צעדתי הביתה, שקט כתמיד. מהרהר בבית הריק שאליו מועדות פני.
ריק, רק ריח סיגריות מסריח. ואולי אימא בפינת החדר, מעשנת
כתמיד, תשב, בוהה בתקרה.
רק כשרעות תבוא לבית עם זוהר, דור ושימי. אימא תצא מקיפאונה
ותחייך, רק קצת.
ככה זה כבר חצי שנה. אפילו שנה לא. קשה לי לעכל. רק לפני חצי
שנה ישבתי על המדרכה עם אבא בחיקי צורח לו שיקום, שצריך ללכת
הביתה. ואז כאב חד לי הלב ואז היה חושך, ואני לא זוכר כלום
מאחר כך. יש לי צלקת ליד הלב ארוכה ומכוערת, וגם הרגל עוד
כואבת לפעמים.
לא נדמה שעברו שישה חודשים, אלא אלף שנים. אבל היו אלה שישה
חודשים. שישה חודשים של כאב, סבל ואבל. שנינו קפואים, גם אימא
גם אני. אפילו זוהר ודור לא שימחו אותי יותר. הדיכאון השתלט
עלי.
הייתי כמו רובוט. קם בבוקר, הולך לבית-הספר, לומד, חוזר,
אוכל, עושה שיעורי-בית, הולך לישון. זה סדר היום שלי וגם זה רק
במשך חודש. שיעורי ספורט מתאמץ לעשות מה שיכול, אבל כמה אפשר
עם הרגל המזוינת הזאת? ואז אחרי השיעור מוריד את החולצה
המסריחה, וכולם משפילים עיניים. למה? מה הם מרגישים אשמים? או
שסתם לא נעים להם לראות צלקת? או שאולי זה מזכיר להם את השינוי
שעברתי?
החבר הכי טוב שלי, אודי, עוד התאמץ לקרוא לי למסיבות, בא
לקרוא לי לסרט. אבל גם הוא כבר התייאש. הוא עוד מנסה מדי פעם,
לפחות הוא עוד קצת מדבר איתי. אבל אני עדין לא מסוגל, אני
באבל. לפעמים אני מאשים את עצמי. אני צורח בלי קול והחיים
בזבל.
רעות יצאה מזה בזמן. כבר לפני שלוש וחצי שנים, היא מאושרת
בחיים החדשים שלה . כואב לה כל פעם שמבקרת אותנו אבל היא מנסה
לעודד אותנו, ללא הצלחה.
הגעתי הביתה. לקחתי פחית קולה מהמקרר ונעלתי את עצמי בחדר,
כאילו שיש מישהו שיכנס. נשענתי על אדן החלון, שתיתי קולה
והסתכלתי החוצה. ראיתי את אודי ולידו צעדה נערה שמעולם לא
ראיתי אותה קודם, חדשה, הסקתי. התיישבתי למכתבה ועשיתי את
שיעורי הבית.

אותו הערב פנתה גתית (החדשה) אל אודי.
"אודי? מי זה שם?"
"איפה?"
"שם בחלון" הצביעה על חלונו של גיא.
"אהה, זה גיא." ענה אודי, באותו הרגע נעלם גיא פנימה.
"מי הוא?"
"הוא החבר הכי טוב שלי, היה החבר הכי טוב שלי, אני כבר לא
יודע מה לחשוב..."
"למה היה?"
"לפני האסון הוא היה שונה..."
"איזה אסון?"
"אני לא יודע בדיוק את כל הסיפור, כי הוא לא מדבר על זה..."
"ספר מה שאתה יודע..." קראה גתית בלהיטות.
"לפני חצי שנה, הוא ואבא שלו נסעו לירושלים. היה פיגוע. כנראה
הם היו ממש ליד הפיצוצים, היו שניים. אבא שלו מת מיד, הוא קיבל
רסיס בראות ואחד בבטן. גיא קיבל רסיס בראש מאחורה, אחד שני
מילימטרים על יד הלב, ואחד ברגל הוא היה בתרדמת בסביבות הארבעה
חודשים... בקושי שמו לב שהתעורר... אימא שלו כמו שכחה ממנו,
אפילו לא חיפשה אחריו בבתי החולים מיד אחרי ששמעה על בעלה,
שקעה באבל ושום דבר לא קיים חוץ מהנכדים ורעות, אחותו הגדולה.
בבית החולים לא ידעו מי הוא במשך שבוע, עד שהגיעה לשם רעות
בחיפושים שלה אחריו, כבר עמדה להתייאש, עברה במקרה ליד חדרו
כשחיפשה את תחנת האחיות. נשאר בבית החולים עוד חודש, עד לפני
חודש. כשחזר היה שונה. לא אותו אדם. הוא היה הרבה יותר קר, שקט
ואדיש..."
"אוי... אלוהים..."    

למחרת איחרתי לבית הספר. התעוררתי מאוחר, זרקתי על עצמי
בגדים, התיק שלי היה כמעט ריק, רצתי לבית הספר, עד כמה שיכולתי
עם הרגל. התנשמתי. ניסיתי להתארגן טיפה, ודפקתי על הדלת.
"סליחה המורה, אני יכול להיכנס?" המורה בחן אותי.
"מה קרה?" שאל בנימה משועממת.
"התעוררתי מאוחר..." עניתי בשקט "השעון לא העיר אותי..."
"ומה אם ההורים שלך? הם לא יכולים להעיר אותך?"
"לא, אימא שלי לא במצב טוב כל כך..." מלמלתי.
"טוב, אבל תמצא דרך להתעורר בזמן, שב." אף אחד לא גיחך
כשעברתי. אם זה היה מישהו אחר ולא אני מישהו כבר היה אומר איזו
בדיחה.
התיישבתי במקומי. לידי ישבה הנערה שהייתה עם אודי ביום הקודם.
היא הייתה יפה. הייתה לה תספורת קצוצה-של בנים שהבליטה את תוי
פניה היפים, ועיניה היו ירוקות ענקיות. היא הסתכלה עליי וחייכה
אליי חיוך ענקי כאילו הכירה אותי שנים, חייכתי חיוך קלוש, לא
אמיתי חזרה.
הנחתי את ראשי על זרועי כדי להסדיר את נשימתי. ישבתי ככה כמה
דקות ואז הוצאתי מהתיק את המחברת ועט. אפילו לא חשבתי לסכם
פשוט ציירתי. השיעור נמרח, פשוט לא נגמר... כשסופסוף נגמר,
ניגש אלי המורה וטפח על כתפי. המשכתי לצייר. הוא הלך.
"קוראים אותך גיא, נכון?" שמעתי קול שקט לצדי. הסתכלתי עליה.
הנחתי שאודי אמר לה את שמי, וסיפר לה את מה שקרה לי.
"אהה..." אם היא ציפתה שאשאל אותה מה שמה או מאיפה יודעת את
שמי היא לא הראתה זאת. ואני לא שאלתי, כי לא רציתי שתחשוב שאני
אדם חברותי שמחפש מישהו לדבר אתו. המשכתי לצייר, ציירתי את
הנוף מהכיתה, ציירתי את חברי שעמדו ליד הלוח ודיברו, ציירתי
מהזיכרון דברים שהצלחתי להיזכר בהם מלפני האסון.
"אני גתית, באתי מירושלים"
"יופי..." אמרתי.
"אתה מצייר יפה..." העירה אחרי כמה דקות.
"תודה..." התרכך קולי קצת. הפעמון צלצל לשיעור הבא. שיעור
ספורט מזוין! לפני שנפצעתי זה היה השיעור האהוב עליי, עכשיו-
השנוא, בגלל הרגל. לא יכולתי לרוץ מהר או לבעוט.
נכנסתי לחדר ההחלפה. קבוצה של בנות נכנסה אחרי כדי לדבר עם
הבנים. הורדתי את החולצה, כולן השפילו מבט, גם הבנים, רק גתית
הסתכלה לרגע, ויצאה מהחדר.
כדורגל! נכנס מישהו לחדר וקורא בקול. היום משחקים כדורגל!
כולם יוצאים בריצה וסובבים את המגרש, אני אתם, יותר איטי.
המורה קורא לי, אחרי החלוקה של הקבוצות.
"גיא אולי כדאי שלא תשחק, הרגל וזה..." אומר בשקט.
"אני אשחק!" אני מתעצבן "כמו כולם! אני לא נכה!" אני עונה
בכעס.
המשחק מתחיל. במחצית התוצאה 1-2 לטובתם. בתחילת המחצית השניה
נוגח דרור בכדור וקולע עוד גול 2-2 תיקו. כבר דקה לסיום המשחק.
הבנות מעודדות בהיסטריה. כולם מצפים שמישהו ייתן בעיטה, על
הגדר נתלים כבר כמה מבני הכיתות הנמוכות שהשתחררו מוקדם
מהשיעור. פתאום הכדור מתעופף לכווני, שמי נקרא בקריאות קצובות,
לידי עומד רון מהקבוצה השניה. הוא מזנק לבעוט בכדור אני קופץ
לפניו, וכשאני באוויר אני מבין שאני הולך לבעוט ברגל הלא נכונה
אבל כבר מאוחר מדי. ופתאום הכל כאילו בהילוך איטי. כולם עוצרים
את האוויר בריאותיהם. משתרר שקט עצום במגרש. והרגל שלי בועטת
בכדור, בעיטה מושלמת אני נוחת על הדשא, בחבטה מהממת. שאגות
הניצחון ממלאות את המגרש. נגמר המשחק 2-3 לטובתנו. קבוצתי
נוהרת לכווני ומרימה אותי על כתפיים. הכאב קורע אותי, ואין לי
כוח להגיד להם לעזוב אותי. אני מתעלף בידיהם מחמת הכאב. כשאני
מתעורר אני מוצא את עצמי שוכב על ספסל בחדר ההלבשה, כשמסביבי
כל הכיתה.
"איך אתה מרגיש?" אני שומע את קולו של המורה.
"חרא..." עניתי.
"מה קרה?"
"הבעיטה הזאת הרסה לי את הרגל..." עניתי והתיישבתי בכאב.
"אתה צריך לביה"ח!" קרא המורה. ומישהו רץ לקרוא לאמבולנס.
"קראון! אני צריך את קראון!" ידעתי שקראון יתעצבן עלי
ששיחקתי. יתעצבן-יתעצבן אבל מי אם לא הוא יכול לעזור לי?
"מי זה קראון?"
"רופא, הרופא שלי! אני צריך אותו..."
"איפה הוא?"
"בביה"ח"
"ייקח אותך האמבולנס!" ענה המורה.
"הנה מישהו בא..."
"מה קרה פה?" שמעתי קול עבה. הרמתי את ראשי, היה חובש. הוא
הביא אתו אלונקה והשכיב אותי עליה. לקח אותי לאמבולנס. "מישהו
עולה אתו?" כולם שתקו.
"אני!" קרא קול. וגתית עלתה לאמבולנס.
"תקשיב... מה השם שלך?" שאלתי את החובש.
"אני גיל..."
"תקשיב גיל אני צריך להגיע לד"ר קראון בביה"ח, הוא ידע איך
לטפל בי!"
"ניקח אותך לחדר מיון והוא יחכה שם, טוב?"
"כן, תודה..."
"מוקד...מוקד..." קרא גיל במכשיר קשר, ואמר להם לקרוא לד"ר
קראון לחדר מיון.
"איך אתה מרגיש?" שאלה גתית וליטפה את ידי.
"כואב לי קצת..."
"מה כואב?" שאל גיל.
"הרגל... זה מהמשחק, אבל הרגל דפוקה כבר חצי שנה..."
הגענו לביה"ח. גיל ועוד אחד הורידו אותי מהאמבולנס, והכניסו
אותי לחדר מיון, שם תפסו את האלונקה עוד שניים, ורופאה רכנה
מעליי.
"מה קורה?"
"אני צריך את ד"ר קראון!"
"אהה, אתה הבחור הזה..." חייכה "קראון! הנה החולה שלך!"
"גיא מנטיג!" קרא קראון מבלי להסתכל עלי אפילו. "כמה מפתיע
לפגוש אותך פה! תהיתי כמה זמן ייקח לך..."
"אוי, אתה ממש לא מעודד!" קראתי "רק תעשה משהו לרגל המזדיינת
הזאת! שתפסיק לכאוב לפחות..."
"האמת, הרגל אף פעם לא תהיה חזקה כמו קודם..."
"זין!" קראתי.
"אבל ניתוח יסדר את זה שלא תצטרך לצלוע כל החיים שלך..."
הוסיף.
"רק תעשה משהו, לא אכפת לי..."
"זו הייתה לפחות בעיטה טובה?" שאל.
"איזו בעיטה!" ענתה גתית. "ישר לשער, קלע את הגול בדקה
האחרונה, ניצח 3-2! היית צריך לראות!" היא תיארה בתנועות
ידיים.
"מי זאת?" שאל קראון והצביע עליה. היא הביטה בי במבט מוכיח.
"היא... היא חברה שלי..." עניתי מביט בה. היא רכנה מעלי,
"קודם תצטרך לבקש..." אמרה בשקט והלכה.
"אז..." ניער קראון את ראשו כאילו השתחרר מהפנוט. "מתי אתה
רוצה את הניתוח?"
"מתי  שאפשר..." אמרתי. "אני לא רוצה להיות פה עוד הרבה
זמן!"
"אז יאללה, ניקח אותך עוד חצי שעה לחדר ניתוח..." אמר,
ונעלם.
אחות פנתה אלי "אתה רוצה לקרוא למישהו, להודיע למישהו?"
"מה?" בלעתי את רוקי "אה, כן, אחותי, רעות ליאור" מסרתי לה את
המספר. הגיעה עוד אחות הכניסה אותי לחדר ועזרה לי להחליף
בגדים. לבשתי את כותונת בית החולים. ואז הגיע קראון ולקח אותי
לחדר ניתוח, הוא הסביר לי מה הוא הולך לעשות. ואמרתי לו שאני
ממש לא רוצה לדעת, אז הוא השתתק. ואני הורדמתי.
כשהתעוררתי הייתי בחדר של בית חולים. ממש לא רציתי להיות שם,
אני זוכר, רציתי לקום וללכת משם, רחוק-רחוק. אבל הרגל לא זזה,
הייתה כבדה. שכבתי שם, מיואש, לא יודע מה לעשות. ואז פרצתי
בבכי חסר מעצורים, מליט את פני בידי. מישהי עמדה בפינת החדר
מביטה בי, מעשנת סיגריה. ואחרי דקה היא זרקה  את הסיגריה
וחיבקה אותי. גם היא בכתה, אימא שלי, נזכרה שאני קיים... ישבנו
ככה כמה דקות ואז נרגענו, היא התיישבה לידי על המיטה. ליטפה את
לחיי.
"איך אתה מרגיש, גיא שלי?" שאלה בשקט.
"לא יכול לזוז..." עניתי בשקט.
"אני יודעת, הרגל שלך עוד רדומה..." שתקה רגע "עותי אמרה
לי... הייתה לי הרגשה שאני חייבת לבא... להיזכר... להרגיש
אותך... שתדע שאני אתך... כשעוד ישנת, ישבתי פה, דיברתי אליך,
ידעתי שאתה לא שומע... אבל סיפרתי לך הכל, מה קרה, למה,
איך..." השתתקה, ולפתע פרצה בבכי "אני מצטערת... גיא... אני כל
כך מצטערת... הייתי ממש כלבה... אני נורא מצטערת... אני רוצה
לעשות משהו, שתשכח... אני רוצה שתהיה שוב בריא... שאבא יהיה פה
שוב... ש..."
"אני סולח אימא... שכחתי... כבר שכחתי..." חיבקתי אותה, מנסה
להרגיע אותה. אז הבנתי, שהיא הייתה בלחץ עצום, אז. החיים שלה
התפרקו, היא הייתה זקוקה לזמן. ואני חושב שכששמעה על הניתוח
משהו נשבר בה, היא הבינה שגם אני בנאדם עם רגשות, וכשהיא ראתה
אותי בוכה על המיטה, היא הבינה שאני בנאדם עם רגשות, ושלבנאדם
שיושב ובוכה כואב, ושהוא צריך מישהו שיתמוך בו וישמור עליו,
ויעזור לו...
ואז? אז היא ביקשה שאספר לה הכל, כל מה שקרה לי מאז, מאז אותו
יום נורא...
וסיפרתי לה. סיפרתי על הכל, על הלבד, כשהייתי בתרדמת, על
החברים, על העצב, על גתית, על המשחק, קראון... הכל.
ופתאום היא חייכה. חיוך קטן, עצוב, אבל חיוך. פעם ראשונה מאז
מת אבא, אהבת חייה.
"זה... זה מצחיק אותך?" שאלתי פגוע.
"מה פתאום?!" מיהרה להסביר "פשוט... כמעט ושכחתי שיש לי בן...
יפה, גדול, בוגר, עם בעיות... שזקוק לי..." היא לטפה את לחיי
ודמעות בעיניה "שכחתי כמה אתה דומה לאבא שלך... שכחתי כמה אני
צריכה אותך..." דמעה נשרה על חולצתה, ועוד אחת החלה לזחול על
לחיה, ניגבתי אותה. וחיבקתי את אימא, את אימא שלי, שחזרה
אליי!

"אח שלי! גיאגיא!" שמעתי קריאה "איך אתה מרגיש? גבר!" קולה של
עותי נישא מעל הרעש שבמחלקה. הפנתי אליה את ראשי הדואב. היו
בידיה מתנות, זרי פרחים.
"בסדר..." שיקרתי.
"הבאתי לך הפתעה..." קראה בשביעות רצון.
"עוד פרחים? לא תודה..." עניתי.
"לא, חוצמזה!" קראה, והניחה על הרצפה את השקיות והפרחים. ואז
פתחה את הדלת. ופנימה נכנסו מי אם לו האחיינים המתוקים שלי?
"זוהר! דור!" קראתי בקול, וכאילו רק לזה חיכו, זינקו על מיטתי
והעניקו לי חיבוק דוב. הם לא ממש שימחו אותי, רק עזרו לי לחשוב
באופטימיות.
ילדים, תיזהרו מהרגל של גיאגיא!" קראה עותי.
"מה נשמע שימי?" שאלתי את גיסי שעמד ליד עותי, מחבק אותה.
"סבבה, איך אתה מרגיש?"
"חי..." עניתי ופניתי אם זוהר ודור "זוהר, מי אני?" שאלתי את
זוהר בן השלוש.
"גיאגיא!" ענה הוא מרוצה מעצמו פחד.
"דור, מי אני?" פניתי אל דור בן השנה וחצי.
"גאגא!" ענה בשלווה. נשקתי כל אחד מהם. זהר בחן את רגלי
והכריז בגאווה:
"לגיאגיא יש רגל!" חייכתי.
"ומה זו?" שאלתי והצבעתי על רגלו.
"גם לזוהר יש רגל?" שאל בתדהמה, מביט ברגלו ובי לסירוגין.
"גם לזוהר יש רגל, רק שיש הבדל בין הרגל שלי לשלך... אתה יודע
למה?" שאלתי אותו.
"למה?" שאל, עדיין נדהם.
"כי הרגל של גיא מקולקלת והרגל של זוהר בסדר גמור, איך זה?"
הוא המשיך להביט בי וברגלו מבולבל.

שכבתי על המיטה, עיני עצומות, מנסה להתגבר על הכאב
בפסיכולוגיה. מישהו נכנס והתיישב לצדי. לא פקחתי את עיני, לא
רציתי להרוס את הריכוז שלי. חיכיתי שיגיד משהו, אבל שנינו
שתקנו. ואחרי שעה ארוכה שאלתי בשקט:
"מי שם?" לא הגיעה תשובה. פקחתי את עיני, גתית ישבה ליד המיטה
בוחנת את רגלי ופני בסקרנות. "מה את עושה פה?" שאלתי.
"מבקרת אותך..."
"איך ידעת שאני פה?"
"אודי"
"איך אודי ידע?"
"תשאל אותו אתה..."
"מה את עושה פה?" שאלתי שוב.
"מבקרת..."
"אני מבין את זה!" עניתי ברוגז "אבל למה?"
"כי אתה חולה, משעמם לך, אתה צריך בידור. אבל אם אתה לא רוצה,
באמת אתה לא חייב, לא צריך..." היא קמה ללכת.
"אם את רוצה, את יכולה להישאר..." אמרתי בהיסוס. היא חזרה
והתיישבה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה אחרי שעה ארוכה.
"כואב..."
"הרגל?"
"גם הלב..."
"מהפצע?"
"גם..."
"ממה עוד?"
"אין לי אבא..."
"אה..."
"איך את מסתדרת בביה"ס? עם הלימודים, המורים, החברים..."
"חיה..." שתקנו קצת "אתה... אתה טיפה שמח?"
"לא. בעצם קצת... לא שמח, מאושר... אני חושב..."
"מותר לשאול למה?"
כי... כי אימא שלי סלחה לי... כי אחרי שלושה חודשים אני מתחיל
להסתדר... לחיות עם זה... עם הכאב, את יודעת..."
"חשבתי חצי שנה..."
"שלושה חודשים הייתי בתרדמת... אני לא זוכר שום דבר משלושת
החודשים האלה..."
שתיקה.
"טוב..." אמרתי שובר את השתיקה.
"טוב" אמרה היא "אז שתרגיש טוב, כשתחזור הביתה... כשתרצה
לדבר... אם... הנה המספר שלי..." היא הושיטה לי פיסת נייר
ששורבט עליה מספר טלפון.
"תודה..."
"בסבבה..." היא הלכה.

צעקות מחוץ לחדר. רק מציק לי יותר. אוה, הראש... שיהיה כבר
שקט... רק שקט כל מה שאני מבקש...
דפיקה בדלת.
"מה?" הדלת נפתחה וגתית הציצה פנימה.
"היי..." חייכה.
"היי..." גנחתי "מה את עושה פה?"
"מבקרת..."
"אהה..."
"באו אליך עוד אורחים?" התיישבה לידי.
"מזתומרת?"
"באו עוד אורחים חוץ ממני?"
"אימא שלי...אחותי, גיסי ואחיינים שלי..."
"אה, אז הבאתי עוד קצת..." היא שרקה בקול, ובכניסה ניצב אודי,
אחריו נכנסו עדי, ליאור שמרית וגל הם ברכו אותי והתיישבו ליד
הקיר, אחריהם נכנסו נופר, דדי, אורית, זוהר, דינה, איתמר, לי,
שושה, זיגי, גידי, רון, זיו ורחלי. כולם נכנסו וברכו אותי אחד
אחד, כאב הראש שלי נעלם כלא היה... הם הביאו מתנות, ממתקים,
בלונים סבבה של חברים...  
לא האמנתי שבאמת שמחתי וחייכתי, אבל באמת, עשיתי את זה. קלטתי
פעם אחת את אודי מביט בהתפעלות עלי ועל גתית, במבט של: 'איך
הצלחת?' כאילו הייתי פרוייקט! ופעם אחרת ראיתי את גתית עומדת
בפינת החדר מביטה עליי במבט אוהב, לא הבנתי, לא רציתי
להבין...

לאחר שבוע:
"טוב ילד, אתה יכול ללכת, רק אל תשכח, שום כדורגל!" קרא אחרי
קראון, מחייך.
"איזה כדורגל ואיזה בטיח?" עניתי חזרה ופניתי חזרה אל אימי
צולע, נשען עליה.
לאט צעדנו הביתה, אימא כל הזמן שואלת אם אני מרגיש בסדר, אם
אני צריך עוד עזרה, אולי.
"אימא, די, אני מסתדר..." אני עונה בכל פעם, משתמש בקב לעשות
עוד כמה צעדים.
סוף-סוף מול הבית, הנה, הבניין ממול, רק לחצות את הכביש. ואני
מתקדם לאט. והנה אני, מול המדרגות, עולה לאט-לאט, מדרגה-מדרגה.
הנה נשאר רק מפלס אחד, והנה אני מול הדלת, נושם אוויר שאינו
ספוג ריח סיגריות, מצפה שאימא תפתח את הדלת ואריח את הריח
המסריח, המוכר, השנוא. היא פותחת את הדלת במפתח, האוויר נקי,
הבית מואר ונקי. צלעתי פנימה, מחייך.
"תודה... אימא..." לחשתי.
"לך-לך לחדר תחליף בגדים, אני אארגן ארוחת ערב" היא אמרה.
ואני צלעתי במורד המסדרון בשקט. פותח את הדלת ומדליק את האור.
"הפתעה!!" כל השכבה יושב על רצפת חדרי, לידם צלחות ממתקים ועל
המיטה ערמת מתנות.
"חברה..." היה כל שהצלחתי להוציא מפי. מישהו מיהר להביא לי
כיסא, התיישבתי מניח את הקב על הרצפה. אימא עמדה בכניסה לחדר,
מביטה בכולם בחיוך, חיוך מלפני... לפני האסון... הוא כבה מיד
והיא הלכה. "אני... חברה... תודה..." לא הצלחתי לדבר מרב
התרגשות. הייתה שתיקת מבוכה, כאילו נזכרו כולם בסיבה שישבו שם,
והרגישו מושפלים מכך שמישהי שבקושי מכירה אותי, הצליחה לשמח
אותי, בזמן שהם, שמכירים אותי במשך רב חיי, אפילו לא חשבו
עליי.
ואז פלט מישהו משהו כמו: "בואו נאכל..." כדי לשבור את הדממה.
ואז התחילו לחישות וקולות של לעיסה, והאוכל עבר מיד ליד. אודי
ניגש אליי ולחש על אוזני.
"תספר להם..."
"מ... מה לספר?" ידעתי את התשובה אבל פחדתי, לא הבנתי למה
אודי רוצה להראות את חולשתי כנגד כולם... אני חושב שהחוורתי כי
מישהו דחף לידי כוס מים.
"אתה יודע... הסיפור... על זה..." הצביע על רגלי במבוכה.
"הפיגוע, אתה מתכוון?" שאלתי, והוא הנהן ראשו מושפל מטה,
כאילו הבין מה ניסיתי להגיד לו. "הם יודעים, למה לספר?"
"הם יודעים מפה לאוזן, הדברים בטח הסתלפו מאדם לאדם, ואף אחד
לא יודע את הסיפור ממך, מה באמת קרה..."
"זה מה שאתה רוצה שאני אספר? את האמת?"
"בדיוק..."
"אבל...אבל אודי..." כמעט שנכנעתי, אבל לא הייתי מסוגל, ידעתי
שאפרוץ בבכי... לא רציתי, באמת שלא. "לא אודי, אני מצטער, אני
לא מסוגל... עדיין לא..."
"גיא, עברה בערך חצי שנה, אתה יודע שאתה מסוגל..."
"לא, אודי, אני באמת לא מסוגל..."
"אולי בכל זאת..."
"לא אודי, לא!"
"טוב... טוב... רק אל תתעצבן..." הוא נסוג.
אחרי בערך שעה, התחילו להרגיש שזה מיותר, והחלו נפרדים ממני.
כולם התפזרו לבתיהם. ורק גתית נשארה.
"איך אתה מרגיש?" התיישבה על הרצפה לצדי.
"טוב..." היססתי "תודה, גתית..."
"העונג כולו שלי..." ענתה וחייכה את חיוכה הגדול.
"את מסתדרת בכיתה?"
"כן, בסדר לי, לא קשה..."
"יופי, אין הרבה מבחנים?"
"לא, דווקא מחכים לך..." שנינו צחקנו.
"אתה חוזר מחר, לבית הספר?"
"לא, אני אהיה מחר בבית..."
"מחרתיים?"
"כן, בטח אימא שלי תתעקש, עכשיו שהיא יודעת שאני קיים..." היא
צחקקה במבוכה.
"טוב, אני צריכה לזוז..." היא קמה ואחזה בידי, ואז הבנתי,
הבנתי שהיא אוהבת אותי, ורוצה שאחזיר לה אהבה. היא חייכה אליי
שוב.
ישבתי דקה מהופנט אל פניה. "תודה שבאת..." נזכרתי לפתע.
"שוב, העונג היה שלי..." חייכה הפעם חיוך ביישני. "ביי."
"ביי..." היא יצאה. ואני נשארתי לשבת על הכיסא, תוהה איך לא
העזתי לשאול אם תרצה לצאת איתי...

חצי שנה חלפה מהר, אולי מהר מדי, הייתי מסתובב עם גתית אבל לא
מעיז להציע לה לצאת איתי. איזה חיים מוזרים. אני עוד ניסיתי
להתגבר על כל אותם דברים שקרו לי באותה שנה והנה בא יום השנה.
בדיוק שנה אחרי האסון, אחרי שהוא נרצח, אחרי...

ביום השנה מוקדם הגיעה עותי, עם שימי והילדים. בסביבות עשר
יצאנו עותי, אימא ואני לבית הקברות. שימי נשאר עם הילדים בבית.
במילא לא ידעו מי היה, זוהר זכר אותו מעט, אבל לא מספיק כדי
להבין מי היה.
כשהגענו אמרנו את התהילים. אימא ואני התרחקנו קצת ונתנו לעותי
לשוחח אתו קצת. כשסיימה קרבה אימא אל הקבר ועותי טפחה על כתפי.
ועלתה לחכות לנו ברכב. גם אימא סיימה ועלתה לחכות עם עותי.
קרבתי לאט אל הקבר, הקבר שהיה פעם אבא שלי.
"אבא?" כאילו שציפיתי לשמוע תשובה, לא היה קול חוץ מציוץ חזק
של איזו ציפור על העץ הסמוך. "אבא? מה שלומך?" זו הייתה הפעם
הראשונה שלי שם, בהלוויה הייתי חסר הכרה. לא ידעתי מה לומר.
"אתה... אתה שם? פה? אתה איתי? אני באמת מקווה שטוב לך... שאתה
שמח... אתה... רק רציתי שתדע שאני מתגעגע... שאני רוצה עזרה...
שאני מפחד נורא... ושכואב לי... לא הרגל... אתה יודע,
הגעגועים... בלעדייך..." השתעלתי קצת. "טוב לי... אני חושב...
יש לי חברים טובים... ותומכים... יש את אימא... את עותי..."
עמדתי שם בוהה בשמיים חסרי העננים. "ורק רציתי... שתדע שאני
מתגעגע..." מחיתי את הדמעות  "לא משנה..." מלמלתי ועליתי אל
אימא ועותי, והלכנו יחד אל הרכב בחניה. יותר נכון הן הלכו, אני
צלעתי.

 כשחזרתי לבית הספר קידמו את פניי תלמידים ומורים חייכנים
ומוכנים לעזור. צבועים! כולם צבועים! חצי לא הכירו אותי עד
הרגע ששמעו על התאונה. שנאתי את זה, שנאתי את זה נורא! את כל
היחס, העזרה, אני לא צריך ולא רוצה! רק רוצה חברים רגילים שלא
חייכים כל הזמן ושואלים אם אני מרגיש טוב ובסדר. כי אני מרגיש
מעולה! מצויין! בחיים לא הרגשתי יותר טוב! אתם מרוצים עכשיו?
טוב לכם?
קרסתי על כיסאי הקבוע בכיתה. גתית לא הגיעה באותו היום, ישבתי
לבד, הרגשתי בודד, מוזר להתגעגע למישהי שבקושי הכרתי.... כי
היא בקושי ספרה לי על עצמה, היא ידעה הכל עלי-אולי אפילו יותר
ממה שהייתי רוצה...
שיעור רביעי היה שיעור ספורט, ישבתי בכיתה וקיללתי את עצמי
שאין לי אומץ ללכת ליציע לעודד אותם. אבל ידעתי שאם אלך-אשבר,
או שאבכה או שאשחק. ועם כל האזהרות של קראון פחדתי לזוז בכלל.
אולי, יום אחד...
אותו היום היה בין הימים הכי בודדים בחיי...  כולם ניסו
לעודד, לשמח... אבל חסרה לי גתית. התגעגעתי לחיוכה הכובש,
לפניה הרזות, לתספורתה הקצוצה.
רציתי לדעת איפה היא.
"היי, אודי, אחי, בא הנה בנאדם!" קראתי לאודי.
"מה המצב, גבר?"
"תגיד איפה גתית?" ציפיתי שיגחך ויגיד איזה משהו כמו 'אז חסרה
לך זאתי, אהה?' אבל במקום הוא הסמיק והתחיל לגמגם.
"אה... זה... טוב..." התפתל "לא... אני לא י'דע..." הצליח
לפלוט לבסוף.
"מה אתה חושב, אני מטומטם? אני יודע שאתה יודע זה בעיניים
שלך, אחי, איפה היא?"
"היא... לא... אני... לא י'דע אחי! נשבע 'ך!"
"אז למה אתה מגמגם כל כך? איפה היא? בנאדם! מה אתה אכזרי כזה?
איפה היא? תגיד לי איפה גתית?"
"היא... היא בבית החולים..." פלט בלחש.
"מה?" רכנתי אליו, רציתי להביט בעיניו הייתי צריך להתכופף
טיפה כי הייתי גבוה. הוא התחמק, השפיל עיניים. "למה?" בלעתי
רוקי.
"הייתה תאונה..." מלמל "היא הלכה הביתה עם ליאורה... ואיזה
מטורף לא עצר באדום... והמשיך... ברח..." השפיל עיניו במבוכה.
"איזה בי"ח?"  חקרתי אותו.
"ההוא, שלך... אני חושב..." ענה. רצתי משם, או לפחות ניסיתי.
תפסתי את האוטובוס הראשון שראיתי, רציתי פשוט לצאת לדחוף את
האוטובוס, שיסע יותר מהר... אבל הוא נסע לאט, ואני הייתי על
קוצים... סוף- סוף אחרי נסיעה של חצי שעה הוא הגיע לבית
החולים. ירדתי מהאוטובוס ודילגתי בכביש עד לחדר מיון, שם בררתי
איפה היא. הם אמרו שהיא ב5- איפה שאני הייתי, אז אולי המצב לא
כל כך גרוע... גם ב5- בררתי איפה היא.
"חדר 3 ימין, תהיה בשקט, היא לא מרגישה טוב..." קראה אחרי
האחות, ידעה שאין מה לעצור אותי, משהו בער בעיני, הייתי צריך
לראות אותה בעיניים לדעת שהיא בסדר... שעות ביקור, לא שעות
ביקור זה באמת לא משנה! בירוקרטיה לא עוצרת אהבה! סוף-סוף!
באותו הזמן כשרצתי במעלה המסדרון, זו הייתה הפעם הראשונה
שהודיתי בכך, אני אוהב אותה, אוהב נורא... מכל הלב! לא ידעתי
אם היא אוהבת אותי או לא, אבל זה לא שינה לי, אני אוהב אותה
וזהו... עצרתי ליד החדר חושש להסתכל מבעד לחלון, הצצתי וידעתי
שהכל בסדר, היא הייתה בסדר, פניה שלוות, רגועות. היא הייתה
יפה. התספורת הקצוצה גרמה לראשה  הקטן להראות יותר גדול,
ועיניה הענקיות הוסיפו חן לפנים העדינות, שפתיה המלאות נחו
בחיוך קטן, שלו. חמקתי פנימה מבעד לדלת והתיישבתי לידה אוחז
בידה. נשקתי לה. הבטתי בפניה השלוות ולרגע עבר בי רעד 'האם אלה
פניו של המוות?' עלתה בראשי המחשבה. חזה בקושי עלה וירד והיא
הייתה כה שקטה ושלווה... דוממת. הנחתי בעדינות את ידי על ליבה,
הוא דפק בחזקה. משכתי ידי חזרה במהירות.
"אתה יכול להשאיר את היד שם, אם אתה רוצה..." שמעתי את קולה,
שקט מתמיד.
"אה... את ערה..." גמגמתי.
"כן, אתה יודע, לפעמים..." ענתה מביטה בי בעיניה הענקיות.
"זה פשוט הייתה לי מחשבה... הייתי צריך... לבדוק... זה לא היה
משהו... משהו חרמני... באמת שלא..." לא ידעתי מה לומר.
"זה בסדר... אני מבינה..." חייכה היא הביטה בי ואני השפלתי
עיני במבוכה. "אתה כל כך יפה..."
"מה?" הופתעתי.
"אתה יפה נורא..." חזרה "יפה לך קצוץ והעיניים שלך, הגוון
החום והצורה שלהן, נורא יפות... אתה יפה... לא סתם... אתה
חתיך..." חייכה.
"אף פעם... לא...לא החמיאו לי... ככה... "  מלמלתי.
"מותר לי גם לקבל אחת?"
"בטח..." עניתי ופתחתי את פי לומר אחת. אבל פתאום רכנתי אליה
ונשקתי לה על שפתיה בעדינות. נמנע מלגעת בחתך הקטן בשפה
העליונה. היא נענתה והתנשקנו. עד שנשמעה דפיקה קלה בדלת. חזרתי
למקומי בחפזה, אוחז בידה.
"כן" ענתה, מביטה בי.
"אז לכאן העבירו אותך! איך את..." מבטו של האיש נתקל בי
"אה... שלום, מי אתה?"
"אני... אני ידיד..." עניתי פוזל אל גתית.
"גיא, זה אבא שלי- לאון, אבא זה חבר שלי- גיא."
"נעים..." לחצנו ידיים. ניסיתי לנחש של מה המבטא הזר בקולו.
"אז, יפה שלי, איך את מרגישה?" שאל מניח תיק על הרצפה, פוזל
אל ידינו האוחזות.
"בסדר, פחות כואב מאתמול..."
"אה...אולי אני פשוט... אחכה בחוץ..." גמגמתי.
"אולי, זה באמת יותר טוב..." ענתה בחיוך. נדתי בראשי אל לאון
ויצאתי. התיישבתי על ספסל במסדרון, רגלי  פשוטה לפני וראשי
שעון על הקיר.

"איך הכרת אותו?" הוא רכן מעליה.
"בבית הספר!"
"את בטוחה שהוא הטיפוס שלך?"
"אבא! אתה יודע שאני יודעת לבחור נכון..."
"כן... כן... את כמו אימא שלך! את תסתדרי! תמיד ידעה לבחור את
הטוב והנכון!" שניהם צחקו.
"אבא..."
"אז..." שאל כשנרגעו "זה רציני?"
"מה זאת אומרת?" שאלה בזהירות.
"יש משהו?"
"לא יודעת, הכרתי אותו בקושי לפני חצי שנה, והוא עוד לא ביקש
לצאת... לא יודעת, באמת שלא..."
"את אוהבת אותו?"
"כן!" ענתה ללא הסוס.
"אם כך הכל בסדר!" ענה במבטאו הזר.

"אהה, גיא? אני יכול לדבר אתך דקה?" שאל לאון וסגר אחריו את
הדלת בשקט.
"כן... בטח..." קמתי בקפיצה שקצת הכאיבה לי וגנחתי.
"אתה בסדר?"
"כן, זו רק הרגל..."עניתי.
"מאיפה אתה מכיר את גתית?"
"מבית הספר..."
"ו..."
"ומה?"
"ומה יש ביניכם?"
"לא ד'ע..."
"אתה אוהב אותה?"
"כן!" עניתי ללא היסוס.
"אם כן, הכל בסדר!" ענה במבטאו הזר.

"אז מה קרה לך?"
"אה, שברתי צלע, וכל הפרצוף שלי מעוך..." היא ניסתה לחייך אבל
פניה התעוותו בכאב.
"זה לא כזה נורא..." אמרתי בחיוך "גם לי היו כאלה... זה
יבריא..."
"כן, אתה נראה בסדר גמור, אז גם אני..." שתקנו קצת.
"גתית... לא משנה מה אמרתי, או מה אני אגיד אי-פעם... אני
אוהב אותך! זה לא סתם... אני...לפעמים אני אומר דברים שאני לא
מתכוון אליהם... אז לא משנה מה אני אגיד... אני אוהב אותך...
באמת... מכל הלב..." אחזתי בידה והסתכלתי עמוק בתוך עיניה
הירוקות. היא אחזה חזרה, עצומת עיניים.
"גם אני גיאגיא, גם אני..." ישבנו ככה אולי חצי שעה, אולי חצי
יום, אולי חצי שנה...

"גיא... מה יש ביננו?"
"מה? לא הבנתי את השאלה..."
"אנחנו חברים? ידידים? סתם אוהבים? אני פשוט רוצה להגדיר
לעצמי..." הסתכלתי בשמים זרועי הכוכבים ואז בגתית.
"אני אוהב אותך, ואני חושב שאת יכולה לומר שאנחנו חברים אם את
רוצה..." רוח קלילה ליטפה את פנינו.
"תוכיח לי!" חייכה בשובבות. חייכתי חזרה, ו... אתם יודעים...
קרו דברים קצת חסויים...

אותו ערב חזרתי מאוחר, מאוד מאוחר... אימא הייתה חסרת
סבלנות.
"איפה היית?"
"הייתי..."
"ארבע שעות עברו מאז שיצאת, ואני רוצה לדעת איפה היית! אל
תשכח שאני אימא שלך ומותר לי לדאוג לך!"
"אימא אני בן 16 וחצי! מותר לך גם להתחיל לסמוך עלי ולהאמין
לי! רגע את מתעלמת ממני ואני בכלל לא קיים ורגע אחר כך את
מתייחסת אלי כאילו אני בן שלוש! אז תחליטי מה את רוצה להיות
ותגידי לי! כי אני מסוגל לדאוג לעצמי! ואני יודע מה אני רוצה
ועושה! אז אל תתערבי לי בחיים! הם החיים שלי!"
"אני... אני פשוט קצת..." היא נשרה על הכיסא מתבוננת בי
"מפחדת עליך, מבולבלת קצת... אבל... לא אכפת לך... אתה שם פס
על כולם..."
"אימא אני מבין שאת קצת דואגת, אבל אימא, אלה החיים שלי!"
"לילה טוב, גיא." היא אמרה והלכה לחדרה.
"אימא! רגע! את לא רואה את זה! פשוט לא מבינה!" היא טרקה עלי
את הדלת.
איזה חרא! דווקא כשהחיים שלי התחילו להסתדר: הייתה לי מישהי
שאני אוהב, הרגל כבר לא כל כך כאבה, עותי שוב בהריון, אימא
מדברת איתי, השלמתי עם החיים בלי אבא. ועכשיו כמו דפוק הייתי
חייב להרוס את מה שבניתי בחצי השנה האחרונה. איפה השכל שלי?
השארתי אותו על הגבעה? הייתי צריך עזרה!

כל הלילה שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם, פחדתי ממה שקרה וממה
שיקרה, שוב  דפקתי לעצמי את החיים! פעם שלישית ברציפות! איזה
בנאדם דפוק אני! הרגל שוב כאבה, היה לי נמאס מכל זה, הרגל,
חוסר הידיעה במה שהולך בין גתית לביני, אימא, הכל כל כך מוזר.
ועכשיו, מה יהיה?

"עותי..." אמרתי בקול חלש.
"גיא? זה אתה? מה קרה? איפה אתה?" היא נלחצה.
"עותי..." התייפחתי "שוב דפקתי לעצמי את החיים!"
"מה? למה? מה קרה? ספר לי מההתחלה..."
"הייתי עם חברה שלי עד מאוחר... וכשחזרתי אימא הייתה עצבנית,
והתעצבנתי והתחלנו לצעוק וממש פגעתי בה, היא לא מדברת איתי...
עותי אני כל כך טיפש!" בכיתי, והדמעות שזלגו על לחיי רק הכעיסו
אותי יותר.
"אני באה היום! גיאגיא אני בדרך אלייך! רק תפגוש אותי בתחנה
באחת וחצי!"
"מה עם הילדים?"
"שימי יסתדר אתם יום-יומיים!"
"עותי! אני תמיד דופק הכל!" אמרתי שוב אחרי שתיקה קצרה.
"עזוב, אחי, אני באה!" קראה.
"ביי" ניתקתי וישבתי על הרצפה קובר פני בידי ומתייפח.
 
 ראיתי אותה מבין כולם, יורדת מהאוטובוס סוחבת תיק ענק, כאילו
באה לשנתיים לא ליומיים. רצתי אליה והרמתי את התיק. היא חיבקה
אותי והנחתי אותו על הרצפה, יכולתי לחוש את התינוק.
"גיאגיא!" היא לחשה באוזני "אני כל כך מצטערת שזה קורה לך,
אחי!"
"אני חי, וזה מספיק..." לחשתי חזרה. "תודה שבאת, עותי..." היה
לי נעים להרגיש שוב את הקרבה של אח ואחות כמו שהיה פעם, לפני
שנישאה לשימי. הוא נחמד, אבל מכעיס אותי שהוא לוקח לי את אחותי
וחברתי הטובה.
"בואי נזוז!" הכתפתי את התיק על כתפי, ואחזתי ידה בידי
הפנויה.
כשהגענו לבית הנחתי את תיקה בחדר הישן שלה. "תישאר פה!" לחשה
והצביעה על חדרי "תן לי לדבר אתה קצת..."

אחרי כמה זמן יצאה משם, מבולבלת ומזועזעת.
"מה? מה אתה? מה קרה לה?" זינקתי עליה.
"היא הזדקנה בין לילה! ישבה שם על המיטה בוהה בקיר ובקושי
מזהה אותי!"
"זו אשמתי! מה עשיתי? אני אידיוט!" קראתי.
"גיאגיא! תירגע! זה לא אתה, זה היה קורה מתישהו ממשהו אחר, זו
לא אשמתך!"
"אבל זה כן! כי אני צעקתי עליה!"
"ישנת?" קטעה אותי.
"לא..." השפלתי מבטי.
"לך לישון עכשיו, כשתקום נדבר..." פניתי לחדרי ללא מילה
ונשכבתי ער במיטה. שמעתי את קולה של עותי במסדרון, מודאג.
"היי, שימי? כן, מה נשמע? איך הילדים?... איזה חמוד... כן,
אני אזהר... טוב... אני לא יודעת אנחנו נראה... זה... לא, אני
כנראה אקח אותה להסתכלות אצל ד"ר עדסי... לא, לא דיברתי אתו
עדיין, אחרי שאני אדבר עם ד"ר עדסי... אבל שימי... אם... נצטרך
להעביר את אימא שלי... אני לא רוצה שגיאגיא יצטרך לעזוב... אני
חושבת שקצת טוב לו כאן... אנחנו נוכל לבוא לגור פה, בדירה של
אימא שלי... נשכיר את הדירה... טוב... עזוב את זה עכשיו סתם
חשבתי על זה... אני אוהבת אותך... אהה, תמסור להם נשיקות...
ביי..." היה שקט במסדרון כמה דקות ואז שוב נשמע קולה של עותי.
"שלום, את ד"ר עדסי בבקשה... זה חשוב מאוד! תודה... ד"ר עדסי!
מה שלומך? כאן רעות טביאס... אני צריכה יעוץ, לא לי, לאימא
שלי... כן... אז זה מה שקרה..." היא סיפרה לו כל מה שקרה מאז
האסון עד הבוקר, ואז ענתה על כמה שאלות. "אז אתה אומר ד"ר
שנביא אותה מחר?... הכתובת?... אהה, שלום גם לך, תודה..." היה
שקט, ואז שמעתי את צעדיה השקטים במסדרון והדלת נפתחה כדי סדק,
ואז היא פתחה אותה עד הסוף, עמדה כמה שניות בשקט, ואז ניגשה
אלי ליטפה לחיי בידה הקרירה ונשקה על לחיי, ויצאה בריצה.
היה שקט. ואז התחלתי לבכות למראה שברי חיי שהתנפצו לרסיסים
פעם נוספת.

חודשיים אחרי כן:
"גתית..." קברתי את ראשי בחיקה רוצה לבכות אבל לא רוצה שהיא
תראה... "גתית יש לי משהו לומר לך..."
"כן?"
"אני אוהב אותך..."
"גם אני אותך..."
"אבל... אבל קצת קשה לי עכשיו... החיים שלי... הם מתפרקים
ואני צריך קצת זמן..."
"אני אהיה אתך, אני אתמוך בך... אשמור עליך..."
"אני מבין, ואני מעריך, אבל אני לא רוצה שתיכנסי לזה, ותסתבכי
בחיים האלה, זה לא משהו שאת רוצה, מבטיח לך..."
"אבל אני אומרת לך שאני מוכנה, ורוצה! אני רוצה לעזור, גיא,
תן לי..."
"גתית, אני מצטער, אבל כשהחיים מתפרקים אתה צריך זמן, לא
עזרה..." היה שקט לרגע, ואז היא קמה.
"אני תמיד אהיה כאן, אם אתה צריך... ורוצה... ואני תמיד אוהב
אותך..." היא פנתה ללכת.
"גתית!" קראתי בפחד, לא רוצה שהיא תלך, תעלם.
"מה?" היא הסתובבה חזרה, ראיתי את הדמעות בעיניה ורציתי לנשק
אותן ואותה, אבל לא יכולתי... אחזתי בידה.
"סליחה..." לחשתי ללא קול, היא השפילה עיניה שיחררה את ידה
בעדינות מידי והלכה.

שבוע אחר כך עזבה אימא את הבית.
ד"ר עדסי המליץ להעביר אותה לבית חולים לחולי רוח. ככה ניסה
לגרום לזה להישמע יותר טוב.
פחדתי ממה שיקרה עכשיו, אני אצטרך לעזוב? מה אם שימי לא יסכים
לעבור לגור פה? עותי לא ידעה שאני שמעתי את מה שהיא אמרה
לשימי. לא רציתי לעזוב, זה אני יודע, רק רציתי להישאר בשקט
לעכל את מה שקרה לי פה. אבא מת כבר לפני שנה וחצי כבר אני
חושב. ואימא עכשיו הלכה, ואני לא חושב שהיא תחזור. והרגל שלי
מהיום ועד יום מותי תודיע לי מתי ירד גשם. ועותי תהיה מאושרת
(בלי עין הרע) עם שימי והילדים. ואני? אני אשאר באותה נקודה
תמיד, ואדחה כל הצעת עזרה שאקבל. איזה עתיד...

עשרה חודשים מאוחר יותר, שימי ועותי גרים פה, בבית שלי. יש להם
כבר שלושה ילדים: זוהר, דור ורון. כל כך כיף שעותי שוב גרה
בבית. רק חבל שזה בנסיבות כאלה, ושאבא ואימא לא פה, שכבר אין
את אותם מריבות שתמיד היו. איך שהחיים שלי השתנו מאז אותם
ימים...
"גיאגיא!" התחננה עותי "בבקשה... היא ביקשה, אותך! היא רוצה
שתבוא! כבר עשרה חודשים לא ראית אותה! תלך, בשבילה..."
"טוב, עזבי אותי, אני אלך... מחר..."
"היום?" היא תקעה בי מבט מתחנף.
"היום..." נאנחתי.
"תודה, נשמה..." חייכתי אל רון, בת החצי שנה.
"רון, היי רונה..." זוהר נכנס בריצה, בן ארבע וחצי, בוכה.
"מה קרה זוהר?"
"לירון הרביץ לי!" מירר הקטן בבכי.
"איפה?"
"פה..." הצביע על רגלו. היא נשקה את המקום.
"עדיין כואב?" שאלה מוחה את דמעותיו.
"לא!" חייך ויצא שוב ברצה.
"אז אתה הולך עכשיו?" שאלה עותי עוד מחייכת אחרי זוהר.
"כן, אני רק מחליף בגדים..."
"תביא לי רק את רון, אני אאכיל אותה." הושטתי לה את רון
ועליתי לחדרי. לבשתי גופייה, חולצת פלנל פתוחה וג'ינס, פניתי
לתחנת האוטובוס לכיוון צפון העיר, שם שכן בית החולים
הפסיכיאטרי.

עמדתי מול בניין ענק, לבן, חלונות מסורגים לכל האורך. נשמתי
עמוק ונכנסתי, שנאתי בתי חולים הם תמיד נתנו לי הרגשה
קלסטרפובית במיוחד אחרי אותו הלילה לפני שנתיים שבו נלקחנו אבא
ואני לבית חולים.
עליתי במדרגות הרחבות ונכנסתי.
"סליחה, אתה יכול לומר לי היכן מחלקה ג'?" שאלתי את השומר.
"תעלה במדרגות לקומה שתיים ותפנה ימינה, תשאל בדלפק..." ענה
לי באדיבות.
"תודה..." חייכתי, ועליתי במדרגות.
"אין על מה..." עקב אחרי בעיניו בתמיהה.
ראיתי את השלט הגדול שאמר 'מחלקה ג' נכנסתי בהיסוס ופניתי
לדלפק האחיות.
"סליחה, איפה אפשר למצוא את שוש לינורי?"
"ב9- א' בסוף המסדרון מימין"
"תודה..." הלכתי לאט, מנסה לדחות את הרגע, פחדתי ממה שאראה,
ממה שארגיש...
הצצתי לחדר, היא ישבה על קצה המיטה מנדנדת רגליה, מביטה דרך
החלון, שיערה האפיר ופניה עצובות. נכנסתי לחדר וישבתי לידה על
המיטה מנופף ברגלי, כמוה. ישבנו כך אולי חצי שעה.
"ירד גשם היום..." אמרה פתאום.
"יכול להיות..." עניתי ברצינות תהומית, כאילו זה הדבר החשוב
היותר עכשיו. "מה שלומך אימא?"
"מה שלומך גיא שלי?"
"אני בסדר גמור, ואת?"
"אותך אני זוכרת טוב מאוד, אותך ואת אלירן! אתכם לא אשכח!"
"ומה עם עותי? מה עם רעות?" נבהלתי.
"רעות?" שאלה בתמיהה "אה, רעות... כן, יש לה את זוהר, דור
ושימי, היא לא זקוקה לי..." ענתה בשלווה.
"מה? אימא! היא זקוקה לך! היא צריכה אותך מאוד! היא רוצה
שתהיי סבתא לילדים שלה! היא רוצה שתחבקי אותם ותחייכי אליהם!
שתאהבי אותם! ואותה! שתחייכי אליה, שתזכרי אותה!" הנמכתי את
קולי, " היא מתגעגעת אלייך נורא!" שתקנו עוד איזו חצי שעה "אני
חושב שאני אלך עכשיו..."
"תחזור, גיא שלי?"
"אחזור..." חיבקתי אותה חזק.
"ירד גשם..."
"ירד..."
יצאתי מהבניין מוחה את דמעותיי שכבר התערבבו בטיפות הגשם.

באותם תשעה חודשים בקרתי אותה הרבה, לא רציתי לפספס אפילו בקור
אחד, בקרוב לא אוכל לבקר אותה כל כך הרבה. עותי שמחה נורא שאני
מבקר אותה, היא טענה שזה עושה לה טוב.
בכל אותם ביקורים היינו יושבים אימא ואני על מיטתה ומנופפים
ברגלינו- לפעמים הייתה אומרת משהו על מזג האויר- על הספורט או
משהו חשוב כמו אלה, אבל לרב- ישבנו ושתקנו.

"אימא, אני מתגייס מחר" אמרתי באחת הפעמים האחרונות.
"מה?"
"אני מתגייס לצבא, אני לא אוכל לבקר הרבה, אבל כשאוכל,
אבוא... אני אתן לך את מספר הטלפון שלי, שיהיה לך, אם תרצי,
תתקשרי..."
"כן..." רשמתי את המספר שלי על חתיכת נייר, והיא הצמידה אותה
למראה שלה.
"עכשיו אני צריך ללכת..." חיבקתי אותה, מחיתי דמעה מלחייה,
וברחתי משם כמעט בריצה.

הפעם האחרונה שדיברתי עם גתית הייתה תשע-עשרה חודשים לפני
הגיוס, בקושי התראינו. עוד אהבתי אותה נורא. אבל כל הזמן חשבתי
על איך להוציא את המשפחה מהתסבוכת הזו.
אותו ערב היא באה אליי. עותי הכניסה אותה לחדרי והיא עמדה שם
מביטה בי יושב על הרצפה ובעיניה דמעות.
"גיא?" ישבתי על הרצפה הסתכלתי אליה מלמטה למעלה היא עמדה
מולי בוחנת את עיני, אוחזת באלבום אדום בחוזקה כאילו הוא
מפלטה.
"כן, גתית?"
"אנחנו עוזבים..." היא בשרה לי. זה היה מוזר שהיא באה לומר לי
אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו.
"אני מצטער..." עניתי.
"כן, רק רציתי... שלא תשכח... ש..." היא מחתה את דמעותיה,
ואני רציתי לחבק אותה אבל עדיין הייתי עטוף בעצמי מכדי להבין
שאני צריך את זה. "שאני אוהבת אותך..."
"גם אני..." היא נפלה על ברכיה, בוכה. ואז נשברו החומות
האדיוטיות שבניתי סביבי וחיבקתי אותה, קרבתי אותה אל לבי.
אבל אז היא הלכה, והמון זמן עבר עד שראיתי אותה שוב.

חיבקתי את עותי, שבכתה. אחיה הקטן מתגייס.
"אין מה לבכות עותי! אני אחזור בקרוב- נשבע לך!" מחיתי את
דמעותיה.
"אני פשוט מתרגשת- אתה כבר כל כך גדול!" היא חיבקה אותי שוב.
"אתה תהיה הכי טוב, אחי!" קרא שימי וחיבק אותי במבוכה.
"תודה גבר!" התכופפתי אל זוהר "זוהר, מה יש אתה עצוב?"
"אתה הולך!" ענה הילד
"אבל ילד- אני חוזר, אני לא מת! אני חוזר עוד שלושה שבועות
הביתה, טוב?"
"טוב..." הוא חייך חיוך קלוש ונתן לעותי להוביל אותו לרכב.
"ביי..." נופפתי להם שימי טפח לי על הגב וחייך, ואז עליתי על
האוטובוס.

הבקו"ם היה מפוצץ אנשים, לא מצאתי מקום לשבת- אז עמדתי עד
שיקראו בשמי. הרגל התחילה לכאוב מרב עמידה אז התיישבתי על
הרצפה, אבל הקיפול של הרגל כאב לי אז יישרתי אותה אבל האנשים
שעברו במסדרון נתקלו בה שוב ושוב, שוב נעמדתי מעוות פני בכאב.
"אתה רוצה לשבת?" שמעתי קול שואל. הסתובבתי ובחור נמוך עמד
מולי והציע לי את הכיסא שלו. בתחילה חשבתי לסרב אבל רגלי שלחה
לי גלי כאב שהחלטתי שכדאי לי לשבת.
"כן, תודה..." התיישבתי באנחת רווחה.
"מה קרה לך ברגל?" שאל הבחור שעכשיו ישב מולי על הרצפה.
"סתם- נפצעתי..." ניסיתי להתחמק.
"במה? במשחק?" הוא לחץ.
"לא, בפיגוע." לא היה לי כוח להסתיר.
"אה, סליחה..." הוא מיהר להתנצל.
"זה בסדר- כל הזמן שואלים..." נדתי בראשי. "אני גיא" הושטתי
לו יד ללחיצה.
"אני ליאור..." לחצנו ידיים. "למה תתגייס?"
"אני מניח שאם יתנו לי למשמר הגבול..."
"כן- גם אני רוצה, כמה שפחות ג'ובניק יותר טוב..."
"כן" שתקנו קצת "אה, קוראים לי, אולי עוד נתפגש..." אמרתי
לו.
"כן, אולי..." נכנסתי.

גייסו אותי למשמר הגבול- לא כזה ג'ובניק אז טוב. חזרתי עם
מדים הביתה ודור וזוהר ממש התרגשו, עותי שוב התחילה לבכות
ושימי התחיל לפתח מן נטייה לחייך חיוך טפשי כזה כשהוא מתרגש או
שמח.

קצת פחות מחצי שנה אחרי שהתגייסתי נולד לעותי עוד בן, אליאור.
ילד קטן וחמוד בעל חיוך כובש מגיל קטן.

 הייתי בצבא כבר ארבע שנים כשנולד עמית בנה הקטן של אחותי.
לצערי שנה לאחר מכן שימי עזב את המשפחה ונעלם, אלוהים יודע
לאן... כנראה נמאס לו מחיי משפחה וחיפש חיים מורכבים יותר,
ומאושרים יותר...  

 חמש שנים יותר מאוחר כשקיבלתי את מסמכי שחרור. והייתי בדרך
החוצה מהבסיס, חשבתי על מה שיקרה עכשיו בחיי, שאצטרך למצוא מה
לעשות עם עצמי.
נעמדתי מחוץ לבסיס וחיכיתי לטרמפ שייקח אותי לעיר הקרובה.
מכונית קטנה וכחולה עצרה לי, התיישבתי.
"שלום!" קרא קול מוכר, ישן...
"גתית?" הסתכלתי בפנים המוכרות שלא ראיתי  במשך חמשת השנים
האחרונות...
התחבקנו.
"מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?"
"אני בדיוק השתחררתי מקבע..."
"אני נוסעת הביתה..."
"מה נשמע? את יודעת חמש שנים זה הרבה זמן... התגעגעתי
אלייך..."
"אני בסדר גמור, מה שלום אימא שלך?"
"אה, היא נפטרה לפני שנה וחצי..."
"אני מצטערת..."
"בסדר... ומה שלום אבא שלך?"
"הוא עוד חי, קצת זקן אבל מתמודד עם החיים..."
"מה את עושה עכשיו?"
"עובדת..."
"איזה יופי... יש לך איזה רומן?"
"שום דבר חוץ ממך..."
"גם לי לא היה שום דבר..."
"אז אני מניחה שמה שהיה לנו היה אמיתי..."
"כן, אני מניח..."

לקח לנו שלושה שבועות להתארס...

"הרי את מקודשת לי כדת משה בישראל" הסתכלתי בעיניה הזוהרות
משמחה, והלבשתי את הטבעת על אצבעה, וחייכתי אליה את הטוב
בחיוכיי. חיבקתי אותה באהבה.
"גיא- אני כל כך אוהבת אותך..." היא לחשה באוזני.
"גתית, איפה היית בחמשת השנים האחרונות?" לחשתי חזרה.
 
"אני אוהבת אותך!" היא לחשה באוזני כשרכנו מעל בננו, גילי,
שנה מאוחר יותר.
"גם אני אותך..." חיבקתי אותה.

גילי שלנו גדל הוא כבר היה בן שבע, כשאיבדה גתית את הכרתה
באמצע חתונה של חברים שלנו.
הזמינו אמבולנס ובבית החולים אחרי שעשו לה בדיקות מקיפות
אבחנו אצלה הרופאים- סרטן הדם.
"יש לה שנתיים, אולי פחות..." אמרו לי.
תוך שנה הדרדר מצבה כל כך שלא יכלה לגור יותר בבית ללא טיפול
מתאים שאותו לא יכולנו להשיג.
היא אושפזה בבית החולים.

כל יום הבאתי את גילי.
הוא התרגל למציאות כזו ואני הייתי צריך ללמוד לבשל ולנקות את
הבית הקטן שבו גרתי עם אבא ואימא ואחר כך רק עם אימא וכשהיא
הלכה גרתי בו עם עותי, שימי והילדים.
היה לי כל כך מוזר שבבית שבו אני גדלתי יגדל גם בני. בנוסף
לאחזקת הבית הייתי צריך גם לעבוד הרבה כדי לשלם על ההוצאות
הרפואיות.

אותו היום באתי עם גילי שכבר היה בן תשע, כרגיל:
"גילי, תגיד שלום לאימא..."
"שלום אימא..." הוא בא ונשק לה.
"גילי? גיא? מה נשמע?" פקחה את עיניה בקושי.
"בסדר... גילי לך תשחק בחוץ..." רכנתי אליה, נשקתי אל מצחה,
שיערה נעלם הרבה לפני כן.
"גיא..." לחשה בשפתיים חרבות.
"כן, אהובה..." רכנתי אליה.
"קח אותי הביתה... אני רוצה למות בבית... איפה שאני מכירה
ואוהבת..."
"יפה שלי! את לא תמותי עכשיו! יש לך עוד זמן! את תבריאי! אני
רוצה אותך! אל תמותי לי עכשיו!"
"הגיע זמני, אהוב שלי, אני יודעת שקשה לך, אבל אתה צריך לדעת
מתי לעזוב, מתי לשחרר את היד שבה אתה אוחז כל כך הרבה
שנים..."
"כולם עזבו נשארת רק את וגם את הולכת עכשיו..."
"יש לך את גילי... ואני רק הייתי נטל בשנתיים האחרונות, תודה
בזה... יהיה לכם יותר טוב ככה..." היא לחשה לי "וזה לא טוב
לגילי ככה לגדול עם אימא כזו..."  
"אם את מבקשת, מחר אני מביא אותך הביתה, יפה שלי..."
"תודה גיא, אני אוהבת אותך כל כך..."
"אני אוהב אותך..." סימנתי לה בשפת הסימנים כמו שהייתי עושה
בתיכון, חמש עשרה שנים קודם לכן.

"תיזהרי במדרגות...בואי תחזיקי כאן, גילי, חמוד, תפתח את
הדלת... בואי שבי על הכיסא... את רוצה לנוח?"
"מים, אני רוצה כוס מים..."
"גילי, תביא לאימא כוס מים..."
"הנה..."
"קחי, קחי יפה שלי..." היא שתתה בצמא והושיטה לי את הכוס
חזרה. "בואי, אני אקח אותך לחדר..." הרמתי אותה בזרועותיי
והנחתי אותה על המיטה בעדינות, כיסיתי אותה. "בוא גילי, ניתן
לה לישון..."
"גיא, תשחק איתי..." פנה אלי, גילי, בני, בנה של גתית.

למחרת כשהתעוררתי, זרועותיה השבריריות סביבי, היא הייתה כבר
קרה.
"למה הלכת גתית? אהבתי אותך כל כך..." כרעתי על ברכי לידה,
בוכה נשקתי את כל גופה הלבן, השברירי. "טוב שאביך לא ראה אותך
כך..." לחשתי לה. "אני אתגעגע אלייך כל כך... אהובה שלי? מה
אעשה בלעדייך?"
 
"גילי..." התיישבתי לידו.
"איפה אימא?" שאל ילדי בתמימות כשראה את גופתה נלקחת.
"אימא... אימא הלכה... והיא לא תחזור, ילד שלי..." מחיתי את
דמעותיי מעיניי האדומות.
"למה אתה בוכה?" שאל מוחה דמעה שנפלה על ידי.
"כי אני אתגעגע אל אימא..."
"גם אני אתגעגע אליה..." הוא חיבק אותי, חיבקתי גם אני אותו,
את הבן של גתית ושלי.

ההלוויה הייתה מצומצמת. לא גתית ולא אני היינו בעלי הרבה
חברים אך חברי מהצבא וחבריה לעבודה באו.
בכיתי הרבה, ועותי חיבקה אותי.
אחותי וגיסי וחמשת ילדיהם תמיד היו איתי, לאורך כל חיי, ועל
כך הייתי חייב להם הרבה!
 "מה תעשה עכשיו?" שאלה עותי "תישאר לגור בבית עם גילי?"
"ככה חיינו במשך השנה האחרונה, אני מניח שנצליח לחיות ככה עוד
קצת עד שאני אתארגן ואחליט מה לעשות..."
"אתם תמיד מוזמנים אלינו, לארוחה, או לישון, מה שתרצו..." אמר
שימי.
"תודה, נראה..." עניתי. הגענו לבית, אחייני ובני שחקו בבית
ואמו של שימי השגיחה עליהם. "תודה, גברת טביאס, אני ממש מודה
לך, עזרת לי מאוד..."
"תמיד..."

לקח לי שנה להתאושש, אבל גילי חזר לחיים הרגילים לאחר חודש.
אחרי שנה, הייתי צריך כבר להחליט מה לעשות, להישאר? לחפש דירה
יותר קטנה? לחפש עבודה חדשה? לא ידעתי, לבנתיים גדל גילי והיה
בן עשר. וידעתי שאוכל להיעזר בו.
בכל מקרה, בערב יום הולדתו העשירי ביקש שנלך לראות סרט. הלכנו
לקניון. ובזמן שהוא התרוצץ סביב מנסה להחליט איפה הוא רוצה
לאכול, ראיתי איש בעל צעד מוכר הולך לפנינו חובק אישה צעירה.
"אודי?" קראתי.
"גיא?" הסתובב הוא, התחבקנו. "אחי! מה המצב? וואו כמה שנים לא
ראיתי אותך?"
"כמעט ארבע עשרה... אני חושב..."
"מה שלומך? איך החיי..." הוא השתתק פתאום למראהו של גילי
הנצמד אל רגלי. "ומי זה?" הוא שתק לרגע "אז בסוף התחתנת עם
גתית... הוא דומה כל כך לכם..."
"גילי, זה חבר שלי, אודי... אודי, זה הבן שלי, גילי..."
"אז מה שלום גתית? איפה היא?" חיפש סביב כדי לראות אותה.
"היא... היא נפטרה לא מזמן..."
"אני מצטער, אחי... " הוא שתק לא יודע מה לומר או לעשות "אז
ילד," פנה אל גילי "איך אבא שלך?"
"מי זה אבא?" שאל גילי.
"הוא קורא לי גיא..." עניתי "אין אבא בלי אימא..." הסברתי
במעורפל. אודי הנהן כאילו מבין.
"כן... אז מה אתך, ילד? אוהב את גיא?"
"כן, מאוד..." הוא אחז את זרועי "בא נלך...גיא..."
"טוב, אני חייב לזוז, ביי גילי, ביי גיא, אחי..." התחבקנו
שוב.
"שלום מר אודי..." ענה גילי רציני לחלוטין. אודי הנהן, חייך
והלך.
"אתה כל כך דומה לגתית..." רכנתי אליו והסטתי את תלתליו
ולחשתי לו.
"גתית?" שאל הוא.
"אימא שלך..." עניתי וליטפתי את לחיו "ומעכשיו-אני לא גיא אני
אבא, טוב?"

"אבא? אבא? אתה פה?" נכנס גילי לחדר.
"גילי! מה נשמע? איך היה בבית הספר?" הנחתי את האלבום שגתית
נתנה לי אז בצד במבוכה ומחיתי את עיני.
"מה זה, אבא?" הוא הסתכל באלבום בחשדנות.
"כלום..."
"אף פעם לא ראיתי את זה!" הוא התקרב לקחת את זה.
"לא!" קראתי- לא רציתי שיראה את זה ויחשוב שאני כל כך רגשן
שאני מתרפק על זיכרונות העבר. "אל תיגע בזה!"
"למה, מה זה?" הוא הרים את זה, ניסיתי לחטוף ממנו את זה- אבל
הוא יותר צעיר ממני וזוכר איך להתחמק, אז הוא הסתכל באלבום
האדום.
הוא הסתכל בעמוד שבו הוא היה פתוח. ואז סגר כדי להסתכל על
הכריכה שעליה היה כתוב: 'גיא, כל כך התגעגעתי שהייתי חייבת
להביא לך את זה, לפחות שיזכיר לך את מה שהיה ואולי גם את מה
שנרצה שיהיה... אוהבת אותך כתמיד- גתית'
"מאימא! למה אתה מחביא את זה?"
"זה ישן, וזה תמונות שמעלות לי זיכרונות, לא לאף אחד אחר, חוץ
מ ,אולי, אימא שלך!"
"אבל אין לך מה להחביא את זה..." הוא תקע בי מבט מאשים.
"אני... אני מפחד שאתה תחשוב שאני רגשני... אני חושב... ולא
יודע... אתה פשוט לא מדבר איתי, כל כך סגור שאני מפחד לדבר
אתך, להזכיר לך אולי זה פשוט קשה מדי אפילו אחרי חמש שנים..."
"אבא, רק לך אני מחכה... אני מתבייש להתחיל לדבר אתך, זה גם
לא תמיד מעניין אותך מה קרה בבית הספר..."
"בטח שכן!" הוא שתק לרגע, ואז פתח את האלבום בעמוד הראשון.
"אולי תגיד לי מי זאת?" הוא הצביע על תמונה.
"זאת? זאת אימא שלך!"
"זאת אימא? אני מניח שאני פשוט לא זוכר כל כך טוב..."
"כאן זה היה בהתחלה, רק אחרי שהכרנו, וזו הייתה תמונה שצילמנו
בעצמנו כאילו עמדנו מול המצלמה ולחצנו על הכפתור... לכן התמונה
עקומה..."
"ומי זאת?" הוא הצביע על תמונה של גתית אני ועותי.
"זאת דודה שלך, עותי!" חייכתי את התמונה ההיא אהבתי.
"זאת עותי?! היא הייתה פעם כל כך צעירה?"
"כן, וגם אני פעם הייתי צעיר וגם אימא שלך לא תמיד הייתה
חולה... אתה זוכר?"
"כן, אני זוכר, אבל כאן זה יותר ממשי מהזכרונות, וזה מה
שמוזר..." הוא העביר את העמודים, בכל פעם שואל על אדם זה או
אחר, והאלבום האדום שלי יצא מהחושך אל האור, הוא כבר לא הוחבא
עמוק באחורי הארון. הוא ישב על המדף מוצג לראווה, ללא הסתר
וגילי אהב להראותו לחבריו שיראו את אמו כמה שהייתה יפה ואת
אביו שהיה פעם צעיר ושמח ואת דודתו שגם היא הייתה פעם צעירה.
והתמונות של בני דודתו- דור, זוהר ורון- זוהר אז היה בן עשרים
וחמש, והייתה לו בת ששמה היה גתית, דור בן עשרים ושלוש מאורס
לבחורה נאה, רון הייתה בת עשרים ואחת וכבר משתחררת מהצבא,
אליאור בן עשרים בצנחנים ועמית בן השבע עשרה. ובני שלי היחיד-
גילי כבר בן חמש עשרה. כל המשפחה כבר כל כך השתנתה, אימא כבר
איננה כבר שנים רבות, אבל עותי כל כך דומה לה. והאחיינים שלי
כבר כל כך גדולים וגתית איננה וגילי שכל כך גדול. הכל כל כך לא
אמיתי, אני עוד זוכר את הלילות אחרי הפיגוע -אחרי שאבא נרצח,
אני זוכר היטב את הזעם, את הבכי, את הסיוטים, אני זוכר את
הכאב, ההסתגלות לחיים בלי אבא ולרגל הדפוקה. אני חושב שאותו
הזמן בחיים שלי היה כל כך חשוב ומפחיד- אבא נרצח, אימא התכנסה
לאבל שלה, לעותי נולדו חמישה ילדים ושימי נעלם שנה אחרי שעמית
נולד, אני הייתי פצוע וגם השתנתי באופי, ואז- גם פגשתי את גתית
ראשונה.
כל זה רציתי לספר לגילי, אבל לא הייתי מסוגל להפיל עליו כאלה
זיכרונות. לי זה היה קשה נורא, ולו?
"אבא, על מה אתה חושב?"
"כלום..."
"זה לא נראה כמו פרצוף של כלום..."
"סתם אני חושב על כל הזיכרונות שלי..."
"אבא, תספר לי איך פגשת את אימא, ומה קרה לך ברגל ואיפה סבא
וסבתא ומי הבעל של עותי ואיפה הוא."
"זה סיפור ארוך..."
"יש לי זמן..."
ואז אזרתי אומץ וסיפרתי לו את הסיפור הזה: "צעדתי הביתה, שקט
כתמיד..."