כדי שיהיה עלינו יותר בשר כדי שיהיה להם יותר מה לאכול. בסופו
של דבר את תמותי פה מרוב אוכל, כמו כולנו..."
"מה, ואי-אפשר פשוט לאכול פחות?"
"לצערי לא מתוקה", אמרה חדווה, "הם שוקלים אותך כל שבוע, אם הם
רואים שאת לא עלית במשקל אז... את יודעת".
"ניסויים ואז מוות?", שאלה עדנה.
"לא", אמרה חדווה, "רק מוות. ניסויים הם עושים על הפרות החולות
כי הם לא רוצים לאכול אותם. הם מפחדים, את מבינה. אבל אם את
בריאה ורק לא אוכלת, אז אין להם שום מניעה מלאכול אותך."
"אי אפשר לעשות משהו?"
"כמו מה? את רואה את הגדר מסביבך?", שאלה חדווה.
עדנה הנהנה.
"אנחנו לא יכולות לעבור אותה, ואין שום יציאה אחרת חוץ מהשער
ותמיד יש שם בני אנוש".
"כל-כך צפוף במקום הזה", אמרה עדנה, "אני לא יכולה לזוז".
"את תתרגלי", אמרה חדווה, "זה גם בכוונה, הם רוצים שהבשר שלנו
יהיה רך יותר אז הם מצופפים אותנו כדי שהשרירים יתנוונו ואז את
נהיית רכה יותר".
"ולא איכפת לך מכל הדברים האלה???", צעקה עדנה, "את מתנהגת
כאילו בכלל לא איכפת לך!!!"
"אל תצעקי", לחשה חדווה בנימת ציווי, "אל תעשי בעיות."
"אבל לא איכפת לך?", היא לחשה.
"אני נולדתי פה", אמרה חדווה, "אני גדלתי את כל החיים שלי פה.
זה מה שאני מכירה, וטוב לי ככה".
רעש של ירי הפריע לשיחה ביניהם.
עדנה הסתכלה אחורנית וראתה במרחק כמה מאות מטרים ממנה פרה
שוכבת ללא תזוזה על האדמה.
"מה זה היה?", לחשה עדנה בעוד היא רועדת כולה, "היא הייתה
חולה?"
"לא, לא", השיבה חדווה, "זה הגנרל. המפקד של החווה הזאת... הוא
אוהב לפעמים סתם לירות עלינו בשביל הכיף שלו..."
עדנה כמעט התעלפה במקום כשהיא שמעה את זה.
"עדנה, עדנה", הטיפה בה חדווה, "את חייבת להתעשת, את כולך
חיוורת. אם תיראי ככה כשיגיע תורך את תגיעי ישר למעבדה."
"אני בסדר", אמרה עדנה.
היא לא שמה לב שמישהו עקב אחריה.

כבר דקות ארוכות שהוא צפה בה.
הוא עמד במרפסת וצפה בה דרך החלון.
משהו בה משך אותו אליה.
"מק'דונלדס- אני אוהב את זה", הוא שמע מאחוריו.
הוא הסתכל אחורנית וראה את איתי מצדיע לו.
המדים שלו היו מסודרים בקפידה.
"מק'דונלדס- אני אוהב את זה", השיב ירון והצדיע חזרה.
ירון חזר לצפות בעדנה.
"על מה אתה מסתכל, ירון?", שאל אותו איתי.
"על הפרות", השיב ירון מבלי להפנות את המבט שלו.
"נו, הם עדיין פרות?", צחק איתי.
"כן", ענה ירון.
"אז מה אתה עושה מסתכל עליהם?"
"לא יודע", אמר ירון, "אחת מהפרות נראית לי שונה. אני מסתכל
עליה וזה כאילו שיש לה עומק, יש לה חיים..."
"מה זאת אומרת?"
"אני.. אני לא יודע איך אפשר להסביר את זה, אני פשוט רואה את
זה. מקודם, הגנרל ירה באחת מהפרות... אף-אחת מהפרות לא זזה,
חוץ ממנה, היא הסתכלה ויכלתי לראות ממש רגשות בעיניים שלה, היא
גם כולה רעדה..."
"מעניין", אמר איתי, "תראה לי את פרת הפלאים הזאת..."
ירון הצביע לכיוון של עדנה.
"הפרה הרביעית מימין", אמר ירון.
"אה....", אמר איתי, "עכשיו אני מבין. זה רק נדמה לך שלפרה
הזאת יש עומק. היא פשוט מתנהגת שונה כי היא לא שייכת לשאר
הפרות."
"למה אתה מתכוון?", שאל ירון.
"היא לא נולדה פה כמו כל השאר", אמר איתי, "אני הבאתי אותה
איתי אתמול, תפסו אותה מסתובבת לבדה ביער..."
"אה..."
"פרות מטומטמות...", צחק איתי.
ירון הסתכל עליה שוב.
הוא לא טעה, היה בה משהו מיוחד. הוא ראה בה חיים.
"נו", אמר איתי, "אתה מוכן לביקורת?"
"כן, בטח שאני מוכן", אמר ירון, "יש לך מושג למה פתאום יש
עכשיו את הביקורת הזאת?"
"אתה שואל אותי?", איתי התפלא, "אתה זה שאמור לדעת..."
"לא... הגנרל לא משתף אותי..."
"אין לי מושג", אמר איתי, "אבל זה בטח חשוב לפי מה שהולך פה
היום, אתה צריך לראות, אפילו את האמבטיות בחדר חשמל הם
צחצחו... הורידו משם את כל הדם..."
"אני אלך אחר-כך לראות", אמר ירון, "אבל אין הרבה זמן, עוד חמש
דקות כל הפמליה מגיעה..."
"טוב", אמר איתי, "אז שיהיה לנו בהצלחה..."
האיכפתיות של איתי לגבי הביקורת הפתיעה את ירון... הרי איתי
בסך-הכל נהג, זה לא שזה ישנה לו משהו מה יקרה בביקורת... זה לא
שהקידום שלו תלוי בביקורת הזאת...
עוד ירייה נשמעה. עוד פרה נפלה.
"מדהים", אמר ירון, "עוד חמש דקות מגיעים כל הבכירים ולגנרל
עדיין יש אומץ לירות בפרות כמעט מול הפנים שלהם..."
אני מניח שזה מרגיע אותו", אמר איתי.
ירון השיב בהרמת גבות.
"טוב, אני חוזר למקום שלי", אמר איתי.
"אין בעיה", אמר ירון.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע איתי.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע ירון.
איתי יצא מהחדר.
ירון הסתכל שוב על עדנה.
אחרי הביקורת אני אלך לראות אותה, חשב לעצמו.

"חדווה", שאלה עדנה, "איפה כל הזכרים?"
"הם מופרדים מאיתנו", אמרה חדווה, "מדי פעם לוקחים כמה מאיתנו
לזכר בשביל הרבעה, כדי שיהיה להם עוד בשר..."
"אבל אני לא רואה פה ילדים..."
"זה כי הם לוקחים לנו את הילדים..."
בפעם הראשונה עדנה ראתה שגם לחדווה איכפת.
דמעה אחת בעינה של חדווה הראתה שאיכפת לה.
"חדווה, את בסדר?", שאלה עדנה.
"הילד שלי", התייפחה חדווה, "הם לקחו לי את הילד..."
"אוי, חדווה..."
"אל תרחמי עלי... בבקשה, אל תרחמי עלי..."
בן אנוש הגיע אליהם, "נו, הפרה הזאת הולכת להתקדם או מה?"
"חדווה, תורך...", אמרה עדנה.
חדווה ניגשה אל בן האנוש הבוחן שהתחיל לבדוק אותה.
ארבעה בני אנוש במדים מסודרים התקרבו לעבר הבוחן.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע הבוחן.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע חזרה המבוגר מבין ארבעת בני
האנוש.
"מי האנשים האלה?", שאלה עדנה.
"אין לי מושג", אמרה חדווה, "אני אף-פעם לא ראיתי אותם
מקודם..."
"אני מבין שפה זאת הבדיקה של הפרות החולות", אמר המבוגר.
"כן", ענה הבוחן.
"ומה בדיוק אתה בודק עכשיו אצל הפרה הזאת?", שאל המבוגר.
"אני בדיוק בודק לה את העטינים", אמר הבוחן בעוד הוא מחזיק את
העטינים של חדווה.
"ומה המסקנות שלך אצל הפרה הזאת?", שאל המבוגר.
"היא בריאה אבל היא כבר די מבוגרת", אמר הבוחן, "בקושי נשאר לה
חלב להוציא. אני מניח שאנחנו נהרוג אותה עוד שבועיים בערך".
"ואיך בדיוק מתרחש אצלכם ההרג?", שאל המבוגר.
"אנחנו לוקחים את הפרות המיועדות, שמים אותם באמבטיות הענק,
ממלאים במים ואז מחשמלים אותם...", ענה הבוחן.
"כן, אני יודע את זה", אמר המבוגר, "אבל השאלה שלי היא האם אתם
ממלאים את האמבטיות עד הסוף?"
"בדרך כלל לא", אמר הבוחן, "אין לנו מספיק פרות מיועדות להרג
בשביל למלא את האמבטיות..."
"אתה יודע איזה בזבוז ענקי של כסף זה????", התרעם המבוגר, "אתה
יודע כמה עולה כל מכת חשמל?? איך יכול להיות שאתם לא מנצלים את
האמבטיות עד הסוף??"
"אני לא יודע", הבוחן התחיל לגמגם, "אין מספיק בשביל למלא..."
"יש לכם פה פשוט ניהול כושל", אמר המבוגר.
"כן, אדוני", אמר הבוחן.
"טוב, זאת לא ממש אשמתך... אתה לא המנהל...", אמר המבוגר, "את
הפרה הזאת תביא למשאית שם שעומדת בפינה. אתה רואה אותה???"
"כן", אמר הבוחן, "אני רואה אותה".
"אני רוצה שתמלא לי את המשאית הזאת בחמישים פרות, הבנת??"
"כן, הבנתי", אמר הבוחן, "לאן אתם לוקחים אותן אם יותר לי
לשאול??"
"אנחנו בוחנים שיטת הרג חדשה שאנחנו רוצים ליישם עכשיו בכל
החוות שלנו", אמר המבוגר.
"באמת??", שאל הבוחן בפליאה, "איזו מין שיטה זו?"
"תאי גזים", אמר המבוגר, "זה הרבה יותר זול, הרבה יותר יעיל,
זה הורג הרבה יותר מהר וזה גם חוסך מהפועלים לראות את הפרות
סובלות מהכאבים, אף-אחד לא נמצא פיזית בתוך התא, מפעילים אותו
מבחוץ..."
"וואוו, נשמע טוב...", אמר הבוחן.
"כן", הסכים המבוגר, "אנחנו עכשיו רק בודקים אם יש תופעות
לוואי על הבשר של הפרות, ואם אין אנחנו נתחיל להריץ את זה
קדימה. להערכתי, עוד חודשיים כבר יהיה תא גזים בכל אחת מהחוות
שלנו..."
"ממש מהפכה בשיטת החשיבה", התפעל הבוחן.
"תודה רבה לך", אמר המבוגר, "תמשיך בעבודה הטובה!"
"מקדונלדס- אני אוהב את זה!!", הצדיע הבוחן.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע המבוגר.

"מקדונלדס- אני אוהב את זה!!", הצדיע איתי.
"מקדונלדס- אני אוהב את זה", הצדיע ירון.
"נו", שאל איתי, "איך היה??"
"אני לא יודע", אמר ירון, "אף-אחד בכלל לא דיבר איתי..."
"אני יודע", צחק איתי, "הייתי איתם כל הזמן..."
"באמת?", שאל ירון, "למה?"
"הם רוצים שאני אקח את המשאית הובלות, אז נתנו לי ללוות
אותם... לא ייאמן, אני, איתי, הולך עם שלושת המיליונרים
האלה..."
"ואיך היה??", שאל ירון.
"אל תשאל", אמר איתי, "היה ממש שואה. היית צריך לראות איך הם
קטלו את הניהול של הגנרל..."
"באמת??", שאל ירון.
"כן", אמר איתי, "יש מצב טוב שיעיפו אותו ואתה תקבל את
הקידום".
ירון חייך, "צריך להחזיק אצבעות".
"אמן", אמר איתי, "שיעוף כבר..."
"לאן אתה לוקח את המשאית, דרך-אגב??", שאל ירון.
"זה באמת משהו מטורף", אמר איתי, "אני נוסע עם המשאית למפקדה.
לפי מה שהבנתי הם הולכים לנסות שם שיטת הרג חדשה, הם בנו שם תא
גזים ניסויי והולכים להרוג שם כמה מהפרות..."
"תא גזים?", שאל ירון, "זה לא קצת מוגזם??"
"כנראה שלא אם הם עושים את זה", צחק איתי, "אני עכשיו מסיע לשם
את הפרות... גם את פרת הפלאים שלך, דרך-אגב..."
ירון כמעט נחנק במקום, "מה זאת אומרת את פרת הפלאים שלי?"
"אתה יודע", אמר איתי, "את הפרה שחשבת שיש לה רגשות...", הוא
צחק, "אמרו ליריב למלא את המשאית בחמישים פרות אז ראיתי שהוא
לקח גם אותה..."
"ירון", שאל איתי כשראה שירון לא מגיב, "ירון, אתה בסדר? אתה
נראה קצת חיוור".
"חייבים להציל אותה...", לחש ירון לעצמו.
"ירון", אמר איתי, "אני לא מבין מה אתה אומר, אתה ממלמל..."
"אתה חייב לעזור לי", אמר ירון, "אנחנו חייבים להציל אותה!"
"מה נסגר איתך?", שאל איתי, "זאת רק פרה."
"זאת לא סתם פרה", אמר ירון, "אני אומר לך, היא שונה מהשאר. יש
לה חיים, יש לה תקווה..."
"אתה יודע, אתה מזכיר לי את הסרט הזה...", אמר איתי.
"איזה סרט?"
"הסרט הזה על הנאצי שנקשר לאחד מהיהודים שבמחנות, גם הוא אמר
שהוא שונה משאר היהודים, אבל אתה יודע מה אמרו לו שאר
הנאצים??"
"מה אמרו לו?", שאל ירון.
"כל היהודים אותו דבר, הם ג'וקים, הם חיות!!"
"תגיד לי", ירון עכשיו כעס, "אתה בכלל מעז להשוות את הפרות
ליהודים??"
"אני לא זה שמשווה", צחק איתי, "אתה זה שמשווה אם לא שמת
לב!!!"
ירון עצר לרגע לחשוב. יכול להיות שהוא צודק?
"מה קרה בסוף הסרט?", שאל ירון.
"בסוף הבחור התעשת והסכים עם השאר. היהודי כמובן מת..."

"איפה אנחנו?", שאלה עדנה.
"אנחנו בתוך משאית", אמרה חדווה, "אנחנו באמצע נסיעה".
"חשוך פה, אני לא רואה כלום"
"בטח", אמרה חדווה, "זה עולה להם כסף לשים פה מנורה".
"לאן אנחנו נוסעים?", שאלה עדנה.
"אנחנו נוסעים למות".
"למות? למה? אנחנו בריאות, לא?", שאלה עדנה.
"את לא מבינה את השפה של בני האנוש...".
"לא".
"החוקים השתנו", אמרה חדווה, "אנחנו נוסעים למות..."
עדנה התחילה לבכות.
"אל תבכי, מתוקה", אמרה חדווה, "אין מה לעשות, כולם מתים
בסוף..."
"אבל ככה?", בכתה עדנה.
"די, אל תבכי...", חדווה ניסתה להרגיע אותה.
"יצילו אותנו...", אמרה עדנה בנחישות לא אופיינית.
"מי יציל אותנו?", שאלה חדווה.
"אני לא יודעת, אבל יצילו אותנו", אמרה עדנה.
"אף-אחד לא יציל אותנו", אמרה חדווה, "לאף-אחד לא איכפת..."
"חייבים לשמור על התקווה...", אמרה עדנה, "זה הדבר היחיד
שנשאר, התקווה..."

איתי הביט בשלט שעל הכביש.
עוד 20 ק"מ הוא יגיע למפקדה.
הוא התחיל לחשוב על מה שירון אמר לו.
הוא התחיל לחשוב עליה.
הוא עדיין יכול להציל אותה. זה עוד לא מאוחר.
הוא עדיין יכול לעצור את המשאית ולתת לה לצאת לחופשי...
מה נסגר איתו?? היא רק פרה, הוא הזכיר לעצמו.
הוא צחק לעצמו.
היא רק פרה.

"לאף-אחד לא איכפת מהפרות", אמרה חדווה.