כשנפרדים... מרגישים כאילו סוף העולם קרב... ממש עומדים באמצע
ורואים שהכל מסביב מתפרק... עוד שניה זה מגיע אלינו.
איך אני יודעת? כי ככה אני מרגישה כרגע... כאילו אין למה
לחלום, אין למה לצפות ובעקרון אין למה לחיות..
אז ממה בעצם כל זה נובע? אני מאוהבת, כן... מאוהבת מעל לראש -
מאוהבת ברמות מטורפות... ברמות שאם מישהו מכיר אותם זה... לדעת
שהבן אדם שאתם מאוהבים בו לא מעוניין בכם ובכל זאת... כמעט כל
המחשבות שלכם ביום מסתכמות ב... "ואם...אני אבוא", "ואם אני
אעשה", "ואם אני אפתיע"...
אז לא.. אני לא אבוא לא אעשה ולא אפתיע כי אני יודעת שאין טעם,
אני גם יודעת שהגעתי לרמה מאוד מאוד גבוהה של השפלה עצמית...
שמרוב שאני מרגישה לא חשובה, אני מתביישת להסתובב עם עצמי
ברחוב.
אני יושבת בחדר... ומסתכלת על תמונות שלה בלי סוף, ומרגישה...
שמץ הכחשה...שמץ שנאה.. געגועים ואהבה...
אני פשוט מרגישה, כל מני רגשות מעורבים בעלי עוצמה מטורפת...
עכשיו, אני לא מבינה משהו:
איך אנשים יכולים לאהוב ברמות מטורפות ואז בשניה אחת למאוס
בהן...
אולי אני בן אדם רגשן מדי ואולי אני ילדה מדי ולא מבינה, אבל
זה נראה לי מאוד קר... מאוד חסר רגש..
אני לא יודעת מה עובר לה בראש... אבל אני יודעת מה לי עובר: כל
דבר קטן מזכיר לי.. ואני יודעת שזה טבעי ושכולם עוברים את
זה... אבל אני לא מתכוונת ל... "היינו פה..." "עשינו את זה"
וכו'... אני מתכוונת שאפילו שאני מצחצחת שיניים זה מזכיר - לא
ברור למה...
אז הגעתי למצב שהסדר יום שלי הוא כזה..
אני קמה... בודקת אם היא שלחה לי הודעה במחשב... אוכלת משהו,
בודקת אם היא שלחה לי הודעה וכו' וכו' וכו', אני לא פסיכולוגית
ומי אני שאקבע? אבל זה נראה לי אורח חיים לא כ"כ תקין.
אז עכשיו השאלה המתבקשת... מה עושים?
אני אמורה להתגבר איכשהו... הרי לשקוע מעכשיו עד שאני אמות
בדכאון זה לא מציאותי כ"כ...
אז אני מנסה להכיר.. מנסה לצאת.. לראות עולם.. ואופס.. מה
קרה...
ראיתי אותה... חחחחח כמה אירוני...
אז שוב... הכל חזר... וקיבלתי בום ענקי בלב... אבל... החלטתי
שאני לא אראה לך, שאני אשחק אותה קול... שזה השלב שבו אני מראה
שאני חזקה והיא תשבר!
ווואלה?... היא באמת נשברה... זה קרה לפני שלושה ימים...
שיחקתי אותה קול וזה עבד... שתיתי באדישות את הבירה שלי ובאותה
אדישות, כאילו סתם לקחתי שאיפה מהסיגריה, אמרתי לה שלום.
כנראה שזה חירפן אותה שפתאום לא קשה לי... הרי היא ניזונה
מהכאב שלי.
אז היא החזיקה שעה שלמה... ואז באה אליי... הביטה... ומה שמוזר
זה... שבדר"כ... אי אפשר לזייף מבט... זו הדרך לראות ולבחון אם
לבן אדם באמת אכפת...
והיה לה בעיניים תום... ואהבה.. וגעגועים וכל מה שאני מרגישה
היה כתוב לה בעיניים...
היא נישקה אותי.. אז מה אני יכולה לעשות? גם אני בן אדם... יש
גבול למה שאני יכולה לסרב לו...
נישקתי בחזרה... ואהבתי... כמו שלא אהבתי עד אותו יום... לפחות
לא אותה...
הכל נעלם מסביבנו.. נמחק.. נשארנו אני והיא.. מתנשקות ומתחבקות
וזהו! אין יותר...
שתינו עוד ועוד... ונשארנו עד שנדלק האור וכמעט סילקו אותנו
החוצה...
כנראה שידענו עמוק בפנים... שזו הפעם האחרונה וצריך לנצל אותה
עד תומה - וכך עשינו... מעניין איך היא הצליחה לזייף מבט... זה
משהו שעוד לא נתקלתי בו... כנראה שהיא ממש קרה.
אח"כ נוצרה בעיה חדשה...
אני הרי אוהבת... מעולם לא הסתרתי זאת... ובגלל תמימותי
המוגזמת... האמנתי לכל מה שעשתה ואמרה... הרגשתי שהנה... הכל
חוזר לעצמו ואולי דמיינתי שנפרדנו ואת כבר לא אוהבת אותי
יותר.
אבל יום אחרי קיבלתי את המכה... היא הייתה אפילו יותר כואבת
מהפרידה עצמה ויש לי הסבר לכך:
כשנפרדנו, יש עוד מצב לחרטה יש תקווה יש רצון להתאמץ...
אבל...
אחרי שהיינו יחד כאילו כלום לא קרה והיא הייתה מסוגלת לבוא
ולומר לי שהיא בכלל לא מבינה למה חשבתי שנחזור... ושהאלכוהול
היה תירוץ להיות איתי בפעם האחרונה...
הבנתי...
הבנתי שזהו, אין עוד סיכוי, ומה שהכי כאב... שהיא פגעה בי,
והיא ידעה... והיא לא עשתה את זה בכוונה...
הלוואי ... אם היא הייתה עושה את זה בכוונה לפחות הייתי יודעת
שאכפת לה.
כ"כ הרבה אנשים זורקים מילים באויר כמו "אהבה", "אכפתיות"
"כאב"...
ולא יודעים מה זה אומר...
צריך לעשות קורסים לאנשים חסרי רגש...
אז עכשיו אני פה... יושבת בבית... לא יוצאת ממנו... לא רוצה
לנשום את האויר שבחוץ... עדיין מנסה להתגבר איכשהו - ולא
מצליחה...
מוצאת את עצמי יושבת ובוהה בתמונות שלה... מחכה שהיא תצא לי
מהלב... לעזאזל... שמישהו יוציא אותי מזה.

כשנפרדים... מרגישים כאילו סוף העולם קרב... ממש עומדים באמצע
ורואים שהכל מסביב מתפרק... עוד שניה זה מגיע אלינו.
והנה זה מגיע אליי...