שמש מפציעה,
מפשירה נשכחות,
חודרת מבעד לחומה -
מאירה בה זיכרון ימים
שבהם הייתה פרוצה לרווחה,
לפני שאילצתיה לחצוץ
אותי מן החוץ.
השמש לא תיאבק הפעם
על מקומה;
היא יודעת כי האביב כאן
כדי להישאר.

מים שקטים
זורמים לאט,
מזככים כל העובר בדרכם,
מחליקים אבנים חדות
שעוד נשתמרו בקרקעיתי.
מים חיים שוטפים אותי,
שאגיע מטוהרת
כביום היוולדי,
לאן שיישאוני.

רוח חרישית
יורדת מן הצוקים המחודדים,
שהיו פעם בי,
אל העמק
שעליו אני משקיפה היום
מלמעלה.
רוח חדשה סוערת בעורקיי,
מן הלב אל החוץ.
רוצה לומר,
הרי תמיד ידעת שאבוא;
סוף סוף את ראויה
והנה נשבתי.

שיר השירים, פרק ב', פסוקים א'-י"ב:
"אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כשושנה בין החוחים כן רעייתי
בין הבנות. כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, בצלו חמדתי
וישבתי ופריו מתוק לחכי. הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.
סמכוני באשישות [ענבים] רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. השבעתי אתכם בנות ירושלים
בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.
קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דומה דודי
לצבי או לעופר האיילים, הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן
החלונות מציץ מן החרכים. ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי
ולכי לך. כי הנה הסתו עבר הגשם הלך חלף לו. הניצנים נראו בארץ
עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו."