אף היא היתה נסערת ברוח כל אותו היום ובלילה חלתה בשנית, מחלת
הקור בעצמותיה הכבויות.
כל כך מאושרת היתה שנבהלה כמעט מפני אושרה. שבע שנים, שבע שנים
בלבד! בראשית ימי התום, שקט בתולי ככה היא אמרה, היא בקלות
היתה מעבירה טענית אסתר להימור השבעה, התשלום, כפיצוי הנולד
מחדש כמראה שחורה. אך מאז כבר עברו ארבעים יום לפריחת השקדיה,
נטיעתה בשני ידיה הצעירות לגאולה ולזיכרון כעובדת אדמה מעץ
השדה.
התקרבנות שליוותה אותה ברוך תהילתה, קנאות בצדק פואטי שסימנה
בטיפטוף קליל, מצפון היא טרחה להסביר, עדויות זה לא העניין.
כפרה גנוזה למול אורה שנגלה באורח חייה, אהבה עיקשת, היא מעולם
לא וויתרה.
התנזרות בשובל תחרה, נפרם בסקנדל מוחשי, במראות עוצמתה
לחסדים.
נסיך בא בפתע, היא חשה כי כי ילדות החצות תטיל את דינה.
אקסודוס היא שיננה להביאה לשיבת ציון, המהמורות בדרך, היא
מעולם לא טרחה לקבלם.
ציפור נפשה בדמות איילה או פנתר, בצבעי פנדה ובבלונים לקישוט
שמי המחר.
זו השמש המטעינה, מלאך המוות נגלה למול עיניה ועינה אינן יותר
בתום. בחולות הבחילה ובעוצמת ההכרח, אהבה היא יודעת עתה
משמעותה אך יקח לה לא מעט זמן להחריש שוב את חוסר אמונה
בבריאות הסובבות את דעתה.
גן עדן ילדותה יבנה כפר גנים, במגע זהב להחיות את המוות, את
הדיכוי, בתשוקתה לאיזון המושלם שיתווה את המשך צעדיה בשעות
אלוהי הדברים הקטנים ובכנפי לילה מצאה נחמה כשקופה ביקרה כדרך
קבע בגלקסיות מתוקות מדבש, למרות הבדידות שפקדה את כירונה.
טימטום הלב וטימטום המוח באין סוף החזקת האור בין שני עינה,
מזלה במגן דוד לעוצמת שפיותה, במסך הברזל שתוותה לו אלפי חסדים
בצל אלים.
בשם האחד היא ידעה כוחם של ניסים, ללא שם, מעשור לעשור,
בהשפעות משופעות.
מעולם לא היתה בה מלחמה, כניעה הטביעה אותה למול תשואתה למוסר
הוולד.
בשמע ישראל תחת מיטתה, בית תפילתה, אל לכם טעות אין בה הודאה
כקדושה מעונה, היא וויתרה על מושג זה, ברוח נעוריה, בשירה,
בקול תיקוותה.
את זהותה אף לא אחד יכל לגדר כי מעל לימים ומעל ליבשות בקול
תחזק אל.