אני יושב בבית קפה קטן, ציורי ולא סימפטי. תוהה אם אחד מהזקנים
(ויש 4 כאלו) ימות עד שאסיים את הקפה. ליתר דיוק, מייחל (ללא
סיבה מוצדקת, לצערי) שאחד מהזקנים ימות עד שאסיים את הקפה.
יש בחורה צעירה עם חולצת בטן מאחורי הבר וגבר, בערך בן 25, עם
חולצת פסים לרוחב בתור מלצר, אני מקווה שלפחות הטבח ערבי. רק
לפני כמה דקות אלוהים בעט לי בתחת, אם כי בנוסח הרשמי (שמשתנה
מעת לעת ע"פ מה שאני קורא, חושב, שומע, מרגיש, ובהחלט יכול
להיות שברגע זה, כלומר הרגע שבו אתם קוראים את הקטע הזה, הנוסח
הרשמי שונה מעט. למשל עכשיו, כשאני מעביר את הטקסט למחשב. אך
מכיוון שדעות בנושאים מעין אלו, נוטות לעיתים מזומנות להתנודד
מעט שמאלה ימינה ולבסוף לחזור למקומם עייפות אך מרוצות, ניתן
להניח כי גם עתה זה הנוסח הרשמי. אם מישהו שם זיין בדבר הנוסח
הרשמי) השם הוא צירוף מקרים.

-במקור הובא כאן קטע בדבר קיומו/אי קיומו של ריבונו שנראה לי
טרחני מעט אחרי הקטע בסוגריים, ובעצם גם לפניהם (רשמתי דורש
עריכה), שתפס מקום ולכן שבתי וחזרתי על משפט הפתיחה.

אז ישבתי בבית קפה קטן ולא סימפטי, כמה דקות אחרי שאלוהים בעט
לי בתחת בעיטה לא רעה בכלל. בעיטה שאתה מסיים לא כמו שהתחלת,
אף על פי שלמרבית האירוניה (ולמה למרבית? יש איזה מדד אירוניה
שנעזרתי בו, או מכונה שדוחפים לה שקל והיא מודיעה לך עם זה עבר
את חצי האירוניה ואז אפשר לומר מרבית?) במקרה הפרטי שלי אפילו
לא התחלתי (כפל משמעויות שאני לא הולך לדון בו).
אף אחד מהזקנים לא דיווח נפקדות. זיהיתי מישהי שראיתי אתמול,
עם אותו חבר/ידיד/מורה/מכר שמבוגר ממנה לפחות ב-10 שנים. אם
היא היתה איתי, הוספתי עוד קצת סוכר מהשקיות הקטנות והמעצבנות,
יוצרות רושם זול שכמוהן לקפה, היא יכלה להימנע מעמידה לא נוחה
עם כוס בירה ביד, דיבור בקול רם, כמעט בצעקה מחמת המוזיקה על
נושאים שיותר מסביר, שהם מין בלה בלה אני אגיד משהו עכשיו
תורך. איתי היא יכלה לרקוד. ברחבות, ובטח כשהן קטנות כמו ההיא,
אני רוכש תשומת לב כמו - וכאן צריך לבוא דימוי, ויתרתי. פשוט
רוכש תשומת לב- ואולי היא לא טיפוס של לרקוד, החלטתי שאני שותה
את הקפה מהר מדי, או של תשומת לב? אולי היא רוצה לסמן וי
במשבצת מסיבה, להמשיך אל הרכב שלו, מזמוז קליל, הדירה שלו או
שלה, כמה מילים על הציורים שעל הקיר וסקס עם מישהו שמזדיין
לפחות 15 שנה. "זה חייב להיות טוב" היא אומרת לעצמה ומדמיינת
שהיא מקבלת אורגזמה. הייתי יכול להלחין לה שירים, אני מסכם, לא
יותר מזה, משלם חשבון ויוצא.

ועכשיו היא על מהטמה, המזרון שהוא הביא מהודו. השיער שלה שכבר
יומיים אסוף גבוה מפוזר סביבה, כמו שתי הפעמים היחידות שג'וליה
רוברטס נראית טוב בסרט הטיפשי ההוא עם קמרון דיאז. הוא מעשן
והיא יודעת שהוא רוצה עוד פעם. היא מחליטה דרומה, לא בגלל שזה
לוקח פחות זמן, משהו בסגנון "מגיע לו". היא בקושי מתחילה וכבר
היד שלו בשיער שלה, היא נזכרת למה היא שונאת למצוץ. הוא אוסף,
מפזר, מגלגל מסביב לאצבע , מותח את התלתלים. אחרי 2 דקות הוא
מתיישב, עדיין עם הסיגריה. 5 דקות עוברות והיא מתקדמת כמו
חיילים בסוף מסע כומתה. אני מוצצת טוב, היא חושבת. אולי לא
מלהיב ואקזוטי, אבל יסודי, ויסודי זה טוב, בטח במציצות. הבן
זונה בטח חושב על ילדים רעבים באפריקה, על המשכנתא, על השואה,
וכאן גם היא מתחילה לחשוב. על בית ספר היסודי, השותפה שמשאירה
את התחתונים המגעילים שלה זרוקים באמבטיה ואפילו על נעמה, שאף
בת לא אהבה, ואחרי שהיא הוציאה 5 גימלים ("מוצדקים על הזיין
שלי", היא נזכרת) הן סידרו לה סופ"ש שלם בתור תורנית מטבח. היא
מנסה להיזכר אם היא נהייתה בסוף קצינה, כשהסכר נפרץ והיא נזכרת
למה היא ממש שונאת למצוץ. היא כבר חייבת לבלוע, מנסה להתעודד
מזה שבגלל כל הסיגריות יש הרבה פחות זרע בלבן המגעיל הזה. היא
מקיאה. מקיאה ארוחת ערב קטנה, זיכרונות, רגשות מודחקים, רגעים
שאולי וכבר לא והמון בירה. המון קיא, היא חושבת לעצמה וקצת
מרוצה שהוא סופסוף יוצא מהזחיחות המזויינת שלו.
למרות שלא, היא משכנעת אותו שהכל בסדר. נותנת לו לרחוץ אותה
כמו ילדה קטנה, לחפוף לה את השיער למרות שהיא חפפה לפני 5 שעות
בערך וזה לא בריא. ובלילה, על מהטמה, היא שוכבת בשיער אסוף
וחושבת על נעמה. חושבת לבקש סליחה למרות שזה אדיוטי ואין על
מה, וככה היא נרדמת.

נעמה נחטפת במקסיקו, אחרי שהיא חוסכת חצי מהמשכורות קבע שלה
ושלושה חודשי טיול. כשהארון שלה מגיע לארץ, אומרים להורים שלה
שהחוטפים דווקא התייחסו לנעמה כמו שצריך. וכנראה שהווירוס
התפתח משיירים של אוכל, שהיו על הצלחות שלא נשטפו כמו שצריך.
"אם זה עוזר במשהו" הם מוסיפים, זה יכל לקרות בכל מקום, אפילו
בצבא.