עבדתי במסעדה כמו שפחה. הבעלים איטלקים או סיציליאנים, תלוי מה
רצו שיחשבו שהם, אהבו שהבחורות במסעדה עובדות בפרך למענם. נתנו
לנו פקודות במין הנאה מחויכת. מי יודע מה עשו להם בבית, הנשים
שלהן. אבל לא הייתה לי ברירה. הטיפים היו מצוינים והייתי צריכה
לשלם שכר דירה ושיעורי ריקוד. למסעדה הזו הגיעו כל אנשי
המאפיה. הם ובנות הלוויה שלהם. המלוות היו יפות. והתלבשו בפאר.
התכשיטים הכבידו על הליכתן. הן זהרו כמו פנסים סינים בחורף.
אדומות וחמות. הייתה בהן ערמומיות שריתקה אותי. הגברים היו
פשוטים יותר למרות שהיה ברור שהכוח נמצא בידיהם. למסעדה היו
שני מפלסים ובר ארוך. אני עבדתי ליד הבר. הגשתי אוכל לאלו
שאהבו לאכול ולעשן ליד הבר. בסוף הלילה הייתי מוצאת שטרות של
כסף על הרצפה. הייתי יכולה לחיות שבועות רק מהכסף שנפל להם
מהכיסים.  
בעלי המקום היו משמיעים מוסיקה ומבקשים ממני לרקוד לאורחים. רק
כשהיה לי מצב רוח פרוע, הייתי עולה על הבר ורוקדת למענם,
הגברים ובנות הלוויה היפות והעצובות שלהם. מסתכלת על שפתותיהן
המשוחות אדום, על העיניים המלוכסנות בערמומיות, על צוואריהן
הארוכים כגבעולים שהיו משעינות על  ידיהן העדינות כמו בתוך
גביעי זכוכית.
בליל כריסמס האחרון, הגיע גבר אחד עם ארבע יפיפיות המלוות
אותו. כולם נעצו בהם עיניים. הגבר לבש חולצה וורודה עם עניבה
צבעונית בגוון סגול, נעליים מצוחצחות כמו קדילאק חדשה, מכיס
החליפה המפוספסת בצבץ משולש משי צהבהב, ענד שעון ענק משובץ
יהלומים והרכיב משקפי שמש. כך באמצע הלילה כיסה על עיניו.
הנשים שליוו אותו היו יפות כמו השעון שלו. עם היהלומים. ביקש
להתיישב ליד הבר, ידע  שיש מישהי שרוקדת מהפנט. קראו לי לבר
לרקוד בשבילו. לא היה לי מצב הרוח המיוחד. הפרוע. סירבתי.
אמרתי לאיטלקי, לא משנה מה הוא מבקש,  יש בינינו הסכם שאני
רוקדת רק כשאני רוצה, כלומר כשמסתלקת הבושה. הפעם, הוא אמר, זה
אחרת. אין לך ברירה , ואם לא תסכימי אז אתחנן בפניך. היה בזה
סיפוק מסוים, לראות אותו מתחנן. העמדתי פנים שזה לא יעזור לו
ואסתלק אם לא יניח לי. הוא חייך את חיוכו הנכלולי, הוציא
מכיסו חמישה שטרות  של  100$  ודחף לכיסי. תעשי לי טובה, אין
לך מושג כמה זה חשוב, אמר בחנופה.
הזעפתי פנים, ועליתי על הבר. המוסיקה הייתה טובה. לא היו לי
תלונות. הסתכלתי על הנשים שהיו עם הגבר שכבר הוריד את
המשקפיים. רקדתי והוא הביט בי. לא נגע באף אחת מהנשים שלו, רק
הביט בעיניו החמות הישר אל תוך עיני, לא בגוף המתנועע שלי. אבל
כשניסיתי להתחמק ממבטו המרתק, שלח ידו אל קרסולי ונגע בו.
הקרסול בער. היד שלו הייתה חמה ועשתה שמות בעור. הנשים
התעניינו במה שקורה לנו. ואז הוא עשה לי סימן עם האצבע שאתקרב
אליו כי הוא רוצה לומר לי משהו. הרכנתי את ראשי אל פיו  והוא
לחש לי : "את תבואי אתי הערב. זו הפעם האחרונה שאת רוקדת על
הבר הזה, הנבלות הללו בעלי המסעדה ישלמו לך פיצויים כי צריך
ללמד חזירים להתנהג, ואחר כך בסוף הריקוד את תיקחי את התיק
שלך, תגידי שלום ולא להתראות ותבואי אתי".
ניסיתי להמשיך לרקוד אבל הגוף שלי התנהג משונה. לא שמתי לב
למוסיקה, האיברים נעו בצורה לא מאורגנת, כל איבר לעצמו. לא
זוכרת כשפסקה המוסיקה. ירדתי מהבר. ניגשתי לבעל הבית שעמד
מרוצה וקרקר כמו תוכי מעבר כתפו של האורח ואמרתי לו שאני
עוזבת. היה לו מבט משתאה. אבל לא הוציא מילה. האורח לקח את
התיק שלי, חיבק את כתפי כאילו נפגשנו לאחר פרידה ממושכת ועזבנו
את המסעדה. הוא  אני והנשים שלו. בחוץ חיכתה מכונית. נהג פתח
את הדלת, נפער חלל של בטן אנייה, החלקנו פנימה ונסענו. ברחש,
הוא אוחז בכתפי, לא חזק מדי ואני שותקת מנסה להסות את נשימותיי
המהירות. הנשים יושבות על המושב מולי, משכלות רגל דקה על רגל,
מחייכות בנחת ובהבנה. לאחר מספר דקות של שקט נעצרה המכונית.
שוב נפתחת הדלת והוא מושך אותי אחריו, בעדינות לא בכוח. מחייך
לנשים, מנשק ללילה טוב וסוגר את הדלת. עומד אתי בלילה הקר,
מצביע על קומה בבנין גבוה ואומר "כאן אני גר , נעלה". בכניסה
דורמן דוחף את הדלת המסתובבת עבורנו. הכניסה מפוארת. מישהי
פותחת את הדלת, לוקחת את התיק שלי והמעיל שלו ואנחנו עוברים
לסלון. על הקיר מסך ענק. הוא ניגש למכונה ומפעיל אותה. אני
רואה את עצמי רוקדת על הבר.
"התאהבתי בך ביום הראשון שראיתי אותך, אולי את לא יודעת אבל
כשאת רוקדת את לא שמה לב לאף אחד. יש לך מבט כזה שאת נועצת
בנשים, בפנים שלהם, אבל את בעצם לא יודעת על מי את מסתכלת.
באתי כמה פעמים. אמרתי שאת תהיי אשתי. כולם צחקו כי אמרו שאת
כעסנית ואת אף פעם לא עושה משהו כשאת לא רוצה. אבל אני ידעתי
שאנחנו מתאימים. לא משנה שאני קתולי, נסדר את מה שצריך. לא
תצטרכי לעבוד יותר במסעדות. נקנה לך להקת ריקוד אם את רוצה ואם
לא אז נדאג שתכנסי ללהקה שאת רוצה. מה את אומרת? . את גם לא
צריכה לשכב אתי הלילה כי אני שוכב עם בחורות רק כשאני רוצה
שיהיו לי ילדים מהן. ויש לי כבר כמה ילדים מכמה נשים. מקווה
שלא איכפת לך. אחרי החתונה נעשה ילדים נשכב ויהיה לנו שמח. מה
את עושה בחודש הבא? אפשר להתחתן אז. שאלתי מדוע צריך לחכות כל
כך הרבה זמן, עכשיו כשכבר החלטנו שאנחנו מתאימים. הוא צחק,
הראש היפה שלו היטלטל בתענוג והוא נישק לי את השפתיים. היה לו
טעם מתוק. זה היה סימן לטוב ליבו. הרגשתי פתאום קרובה אליו.
רצה להראות לי את הבית. פתח וסגר דלתות. היו אצלו בבית שלושה
ילדים. כל אחד מאישה אחרת. ישנו בחדרים יפים על מיטת לבנות,
נראו מאושרים. נועם הבית הרגיע אותי. פתאום נפלה עלי עייפות,
רציתי הביתה, להרגיש קצת מציאות, להכניס סדר במחשבותיי. יש לי
מחר שיעור ריקוד הסברתי. אני יודע , אמר, אני מכיר את סדר היום
שלך. הנהג שלי וודאי כבר חזר. ייקח אותך הביתה. טלפן, סידר,
ליווה אותי למכונית. נפרדנו, לקח את מספר הטלפון כאילו שלא ידע
אותו. נרדמתי אל תוך חלומות. בחלום ירד גשם, הופיע גמד קטן
במעיל אדום. הוא זרח אלי מתוך החשכה. הייתה לו מטריה ביד והוא
צרח עלי "לא למדת כלום בחיים? את לא מבינה שאני עומד להרוג
אותך. את צריכה לוותר עליו. אם את לא יכולה אז תצטרכי להילחם
ואני אהרוג אותך". הוא התקרב אלי כשבידו מטריה שהבריקה כסכין.
ניסיתי לתפוס את חוד המטריה ואז הרגשתי את כף היד נחתכת. זו
היתה סכין במסווה של מטריה. הוא ניסה לחתוך את היד השנייה אבל
לא עזבתי את הלהב.  אחזתי בו כשהוא חודר יותר ויותר עמוק, עד
העצמות. פתאום שלף סכין נוספת וחתך את צווארי. הרגשתי בדם
הקולח ומרטיב את הבגדים. ניסיתי לצעוק אבל יצא  חרחור שרקני.
ידעתי שאני מתה. היה במוות משהו משחרר למרות חוסר האונים.
ויתרתי. אהבתי את הויתור. נהניתי מהרגעים האחרונים של המוות,
מהמחשבה שהגנתי על אהובי.
כשהתעוררתי שכחתי שאני בחיים. החלום שחלמתי על מותי היה כל כך
סופי שהתודעה שלי אבדה. ניסיתי לפקוח את עיניי אך עפעפי
הוורודים נעצמו בכוח. חשבתי לעצמי שאני צריכה ליצור את הגוף
מחדש, כי אין בו רוח חיים ואין בו צורה. במאמץ גדול מיששתי את
הצוואר, לשתי אותו וניסיתי לעצב אותו כצינור ארוך וחלול. אחר
כך אחזתי במותניים ובשדיים. עיגלתי אותן בתנועות גמלוניות.
ניסיתי לעצב מחדש את הרגליים שלי שהיו לי כמחוגות לריקוד.
הקרסוליים היו החלק הקשה. שבירות כזכוכית. זכרתי שעוביין היה
כהיקף כף ידי. את האחת הצלחתי ליצור, השנייה נשברה. כבשה אותי
אימה. לא הייתי מסוגלת לנוע בוודאי לא לקום לשיעור הריקוד. בזה
הרגע איבדתי את קרסול רגל ימין. התחלתי לבכות. הדמעות הרטיבו
את הסדין. המיטה התחילה לשקוע מתחת לקפיצים. חשבתי שלעולם לא
אקבל צורה של בן אדם.
פתאום שמעתי דפיקות חזקות על החלון. אנשים עם כובעים אדומים
הציצו אלי. בחוץ החורף הקפיא את העצים ואת העננים. כלום לא זז.
שמעתי את החלון נשבר. ידיים עטופות בכפפות עור גסות הרימו אותי
מעל המיטה , נשאו אותי במורד המדרגות למכונית גדולה ורועשת
שחנתה ברחוב. אנשים בבגדים מצחיקים צעקו אחד לשני. השכיבו אותי
על אלונקה והסיעו אותי במהירות לבית החולים. מאוחר יותר נודע
לי שתקרת הבית הועפה בסערת השלג של כריסמס וכל הדיירים שבקומה
העליונה, קומת המגורים שלי, קפאו למוות. הייתי הניצולה היחידה.
יומיים טיפלו באיברי הקפואים. הזרימו בהם דם וחיים.
כשחזרתי לביתי חיכתה לי הודעה מהחתן החדש שדאג לי בהיעדרי,
והודעה מהנבלות מהמסעדה.  ביקשו שאבוא לרקוד רק פעם נוספת
בחגיגת ערב השנה החדשה המתקרב. זכר לימי העבר. ישלמו לי טוב,
הבטיחו, מאוד טוב, הכי טוב. משום מה השבתי בחיוב. הייתה לי
תחושה רעה וטורדנית אבל היא חמקה ואני הזדרזתי להתעלם ממנה.
בליל ראש השנה רקדתי במסעדה. אספתי טיפים. כולם השתעשעו ואהבו
אותי רוקדת. לאחר שהחוגגים התפזרו, הציע בעל המסעדה האיטלקי
להסיע אותי הביתה. ביקש לעצור לרגע בדירה שלו, לאסוף חבר.
עלינו לדירה כי הקור במכונית היה נורא. ישבו על ספה שני חברים
שנראו מתוחים. הציעו משקה. טקילה , לדפוק על השולחן עם לימון
ומלח על גב היד.  דפקתי על השולחן ליקקתי מלח ולימון. החום
התפשט בגופי כמו ארס הנחש. על השולחן הייתה תלולית של סם. שאפו
פנימה ענן לבן. טלטלו את הראש בהנאה מוסכמת וצחקו צחוק מעוות.
ואז אחזו ברגלי ובידי. השכיבו אותי על הרצפה. בעל המסעדה צעק:
לא למדת כלום בחיים? את לא מבינה שאני עומד להרוג אותך? את
צריכה לוותר עליו ואם לא תוותרי אני אהרוג אותך". המילים
התערבלו בראשי כאילו נקרעו מדפי ספר. קירות הבית התנועעו
כמטוטלת של שעון. היה נדמה לי שהרצפה בוערת. אני בוערת. פשקו
את רגלי, רוקנו כוסית נוספת לתוך פי. הפסקתי לדעת. הרגשת בחילה
נכרכה סביב גרוני כלולאה. לא חשתי דבר, רק הצטערתי על בושתי.
כשהתעוררתי הרגשתי את חומה של השמש. בימי ראשון השמש חגיגית
במיוחד. הייתה זו שנה חדשה. אף אחד לא היה בבית. גררתי את עצמי
לדלת. יצאתי אל הרחוב והתחלתי ללכת ברגל. הדירה שלי הייתה בקצה
האחר של העיר. לא ראיתי נפש אדם ברחוב.  החנויות ובתי הקפה היו
סגורים. רק בפינת הרחוב קרץ לי חסר בית קריצה חצופה מלאת
אלכוהול. אם רק הייתי זוכרת את שאירע לי הייתי יכולה לתת לזעם
להשקיט אותי.