זה לא היה חלום. כולם עמדו סביבי ועודדו אותי. עוד קצת...
תדחפי... תנשמי... תדחפי... זה יוצא... הוא יוצא...
אפשר לחשוב שאני צינור הפולט ערמת חיים. הייתי רטובה כמו כלבה.
המיטה, הסדין, הירכיים השיער. ברגע אחד, כשהוא באמת יצא לאחר
כל הנשימות והנשיפות, ההתכווצויות וההרפיות נפלטה מפי הקריאה
"אמא". זה מאוד לא התאים לי. שנים שלא הגיתי את המילה הזו.
עכשיו כשהיא עמדה עם קבוצת המעודדים, קראתי לה, אולי מפני שלא
היה לי נעים להתעלם ממנה או שבאמת הרגשתי שאני שלה כמו שהוא
שלי.
ואז ראיתי אותו עומד ליד המיטה. לא הבחנתי בו כל הלידה. על
הירך שלו שהייתה שזופה ויפה נפער פצע שנתקשה ונראה כמו גביש
קריסטל שמוכרים בחנויות הוליסטיות. הפצע נצץ והתחשק לי ללקק
אותו. אבל במקום להתעסק עם הפצע הוא הצביע על הלב שלו. והלב
שלו היה תלוי על דש הבגד ונראה כמו ליטרת בשר דק מגולגל ככריך.
שאלתי אותו מה טעם יש בלב  התלוי מחוץ לגוף ואיך אפשר לשמור
עליו כשהוא חשוף כך לפגעי העולם. והוא ענה לי שכשהלב מחוץ לגוף
הוא מקבל את מנת השמש והאהבה הנחוצה לגוף כולו, כי לב שמור
בתוך הגוף חבוי בצידו השמאלי זה לא מספיק לצרכים שלו.
ואז הוא גהר מעל גופי המותש והדביק את פיו לפי בנשיקה הכי
נפלאה שהרגשתי אי פעם, ולמרות חווית הלידה כולם התבוננו בנו
לראות כמה זמן נצליח להחזיק את הנשימה כאילו היה מדובר באליפות
או במרוץ נגד הזמן.