כתיבה פוליטית העסיקה אותי עוד בהיותי נער. כמה שרבוטים על דף
נייר, חצאי פסקאות, אף פעם לא סיפורים שלמים. לא הייתה כל
אמת בדברים, רק מחאה ריקה של נער נלהב.
מאז התבגרתי, והסיפורים לא הביאו אוכל הביתה. אז למדתי קצת.
התחברתי אל האנשים הנכונים. מצאתי את עצמי חלק ממערכת ממנה
סלדתי. חשבתי על שינוי כיוון, אולי לחזור לכתיבה, אבל אז הגיעה
הצעה שלא יכולתי לסרב לה.
לפני חמש שנים בערך נתבקשתי לשרת כדיפלומט בכיר באחת
הקונסוליות של ישראל בדרום אמריקה. אנשים בדרגים העליונים לחשו
לי שאני בדרך הנכונה, ואם אמשיך ככה, מובטח לי מקום טוב
בפוליטיקה הישראלית. בלב כבד נסעתי. ארזתי כמה חפצים, ועליתי
על המטוס. הטיסה הייתה ארוכה מאוד, וכשהקברניט הודיע שהגענו
לאוקיינוס הגדול, החלטתי שזה הזמן האידיאלי לתפוס תנומה.
בשלב מסוים הרגשתי אי נוחות ושמתי לב שהאנשים במטוס מתרוצצים
בבהלה הנה והנה כשהדיילות מנסות ללא הצלחה להרגיע אותם.
הקברניט טען שבסך הכל נכנסנו לכיס אוויר ושהכל תחת שליטה. לפני
שהתעשתי והצלחתי להבין מה קורה סביבי, המטוס התחיל לצלול
במהירות מטה. אנשים מסביבי צעקו קריאות שמע, ורק עכשיו הבנתי,
שפתאום, באמצע החיים, הגיע משום מקום הסוף. ואז שקט.
מצאתי את עצמי על חוף ים, בפעם הבאה שחזרתי להכרה. לא היה שום
סימן למטוס או לנוסעים. המקום היה שומם לחלוטין. נראה שנחתי
באי כלשהו, ואני לגמרי לבד.
מעבר לרצועת החוף היה סבך של צמחיה, והחלטתי ללכת לשם, לחפש
מישהו שיוכל לעזור לי, אולי למצוא איזה דרך להתקשר ארצה. מיד
כשנכנסתי אל תוך הסבך ראיתי מחזה שהיה די מוזר- בתוך כל
הצמחייה הייתה שטח ריק מצמחיה שבלט מאוד, ועליו חלשה גבעה. הוא
היה מלא בבורות, ופסולת פגזים ופצצות המונחת על הארץ. בצעדי
הראשון באותו שטח, נשמע תקתוק מפחיד והשבתי את רגלי במהירות
אחורה. המוקש עליו דרכתי התפוצץ, ובמזל לא איבדתי את הרגל. מיד
אחרי הפיצוץ שמעתי קול מחוספס, במבטא צרפתי כבד צועק לעברי
"עצור! משיג גבול! עמוד במקומך!". תוך מספר שניות נעמד לידי
אדם נמוך קומה, כמעט גמד, במדים אדומים בוהקים, כאלה שאינם
בשימוש כבר מאז מלחמות נפוליאון. הוא גידל שפם שהסתלסל לצדדים,
וצעק בכל גרונו "אש אש אש!! מכל התותחים! אני רוצה לראות איך
כולם נמעכים!", ומיד נשמעו קולות פיצוץ וירי מן הגבעה שחולשת
על אותה קרחת. הירי היה לכל הכיוונים בלי שום מטרה, היה אפשר
לראות איך הפגזים והכדורים יוצרים עוד קרחות בסבך הצמחייה
מסביב לגבעה. "אתה מרגל! אתה פשיסט! באת לפגוע בלוחמי החופש!"
צעק הגמד, והאדים כולו. "לא! מה פתאום? איבדתי את דרכי, המטוס
שלי התרסק, אני בסך הכל מנסה למצוא את הדרך חזרה הביתה " עניתי
בתמיהה מהולה בפחד מהבאות. "חי שפמי! אל תדאג מונמי! אנחנו
לוחמי החופש נדאג לך!" אמר בהתלהבות מפחידה, ומיד צעק שוב "אש
אש אש! מכל התותחים! אני רוצה לראות איך כולם נמעכים!", דבר
שלווה מיד לאחר מכן, כמה מפתיע, במטח פגזים ויריות נוסף.
הצרפתי נראה מרוצה מעצמו והראה לי את המפה של האי. "אתה רואה?
כאן יושב הנשיא המושחת! אנחנו מבצעים את הסידורים האחרונים
לקראת המהפכה! בקרוב, נפיל את השלטון ונביא את בשורת החירות!"
"מעניין מאוד" אמרתי, ידעתי שמהאיש המוזר הזה לא תצמח לי שום
תועלת. לעומת זאת, מפה יכולה להיות כלי מועיל מאוד במקום שכזה.
ניסיתי לחשוב על דרך בה אוכל להוציא אותה ממנו. "אני חושב שאני
יכול לעזור לכם. אני אלך אל משכן הנשיא, אבדוק מה קורה שם,
אאסוף קצת מידע חיוני, ואחזור כדי לעזור לכם בהפיכה". הגמד
הצרפתי הסתכל עלי והרים גבה. הוא נראה פתאום כמו ילד שתפסו
אותו בשקר, אבל מוכן לעשות הכל כדי להמשיך במשחק "בוודאי!
מודיעין הוא דבר חשוב ביותר! חשוב ביותר! אתה תלך עכשיו לשם
בזמן שאני מתכנן את האסטרטגיה הסופית שתנצח את המערכה. רק
הזהר! חיילי המשמר של הנשיא ידועים מאוד באכזריותם ויעשו הכל
כדי לשמור על שלטונם הפשיסטי. אם אתה פוחד, אני יכול לשלוח את
אחד מהחיילים שיעשה את זה" אמר כמעט מתוך בקשה "לא, לא, זה
בסדר" התעקשתי "עדיף שאני אסכן את חיי מאשר אחד מהחיילים
המיומנים שלך". הוא הגיש לי במעין חשש את המפה, ואני התחלתי
להתקדם על פי סימוניה. תוך כדי התרחקותי, שמעתי את קולו של
הגמד מהדהד ברקע, שוב ושוב "אש אש אש! מכל התותחים! אני רוצה
לראות איך כולם נמעכים!".
כשהגעתי למקום המסומן במפה, לא ראיתי שום בית או חיילי משמר.
אותם עשבים נמוכים היו במקום הזה, ואותו שקט מעיק. הסתכלתי פעם
שניה ופעם שלישית. "כן, אני בטוח, זה המקום" אמרתי לעצמי.
פתאום, בתוך הסבך, שמעתי מוזיקה. מוזיקה קלאסית.
אגם הברבורים של צ'יקובסקי. ניסיתי להתקרב אל המקור ממנו בקעה,
ולנגד עיני נגלה מחזה משונה; איש בחליפה מחויטת, מחזיק בידו
תיק מנהלים פתוח, ומעל מכנסיו צמודה חצאית ורדרדה של רקדניות
בלט. הוא רקד על קצות אצבעותיו באופן חסר חן לחלוטין, והשליך
בכל פעם חופן של שטרות כסף על הארץ בכיוונים שונים.
 "סלח לי..." אמרתי לו בהיסוס "המטוס שלי התרסק ונחתי באי
הזה, אתה יכול אולי להגיד לי איפה אני?". האיש המוזר התעלם ממה
שאמרתי, פצח ואמר "אתה רואה את הפינה הזאת?" הוא הצביע על פינה
בה אין כסף כלל, "היא תחמנית גדולה, גרוש היא לא תראה ממני.
אה! אבל זאת! זאת עושה כל מה שאני אומר, יודעת להתכופף טוב טוב
כשאומרים לה, אצלה יש הכי הרבה" והוא המשיך לרקוד, מפזר את
הכסף לכל עבר, ואכן, על פינה מסוימת הוא פסח באופן קבוע,
ובפינה אחרת, בכל סיבוב שעשה, הקפיד לזרוק כמות מכובדת של
שטרות. "אדוני, אני לא יודע מה לעשות" אמרתי "אני חייב לחזור
למדינה שלי. יש באי טלפון במקום כלשהו?" ניסיתי לשאול בצורה
המנומסת ביותר שאפשר "טלפון! מהפכת התקשורת היא דבר חשוב מאוד!
הרבה כסף הם מקבלים שם, הרבה מאוד. כן, האנשים של התקשורת, הם
יודעים להתכופף יפה מאוד. גם אתה, כמו כולם, צריך כסף בשביל
להסתדר בחורצ'יק!" אמר, והמשיך בשלו. "טוב, אני רואה שאתה לא
עושה שימוש בכל הכסף שיש לך. יש סיכוי שאולי תלווה לי קצת?"
"אתה מבקש ממני הרבה, הרבה מאוד" ענה לי בזעף "פה זה עסק
רווחי, וצריך לשמור על ההכנסות". "אני אחזיר את הכל, כולל
ריבית, מבטיח!" עניתי כמעט מתוך ייאוש. האיש המוזר גירד מעט את
פדחתו ולבסוף אמר בעיניים נוצצת "בסדר, אבל אתה צריך לעשות
בשבילי משהו לפני כן".
"מה?" עניתי בחשש. "להתכופף כמובן! הנה, אתה יכול להיות במקומה
של הפינה הסוררת"
ראיתי שאין שום סיכוי להתווכח אתו והתחלתי להתכופף "נמוך יותר!
נמוך יותר!" הוא צעק "סבתא שלי מתכופפת יותר טוב!". התכופפתי
יותר ויותר עד שירדתי על בירכיי. כשעשיתי זאת, נסוך חיוך מסופק
על פניו והוא זרק לעברי בזלזול חופן של שטרות. לקחתי אותם
והתרחקתי משם. המשכתי לשוטט בסבך הצמחייה, עד שלפתע נתקלתי
במשהו שברור היה שאין זה מקומו. התקרבתי, והבחנתי בכיסא גדול,
מרופד, עם משענות ידיים מגולפות. מול הכיסא ניצב כיסא נוסף,
מאותו סוג, עליו ישב אדם בתחתונים. בין שני הכיסאות היה מונח
שולחן קפה עגול מעץ. האיש בתחתונים הסתכל עלי בריכוז רב. "שב
בבקשה" הוא אמר לי. למרות הופעתו המוזרה, חשבתי לעצמי שסוף סוף
נתקלתי במישהו רציונלי שיוכל להוציא אותי מהאי הזה. "שלום
אדוני" פתחתי "אני מסתובב פה כבר יום שלם, המטוס שלי התרסק,
אתה מבין. אני חייב ליצור קשר עם המדינה שלי, שיבואו לקחת אותי
מכאן, אני כבר.." "אני מבין, אני מבין. בהחלט מצב בעייתי" הוא
חתך את דברי בגסות "אבל מה יש לך להציע לנו?". הבטתי בו בתמיהה
"אדוני, כנראה שלא הבנת אותי נכון. אני לבד כאן. אין לי כלום.
אני רק רוצה להגיע הביתה" "כל זה טוב ויפה, טוב ויפה" אמר
במונוטוניות "אבל מה יש לך להציע לנו?" "אני בטוח שאם אוכל
ליצור קשר עם המדינה שלי, היא תיתן לכם מענק הולם על כך שהצלתם
אותי ועזרתם לי לחזור הביתה" ניסיתי להיחלץ "כיצד אתה מגדיר
פיצוי הולם? הבן ידידי, כשאתה ניגש לבעיה מסוג שכזה, צריך
לפעול בנחישות המקסימלית כדי לפתור אותה.
אבל אני מייצג פה מדינה, כאן זה לא גוף תלוש, זה לא רפובליקת
בננות. אז עם כל הרצון הטוב, ואני חושב שהמדינה שלי הוכיחה מעל
לכל ספק את רצונה הטוב, אני חושש שאני לא יכול לעזור לך" אמר,
כשהוא מביט בי בעיניים אטומות. "אני אובד עצות אדוני! כבר
מתחיל להחשיך, אני לא מכיר את האי הזה. אין לי מזון או שתיה,
או מקום להתאכסן בו. פגשתי מספר אנשים במהלך השוטטות שלי כאן,
אך אף אחד מהם לא הסכים לעזור. אני חושש אדוני, שאם אתה לא
תעזור לי, אני אבוד" אמרתי בניסיון לעורר איזה רגש אצלו, אבל
הוא נותר בנימתו הקרה "המדינה שלנו תמיד פותחת ידיה אל אלה
שנזקקים לה. אך המקרה שלך הוא מעבר ליכולתנו. אני אדם עסוק
ידידי, שלום" אמר, ונעלם.
השמש כבר שקעה בתוך הים, והלילה היה מעונן. לא ראיתי לאן אני
הולך, ומעדתי שוב ושוב על הסלעים שניצבו בדרכי. לא היה בנמצא
אף אדם שיושיט לי יד ויעזור לי לקום. רק אני עם עצמי, מדדה
בעלטה, מנסה לא ליפול אל תוך תהום.
בסוף, הגעתי לשער גדול. כך זה נראה לפחות בחושך. מיד הרגשתי
שזוג ידיים מכל צד אוחזות את ידיי ומרימות אותי בכוח. במהרה
מצאתי עצמי בחדר מפואר במיוחד.
הרצפה הייתה עשויה שיש, והחלונות היו למעשה ויטראז'ים, כמו
בכנסיות קתוליות גדולות. בכל מקום נראו פוחלצים של חיות
מרשימות וציורים שתיארו את אותו סבך נמוך שהיה בכל האי מכל
מיני זוויות. על כסא מוגבה שעמד לפני ישבה דמות קטנה, לבושה
בטוגה רומית, לראשה זרי דפנה. אל אברי הדמות היו מחוברים חוטים
דקיקים, והיא נעה בצורה משונה, דבר שיחד עם החוטים, דמה מאוד
לתנועותיה של בובת מריונטה. בצל, בסמוך אליה עמדה דמות נוספת
שהיה לי קשה להבחין בה במדויק. היא קראה בקול "איך אתה מעז
לפלוש כך למשכנו של נשיא הרפובליקה! הזדהה מיד!". "אני
דיפלומט, המטוס בו טסתי התרסק ו..." עוד בטרם הספקתי לסיים את
דבריי, התפרץ הקול בזעם "שקר וכזב! אתה חותר תחת משטרנו
הנאור!" אמר בנחרצות. "לא! בשום פנים ואופן לא! באתי לדווח
לנשיא הנשגב על פעילות חתרנית המתחוללת באי! גנרל צרפתי כזה,
אני לא יודע את שמו, הוא מנסה למרוד ברפובליקה" אמרתי בניסיון
נואש להתחבב על הדמות העוינת. היצור הבובתי, שאליו יוחס השם
"נשיא" ישב בלי נוע ברפיון איברים, בדיוק כפי שנראית בובת
סמרטוטים הזרוקה בקרן זווית. "אף אחד אינו חותר תחת הרפובליקה!
אתה הוא זה שחותר!"
לפתע, דמות הבובה התעוררה לחיים והחלה מקפצת על כסאה, תוך שהיא
צווחת בקול צפצפני "ערפו את ראשו! ערפו את ראשו!". הרגשתי חסר
אונים, והתחלתי למלמל "אדוני! לא עשיתי דבר, בסך הכל אבדתי באי
וחיפשתי...", הבובה המשיכה ביתר שאת "ערפו את ראשו! ערפו את
ראשו! ערפו את ראשו!". שוב הרגשתי כיצד זוג ידיים מכל צד מרים
אותי בחוזקה, הפעם אל החצר. שם, איש בברדס הניח את ראשי על גבי
גזע של עץ כרות, ולאחר מכן קשר את ידי ורגלי. הוא שלף במהירות
גרזן, הניף אותו, והחל מנחית אותו על ראשי.

 
"אדוני, המטוס כבר נחת" קרא אלי קול מתקתק. "נראה שישנת שינה
עמוקה ובכלל לא שמת לב שהגענו" אמרה הדיילת. ניקיתי את קורי
השינה שהצטברו על עיניי.  "אין דבר, אני אעזור לך לקום" אמרה.
המטוס היה כבר ריק מאדם. הלכתי בעודי חצי רדום אל כבש המטוס.
אחרי שמצאתי את המזוודה שלי בטרמינל, יצאתי אל אולם מקבלי
הפנים. בכניסה אל האולם, הבחנתי בהמולה בלתי מוסברת שהתרחשה
מסביב. "הנה הוא!" דמות רחוקה קראה, והחלה לרוץ לעברי. "מה
קורה לך, תגיד לי? יום ראשון שלך בעבודה פה וכבר אתה מזלזל
ככה? בא מהר, כולם מחכים לך". זה היה אחד מעובדי הקונסוליה,
חבר טוב שלי, שהיה אמור לעזור לי להתאקלם בעבודה החדשה . הוא
הוביל אותי במהרה אל המזרקה שניצבה במרכז האולם, שם חיכו לי
ברוב כבוד והדר כמה אנשים, שעל פי לבושם, דיבורם, ואפילו האופן
בו החזיקו את גופם, נראו כבעלי חשיבות מרובה. "תכיר בבקשה" הוא
אמר "זהו מפקד הצבא, לידו עומד שר האוצר, זהו שר החוץ, וזה,
כמובן, נשיא המדינה. בגלל הקשרים ההדוקים בין המדינות שלנו הם
החליטו לבוא באופן אישי ולקבל את פניך" אמר, וחיוך גדול נמרח
על שפתיו. הרגשתי פתאום, שבחילה עזה תוקפת אותי. לא יכולתי
לעמוד ליד האנשים האלה. "סלחו לי" פניתי אליהם בחיוך מתנצל "זו
הייתה טיסה ארוכה, ולא הספקתי להטיל את מימי" אמרתי בצורה הכי
רהוטה ומנומסת שאפשר "אני מיד חוזר". הלכתי בצעדים מהירים אל
דלפק הטיסות היוצאות, קניתי כרטיסים במחיר מופקע חזרה ארצה.
הפעם, כשהייתי מעל לאוקיינוס, החזקתי את עצמי ער.
הגעתי הביתה. חיבקתי את אישתי ההמומה. היא שאלה אותי "מה קרה
לך? למה חזרת כל כך מוקדם?" עניתי "ראיתי את כל העתיד שלי מוגש
קר. עכשיו אני יודע שאני לא רוצה שום חלק ממשי בו".
התיישבתי בחדר. מעולם לא הייתי מרוכז כפי שהייתי באותו רגע.
האנשים הקטנים, חסרי שיקול הדעת, צבעוניים וצבועים, המקפצים
ערומים וצווחים ברעש מחריש אוזניים כשהם מכים זה את זה התגלו
לנגד עיניי, ונראו לי כמו פארסה גסה. כמו הסרט המטומטם הזה,
"כוכב הקופים".
לקחתי דף ועט. האמת בעבעה לי מול העיניים.
התחלתי לכתוב סיפורים.