פליכס היה בן יותר מ- 70 שנה כשנפגשנו וישבתי עם דודתי בבית
קפה. הוא היה קטנטן, צמוק אבל לבוש בצבעוניות מרתקת. כולו בליל
צבעים. כמה נחמד חשבתי לעצמי, ומלא חן. הוא התיישב לידינו.
דיבר עברית משובשת. שאל אם נסכים לנהל את השיחה באנגלית. כמובן
ששמחתי על ההזדמנות לפטפט באנגלית עם הג'נטלמן המשונה הזה.
שתינו וליהגנו על עניינים לא חשובים. כל הערב לטש בי מבטים
מחמיאים. קראתי בעיניו הזעירות כמה הוא נהנה להביט בי. למרות
הנאתו המופגנת לא הרגשתי בנוח. ניסיתי להסתיר את חזי שפרץ
מהחולצה שלבשתי. משכתי בה ללא הרף. הוא חייך בהבנה אל מול
ניסיונותיי הנואלים. סיפר שהוא מתגורר במקום מאוד יפה על חוף
הים וישמח אם אבוא לבקרו. עם דודתי או בלעדיה. יש לו מגרש
טניס, בריכה ובית רחב ידיים אבל ריק. אשתו נפטרה. ילדיו בחו"ל.
מאוד התעניין במעשי. "רקדנית "? פלט בהשתאות. "איך את
survive? צריך משהו real בשביל לחיות, לא הובי". כשנפרדנו, לא
הבטחתי שאבוא לבקר למרות שהפציר בי.
חודש מאוחר יותר התקשרה דודתי וספרה כי שודדים פרצו לביתו של
פליכס. הכו אותו נמרצות. שוכב בבית. אולי אני רוצה להצטרף
לביקור. לא היה לי חשק אבל נסעתי. הוא שכב בחדר עצום כמו בובה
קטנה בעגלת צעצועים. רגליו היו תלויות באוויר וראשו חבוש. היו
לו שטפי דם על הידיים והרגליים. כולו פצע וחבורה. הכו אותו
נמרצות. גנבו כסף רב שהסתיר בבית. סיפר שלא זיהה את השודדים.
הייתי בטוחה שפחד שהם יחזרו אם ישמעו שזימר. המשטרה חשדה באחד
העובדים אבל לא מצאה שום הוכחות וסגרה את התיק.
ניגשתי אליו ונישקתי את לחיו המצומקת. חייך בכאב. דיברנו מעט.
לא התלונן על שום דבר. רק נעץ בי עיניים כל השיחה. מהיכן יש לו
האומץ להביט בי כך. בישירות ובתובענות כזו, כאילו ביקש לומר לי
משהו חשוב אך לא היה בו הכוח. ימים ספורים אח"כ חזרתי לבקר.
הפעם ללא דודתי. הוא כבר יצא מהמיטה. התהלך עם קב. ישבנו על
המרפסת. השקיעה היתה אדמדמה ומכושפת. אכלנו ארוחת ערב ובסיומה
הובלתי אותו למיטה. ביקש שאשאר מעט. לאחר שהתארגן לשינה אמר:
"תתפשטי. בואי תשכבי על ידי. לא אעשה כלום. אני לא מסוגל. רק
רוצה להביט בך ולהרגיש את הגוף הנהדר שלך כשאת ערומה". הסתכלתי
עליו. נראה אומלל כל כך וזקן. יותר מ - 40 שנה מפרידות בינינו.
פשטתי את הבגדים. לא היססתי. גם לא היה צריך להתחנן. טיפסתי על
המיטה וחיבקתי אותו. נתתי לו ללטף את גופי בידיו הקטנות .
לנשימה שלו היה  ריח של פרח כמוש. גופו המצומק והמוכה כמעט
ונשבר מתחת לכובד גופי. נעורי איימו לפורר את עצמותיו הדקות.
אולי יש גמול למעשה חמלה זה, הרהרתי. הבטתי בו. איש עייף,
חיוור כירח, מוכה, בודד ומלא בזיכרונות על תשוקה שכבתה. פתאום
התחלתי לבכות. לא יכולתי להשתלט על הרגש. בכיתי על אהבותיי
שנסתלקו, על הזמן הניגר ועל פליכס החבול.
כשמחיתי את הדמעות, ראיתי שכבר נרדם. עזבתי את ביתו ללא
חיפזון. השארתי אותו ישן. רגע לפני צאתי העפתי מבט במראה
הגדולה התלויה בכניסה. רציתי לבדוק אם אני עדיין מזהה את עצמי.
מצאתי את עצמי מביטה בי חזרה. הכל היה שם, לא איבדתי דבר.