מכל צירופי המקרים ההזויים שיכולים לקרות, לפגוש את  אופיר
ברוש בדרכי ללוקרים של חדר הכושר בו אני מנויה, כשכולי נוטפת
זיעה, שיערי אסוף לקוקו מבולגן ועורי בוהק בצבע שלא היה מבייש
עגבנייה שבשלה היטב על השיח, לא היה מקרה לו ציפיתי.
אופיר ברוש. תמצית  מזוקקת של יהירות בטוחה בעצמה באריזה נאה
למדיי, כך הוא נתפס בעיני הילדה בגיל היסודי שהייתי. התשובות
המתחכמות למורים, הבטוחות-בעצמן, בקול שכבר מוכן לקבל את
ההתפעלות החבויה בקולותיהן, כבר שוזרות בראשן תכניות לעתיד
מזהיר עד מאוד של הכוכב העולה.
זה שבוחר את שחקני הכדורגל בימי רביעי, עת היגיעה התורנות
הקבועה של כיתתי לקבל את מגרש הכדורגל ל 30 דקות של רדיפה אחרי
הכדור תוך הנאה צרופה, סופג את מבטי הבנות המעריצים.
זה הנוטל בזרועו את מלכת הכיתה, זה אשר במשחקי השכונה נהנה
מרדיפתן של הבנות, אף מאותה שכבה בבתי הספר היסודיים האחרים
שבשכונתינו.
אופיר ברוש.  זה שכל המורות צפו לו עתיד מזהיר ונהנו לנחש
בזמנן הפנוי בחדר המורים מה ילמד זה ילד לכשיסיים את חוק
לימודיו.
כמובן שגם אני , כילדה, נפלתי ברישתו. בהיותי אחת התלמידות
הטובות דאז, כל שיכולתי להציע היה להתחרות בחוכמתו היהירה,
ובכך למשוך את התעניינותו, שכן את משחקי החנופה ואת המראה
החיצוני לקחו אחרות. והוא ידע, אופיר, מה שעובר בראשי כשאני
מחכה לתשובתו, או מתנצחת עימו (תכונה שהיתה חבויה בי כבר אז)
מביטה בו בעיניים כלות ושומעת אותו אומר על סגניתה של מלכת
הכיתה כמה היא יפה.
אופיר ברוש. זה שכתב לי בספר הזכרונות בסיום כיתה ו', שלא
יצטער בכלל אם נהיה באותה כיתה בחטיבת הביניים, ואשר תשובתי
המתחכמת אליו היתה "לא נורא, אופיר, אני אצטער עבור שנינו".
שנינות של תחושת שינאה מתהווה שבאה מתסכול של אהבת ילדות
נכזבת?  
עברו שנים. בילדה של אז, תקופת היסודי, אני יכולה רק להיזכר
בכאב. עם הזמן בא החיספוס. הנסיון, המראה החיצוני משתנה, וכמו
שחברי הטוב אמר לי אשתקד- "את כמו יין, משתבחת עם הזמן".
תהא זו קלישאה שאינה מדוייקת כלל, לומר שכשראיתי את אופיר ברוש
מרחוק, הרגשתי שוב כילדה בכיתה ה'. לא זו היתה תחושתי. אולם
מבוכה פשטה בי. העדפתי שיפנה את מבטו ולא ייאלץ לומר לי שלום.
חיה בשלווה ללא תזכורות של עצמי בגירסא ההיא, שאיני נזכרת בה
היום באהדה יתרה.
האירועים, כידוע, אינם מתגלגלים לפי רצונו של האדם, ואל
ה"שלום" המתפלא של אופיר, לא יכולתי לענות , שכן תיאור ארוך
תיארתי זה עתה, אולם הקליטה שלו בזווית עיני אירעה, כדרכה של
מציאות שאינה נכתבת מילה מילה, שניות מספר בלבד. כל שיצא מפי
הוא "אופיר ברוש". הסתובבתי, לקחתי את חפציי ויצאתי אל הקור,
ממהרת אל מכוניתו של יוני, שאסף אותי אליו , נעלמת בתוכו,
חוזרת להיות אני  של כאן ועכשיו במשרה מלאה.