לרוברט היה שיער דק ועדין כמו חוטי משי.  שיער צהבהב, נופל על
המצח. הוא היה מסיט אותו בתנועות איטיות, כאילו נגע באוצר
שביר.  בתוך הגוף שלו רבץ פאון שריד מיערות  סקנדינביה. איך
הוא נקלע לאמריקה אני לא יודעת. הוא היה החבר הראשון שלי
באמריקה. היה צוחק מהאנגלית שלי. בהתחלה. הוא אהב בחורים. אני
אהבתי אותו. אלגנטי וממושמע.
נסענו לברצלונה. הזמינו אותנו להופיע. כמובן שהלכנו לראות את
הקתדרלה הבלתי גמורה של גאודי.  הגענו לאחר שסגרו את הדלתות
ולא נתנו להיכנס והיינו רק שנינו.  ישבנו מאוכזבים על מדרגות
הכנסייה. הערב התחיל  מגרש את היום העצל. השמים נעשו רכים,
הציפורים חגו במעגלים מעל צריחי הכנסייה. הרמנו את ראשנו
להתבונן במתחולל בשמים וראינו אותו. כומר משתחל מחלון הצריח
וזוחל לכיוון קודקודו הדוקר את השמים. הגלימה שלו התבדרה ברוח
ומהכיס שלו נפל חפץ נוצץ. רצנו להרים. היה זה שעון כיס ובתוכו
צילום מטושטש. הרמנו שוב את עינינו. הכומר הגיע לפסגת הצריח.
נראה קטנטן מרחוק. שאלתי את רוברט מה נעשה, נדמה לי שהוא הולך
לקפוץ עלינו. רוברט אמר שזה לא נראה לו סביר, אבל שלא אדאג,
הוא ינסה לעלות אליו ולעצור בעדו אם אכן בכוונתו לקפוץ.
אי אפשר היה לעלות לצריח מתוך הכנסייה. הדלתות היו סגורות.
בקירות החיצוניים נראו זיזים, בליטות ודמויות חצובות באבן.
רוברט אחז בזיזים והחל מטפס על קירות הכנסייה. טיפס בקושי,
באיטיות, רגל ויד ומשיכת הגוף. בין לבין התיישב הכומר על
קודקוד הצריח. עדיין לא הבחין ברוברט .  רק נפנף לי בידו כשראה
אותי מתבוננת בו בפליאה. חשבתי לצעוק לו משהו. לבקש ממנו לא
לעשות שום דבר. אבל מה אני כבר יכולה לצעוק בספרדית, "נדה" שזה
כלום?  הבטתי בכומר והוא החזיר לי מבט. קצת לא הגיוני חשבתי.
אם החליט לטפס לקצהו של צריח מדוע יטרח לנעוץ בי מבט? היה צריך
להסתכל בשמים, לחפש את גן העדן, להתעסק בענייני אלוהים לא בי.
כל אותה העת רוברט המשיך לטפס. לפתע הבחין בו הכומר. כשידו
האחת אוחזת בחוד הצריח וכל גופו מוטה מטה, הציץ ברוברט המטפס
כלטאה. פתאום שלף פסלון קטן מכיס המעיל וזרק אותו על רוברט.
הפסלון החטיא. רוברט השתהה לרגע, הביט למטה בבהלה, מדד את
המרחק מהאדמה. המחזה הפיל עלי אימה. התחלתי לרעוד. לא יכולתי
להפסיק את הרעד. ראיתי בדמיוני איך רוברט והכומר אוחזים זה
בגרונו של זה ומתעופפים לשמים, כשהגלימה נפרשת עליהם כחופה של
כנפיים שחורות. הרחתי באוויר ריח בלתי נסבל של מוות. הריח צרב
את אפי ואת עיני. איך לא חשבתי על זה, יגעתי את מוחי, אף אחד
לא יכול לטפס כך על קירות של כנסיה. אפילו לא רוברט הפאון
מיערות סקנדינביה. למתרחש מול עיני לא היה כל הסבר הגיוני.
נזפתי בעצמי. הייתי צריכה למנוע מרוברט לטפס על זיזי הכנסייה.
לעצור אותו. מלאתי גרוני אוויר וצעקתי לרוברט שירד. הוא סובב
את פניו אלי והעיף בי מבט כואב, "כבר מאוחר לחזור" צעק, חייך
ברפיון והמשיך לטפס. כשהגיע לפסגה, הושיט הכומר יד לרוברט,
משכו אליו והושיבו לצידו. שם על חודו של הצריח הם ישבו ודיברו.
השד יודע על מה. כמובן שלא שמעתי כלום. גם לא שמעתי שום פטפוט
של אנשים מסביבי, או רעש מכוניות חולפות, כלום. הארץ שתקה, כך
נדמה.
התיישבתי בכבדות על מדרגות הכנסייה. הרעד לא עזב אותי. ניסיתי
למשמע את גופי שיפסיק לרעוד, אך דבר לא הועיל. עצמתי את עיניי
והתחלתי למלמל זיכרון של תפילה.  לא היה לי מה להפסיד. לפתע
שמעתי חבטה איומה לצידי. פחדתי לפקוח את עיני. מישהו אחז בי
בידיים דקיקות וקרות. באותו הרגע חדל הרעד. הצצתי מבעד חריצי
עיני. היה זה הכומר מהצריח, ולצדנו, על מדרגות הכנסייה הלא
גמורה שכב רוברט. ניצי שיערותיו כבר לא היו צהבהבים ועיניו
התגלגלו על המדרגות כחרוזים שנקרעו במשיכה ממחרוזת תפילה. כל
שאר איבריו היפים נראו שלמים. עדיין שרר שקט מסביב . ליד רוברט
היה מונח השעון הנוצץ ששמט הכומר. הוא הרים את השעון והגישו לי
במבט מלא תוכחה האופייני לכמרים. הסתכלתי בתמונה שהייתה
ממוסגרת בו.  היו בה פניו של רוברט.  פתאום התחוור לי כי השולט
באירועים הוא הכומר, נציג הכנסייה. רציתי לבקש מהכומר הזדמנות
שנייה, שיואיל בטובו וישיב את רוברט לחיים, אבל הכומר החמקמק
כבר נעלם כלא היה, התנדף לו. שלחתי את ידי לעבר רוברט וסילקתי
את שערותיו האדומות מפניו, כפי שהיה נוהג לעשות בחייו, כשלפתע
חזרו החיים במלוא שאונם. החלה המולה. אנשים התגודדו מסביב
וצעקו. אמבולנס צרחני נעצר בבלימה ליד מדרגות הכנסייה. שני
אחים לבושי חלוקים ירקרקים הניפו את רוברט אל האלונקה, אספו את
העיניים והסתלקו. לא ראיתי אותו עוד. הוא מת באמבולנס, בדרכו
לבית החולים. כשחזרתי לאמריקה שרפנו אותו בקרמטוריום. אחר כך
הנחנו את אפרו בכד קטן. החבר שלו לקח את הכד, ואני קיבלתי את
שעון הכיס עם התמונה של רוברט. את העיניים השתילו לילד ששב
לראות. לברצלונה לא חזרתי עוד. שרפתי את כל התמונות שצילמתי.
אני פוחדת מכמרים נופלים עם גלימות מתנפנפות ולכנסיות אני כבר
לא הולכת.