להילחם בטחנת רוח. זו בדיוק ההרגשה שלי עכשיו. להתאמץ, לרוץ,
לשאוף, לכבוש, אבל את מה?, את מי? ולאיזו תכלית? אולי לשם
האהבה. אולי בשם האהבה. ואולי זו מילה גדולה מדי. תמיד אמרו לי
ששימוש במילים ובמחשבות גדולות מדי לא עושה טוב לעור הפנים. מה
שבעצם ניסו לומר לי, זה פשוט להפסיק לנסות ולהילחם בטחנות רוח.
כי אלה, האחרונות, תמיד יסיימו וידן על העליונה.

"טחנת רוח". אם אשאל עוברים ושבים מהי האסוציאציה שעולה בראשם
משמיעת צירוף המילים: "מדינת ישראל", סיכויים די קלושים שאשמע
מהם את הביטוי, "טחנת רוח". אבל זה מה שהיא. וכמו בסיפורים על
דון קישוט, היא בלתי מנוצחת. טחנת רוח אשר הצורך להעפיל עליה,
להיות שווה יותר ממנה, לנצח אותה, הצורך הזה חזק ממני.

מדינת ישראל היא המתחרה העיקרית שלי, על הנפש שאהבתי. על הגוף
שכמעט ונשכחו ממני מידותיו. שזמן רב חלף מאז חשתי בחומו,
ברכותו, בעוצמה שבו. היא זו שאפילו בשבתות ובחגים לא נותנת
דרור לנפש האהובה ההיא. הנפש אשר כרוכה בה בחבלים עבותים ובלתי
נראים.

לעולם לא אצליח לנצח בתחרות הזו. היא מעניקה ומספקת אקשן
ואדרנלין ברמות שלעולם לא אוכל לעמוד בהן. היא מאגר בלתי נלאה
של דרמות, סנסציות, דמיון... ואצלי יש רק מציאות. סנוור את
עיננו מי שאמר כי המציאות עולה על כל דמיון. היא לא. הדמיון
חסר גבולות, פרוע, משתולל, מאפשר. הוא מקפיץ את קצב פעימות הלב
ואת רמת הסוכר בדם במהירות. המציאות עשויה גם היא לנהוג כך, אך
בתדירות נמוכה הרבה יותר. במציאות יש רגעי אפור וצהוב. רגעים
של אמת. המציאות לא תוכל להתחרות במה שיש לה, למדינת ישראל, על
מוסדותיה הביטחוניסטים והמסווגים להציע. ואני, בורג קטן בכל
הכאוס הזה, ודאי שלא אוכל לנצח, אז... האם כדאי לי לנסות?...

היא הכירה אותה הרבה לפני. היא גידלה אותה, את הנפש האהובה
שלי, מאז שנולדה. היא גדלה על ברכיה האידיאולוגיים, על ערכי
הנאמנות, ההקרבה ומעל הכל- ערך האהבה אליה. אהבה ללא פשרות,
ללא שאלות, ללא תנאים. אהבה טהורה. בזה טמון כוחה, שם נכשלתי
אני.
כך היא הזינה אותה מינקות, דרך הגן ובית הספר היסודי. בגיל
התיכון חיזקה אחיזתה בנפש הצעירה. פיתתה אותה באידיאולוגיות
מלאות פאתוס והוד, בסיסמאות גדולות ובסיפורי גבורה. בעיקר נחקק
בה משפטו המפורסם של גדום הזרוע.
הנפש הרכה ההיא, זו שלימים תצטלב דרכה בשלי, הלכה שבי אחר הקסם
שבאידיאולוגיה. נמשכה אל הניצוץ בעיניהם של אלה שכבר עבדו
אותה. רצתה להרגיש כמותם. להיות גם היא נפש אנונימית ומשפיעה.
אוקסימורון?, להפך...
הנפש ההיא גדלה ובגרה. פיתחה רצונות, מאווים, חלומות
ואידיאולוגיות משלה. היא קשרה את הווייתה במדינה, בגאווה
גדולה.

ובקו הזינוק עמדתי יחד איתה. נקודת הפתיחה שלה עולה כמה עשרות
מונים על זו שלי. האהבה שיש לי אליה לא מקלה על משימתי לנצח
אותה. גם לי היא חשובה. גם אלי מדבר הפאתוס הביטחוניסטי. גם
אני גדלתי על ברכיה. גם עלי עושים רושם דוברים רמי דרגה
מטושטשי עיניים או מוסווי פנים. הידיעה שהיא כאן, הידיעה שהיא
עלולה להיעלם אם לא נגן עליה, על שבריריותה, הידיעות הללו
מקשות עלי. מבקשות לוותר, להרפות. מתחננות שלא אקח ממנה את
הנפש ההיא, את הזרועות, את חריפות המחשבה ובעיקר את הנאמנות.
כי גם היא יודעת, שמספר הנאמנים העיוורים לה הולך וקטן.

בשבתות ובחגים מצטלבים מבטינו. עיני שואלות, והעיניים המביטות
בי חזרה מתקשות לומר את מה שרוצה אני כל כך לשמוע. לפעמים נדמה
לי כי אנו מנהלים דו שיח של חירשים וכי אין באמת הד לדברים
היוצאים מפי. אין באמת מסך המחזיר את האור הבוקע מן העיניים.
אנחנו עוד מנסים. אני עוד מנסה. להכניע אותה. להתעלות עליה.
להיות שווה יותר ממנה.
ובלילות ירח מחייך, בשכבי באלכסון במיטה הגדולה, מתחשק לי
להרים ידיים. לוותר. היא הרי לעולם לא תוותר על הנפש שאהבתי.
תמיד יהיו לה מקרי חירום אשר יקפיצו לדום מתוח את כל מי שעובד
אותה. ואני?, איך אפשר להתחרות בה בכלל?, היא הייתה פה לפני.
תישאר פה אחרי. בין השאר בזכות אותן נפשות רכות הקשרו את גורלן
ועתידן בה. מי אני שאחצוץ ביניהם?

אז ויתרתי. פסקתי מלנסות ולהתחרות בה. בטחנת הרוח. כמו דון
קישוט. חדלתי מלנסות ולחצוץ בין הנפש שאהבתי ובין המדינה
שאהבנו שנינו. פיניתי את הבמה.


מוקדש לכם, לכן, באשר אתם, בתקווה שיום אחד תשחרר היא
מכבליה.
2005