את ידעת שאני לא אשם.
את חיפשת סיבה לצעוק ולכעוס
כדי שלך יכאב פחות
לומר שאת הולכת.

פתאום הייתי אשם בהכל,
אפילו בגשם שעדיין יורד.
בסוף חיבקת ואמרת שאת מצטערת
שאת כבר לא אוהבת.

אחרי שכל כך כעסת,
כבר נמאס לך לצעוק
אמרת שאת רק רוצה
שוב ללכת לישון...

יכול להיות שצדקת,
שסתם הייתי עוד טעות
וסתם איזו שטות
שבטעות הפכה לשנה.

רוצה ויודע שאני יכול,
לגעת בך עם המילים שמלטפות.
וזה רק אני פה, עם הקול הרועד
שמסגיר את כל האהבה שלי בלב.
מנסה לומר לך את המילים,
ששואלות ומבקשות
ששוב תרשי לי לומר לך מילים שנוגעות.

נשכבתי מולך,
ורק רציתי לומר,
שאני אוהב!
וכל כך רציתי לחבק...

אבל את הבטת בי
עם הדמעות...
וביקשת שלא,
כי נמאס לך לבכות.

ספרתי את הפעם המאה
ששוב שאלת...
אם אני עדיין אוהב
ואחר כך שוב משתתקת.

מביטה בי עם כל הדמעות
ובוכה שאת מפחדת ללכת.
אומרת שאת לא יודעת,
אם את כבר לא אוהבת.

רוצה ויודע שאני יכול,
לגעת בך עם המילים שמלטפות.
וזה רק אני פה, עם הקול הרועד
שמסגיר את כל האהבה שלי בלב.
מנסה לומר לך את המילים,
ששואלות ומבקשות
ששוב תרשי לי לומר לך מילים שנוגעות.

השמש שוב זורחת לה,
במעין אופוריה מוזרה
שנותנת לנו אשליה
שהחלום הוא שוב מציאות.

אבל אז פותח את העיניים,
והחלום שאת שוב כאן, מחבקת אותי
ומרשה לי לגעת בך שוב...
פשוט נעלם.

ביקשת והבטחתי,
שאני לעולם לא אשכח
שהלב שלי הוא המקום
שבו את תמיד תהיי שלי.

רוצה לקיים את ההבטחה,
אבל מדחיק ומנסה לשכוח
כי אמרת בסוף שאת הולכת...
ולא חוזרת.

רוצה ויודע שאני יכול,
לגעת בך עם המילים שמלטפות.
וזה רק אני פה, עם הקול הרועד
שמסגיר את כל האהבה שלי בלב.
מנסה לומר לך את המילים,
ששואלות ומבקשות
ששוב תרשי לי לומר לך מילים שנוגעות.