איזה קטע זה...
היום הוא אחד הימים הראשונים לשנה שאני מקווה שתהיה השנה הכי
מטורפת בחיים שלי.
אני נמצא עכשיו בשלב מוזר. אני כבר לא ילד, וכמה שאני לא ארצה
אני כבר מבוגר, או לפחות ככה זה אמור להיות.
אבל, ותמיד יש אחד כזה, אני לא מרגיש מבוגר. זאת אומרת, אם
מחלקים את החיים לארבעה שלבים אז יש ילד, נער, מבוגר, זקן. אז
יש ימים שאני מרגיש ילד, יש ימים שאני מרגיש נער, ולפעמים יש
רגעים שאני מרגיש מבוגר.
זה אחד השלבים היותר קשים בחיים שלי. אני רואה את הסביבה שלי
כל אחד לאט לאט ופחות או יותר עם כיוון מסויים. גם לי יש
כיוון, אבל אני כל כך רחוק מלהגיע אליו שזה מלחיץ. זה כאילו כל
העולם הוא פאזל, ולא רק שאני לא ממש מוצא את החלק שלי אלא גם
כשאני אמצא אותו אני בטוח שהוא לא יתאים לשום מקום.
יש את האנשים האלה שהם הפינות של הפאזל; הכי קל למצוא אותם,
וגם יודעים איפה הם אמורים להיות. ויש את אלה שהם לא הפינות,
אבל הם הקצוות; יש להם כיוון והם ימצאו אותו די מהר. אבל
אני... אני חתיכה שצבועה בצבע אחד דומה לכולם, ובספק אם אני
אמצא את המקום שלי.

טוב, אולי אני קצת מגזים. הרי אני עושה משהו עם עצמי. יש לי
חברים שגם את זה לא עושים.
אז נראה איפה אני עומד:
אני עובד בעבודה טובה (הכל בחיים הוא יחסי), אני מרוויח לא רע
(ממש עוד מעט אני אוכל לקנות יאכטה) ובנות....
יפה, שוב אנחנו נכנסים לבעיה, חברה אמיתית לא הייתה לי כבר
המון זמן ואני בספק אם אני אצליח למצוא אחת כזאת בזמן הקרוב.
בנות, מה? זאת השאלה היחידה שאני מצליח לשאול את עצמי,
כלומר... אני לא ממש מצליח להבין אותן, למה אתן לא יכולות
להיות יותר פשוטות? אנחנו הכי פשוטים שיש, אנחנו כמו אור ביום
וחושך בלילה. אתן כמו דימדומים לכל אורך היממה.
אם יש איזה תואר שאני מחזיק בתחום הנשים הוא: "הגבר שהוציא הכי
הרבה טלפונים מבנות ולא עשה כלום איתן".
וזה לא שאני לא עושה כלום; זה פשוט שהיחס בן הטלפונים שאני
מוציא מבנות לבין היחס שאני מתקשר אליהן הוא 1:20. בכל יום
ממוצע אני מוציא לפחות מספר אחד, אבל ברגע שזה מגיע ללהתקשר
אני מייאש את עצמי מראש ומתעייף רק מהמחשבה על זה.

אבל זה סיפור אחר לגמרי. אז איפה היינו, אה...
אז כמו כל אחד שחי בארץ שלנו, החיים מתחלקים לשלבים:
הלידה, הצעד הראשון, המילה הראשונה, גן, כיתה א', פעם ראשונה
שאתה יושב מקדימה באוטו, חטיבת ביניים, נשיקה ראשונה, תיכון,
לאבד את הבתולים, להשתכר בפעם הראשונה, סמים בפעם הראשונה,
צבא, לאבד בן-אדם קרוב, להשתחרר, לעבוד, לטוס, לחזור להתחיל
ללמוד... הופה! מצאתי את הנקודה שאני תקוע בה.
אוקיי, אז נחזור מעט אחורה... השתחררתי, אני עובד ואני אמור
לטוס. אז זאת הנקודה, טוב אז אני  יודע לאן אני רוצה לטוס ועם
מי אני רוצה לטוס ואני גם אעשה את זה. אז מה אמרנו השלב הבא:
לימודים? טוב, אז גם את זה אני יודע מה ואיפה, אבל אני לא יודע
מתי.
וזאת הבעיה שלי ושל כל שאר היצורים החיים פה על הכדור הזה.
הבעיה הכי גדולה שקיימת אצל כולנו היא: תיזמון! כי הרי כל דבר
שאנחנו חושבים או לא חושבים יקרה מתישהוא. עכשיו השאלה אם הוא
יקרה או לא תלויה בתיזמון בלבד. והתזמון הוא זה ששולט בהכל,
חוץ מהדבר ששולט בתיזמון, שהוא כוח רצון. אבל כוח רצון יש לי,
אז הבעיה שלי בעצם היא בתיזמון.

הלחץ שלי זה שאני לא מספיק כלום, אני לא מצאתי עבודה בזמן, אני
לא מצליח לחסוך מספיק ו.... אבל זאת לא הבעיה האמיתית, הבעיה
האמיתית היא שאני מרגיש לחוץ בזמן ואני צריך להספיק הכל כאן
ועכשיו כי אם עכשיו לא אז לעולם לא. זה נכון, וכל החלטה שאני
אבחר או לא תפתח לי עולם חדש של הזדמנויות, גם אני לא אעשה
משהו היום תמיד יש את מחר.
צריך להספיק הכל, אבל חשוב לדעת שלכל דבר יש זמן, ואם פספסתי
משהו היום זה בגלל שיקרה משהו אחר מחר.
אז היום אני כבר עברתי את גיל 22 ואיפה אני עומד? אני עומד
לפני השנה הכי מטריפה שהולכת להיות לי. אני לא מבוגר מדיי
לכלום ואני לא צעיר מדיי בשביל לעשות הכל. אם אני רוצה ואם אני
אנסה, בטוח יקרה משהו - לטוב ולרע.
זה רק שאלה של תיזמון.