היי יונתן, ב' בשבט
מה שלומח?
עברה כבר שנה מעז שעברטם לחולון, אימא שלי אמרה
לי לחתוב לח מיכתב, אז אני כוטבת לח.
איח בכיטה א'? כיף לח בחולון? יש לח הרבה חברימ?
לא הייתי בעץ שלנו המון זמן, זה לא אוטו דבר בלי אוד
מישהוא. גם אתה צריח ליות שם, זה פשות לא כיף בילאדיך.
אז שאיהיה לח כיף בחולון ושאיהו לח הרבה חברימ.
- ביי, נריה.

הוא קרא את הדף שנפל מהקופסא הקרועה וצחק למקרא שגיאות הכתיב.
האמת היא שהוא בכלל לא תכנן להסתכל בקופסא הזו, הוא תכנן
להוציא אותה ולהחזיר, אבל היא נקרעה, והרבה דפים נפלו והתפזרו
בחדרו הקטן, אז הוא אסף אותם. ובדרך, כמה דפים פשוט נקראו לו.
זה היה כל כך מזמן, הם היו בגן חובה ויונתן ומשפחתו עברו
לחולון. הם היו חברים הכי טובים, עד אז לפחות. המכתב הזה נשלח
אחרי קצת פחות משנה, וסביר להניח שהיא בכלל לא רצתה לשלוח,
ואימא שלה הכריחה אותה לשלוח רק בשביל לנסות ולשמור על קשר.
מיוזמתה לא מתאים לה, זה פשוט לא היה היא. כל כך הרבה שנים
עברו. הוא נזכר בילדה הקטנה שהייתה חברתו וניסה לדמיין אותה
עכשיו בכיתה י"א. הוא לא הצליח, כנראה שהיא מהאלה שמשתנות כל
הזמן, גם האופי, גם היופי. אז היא הייתה יפהפייה, את זה זכר.
הוא חשב שזה יהיה מגניב לפגוש אותה עכשיו. הצחיק אותו לחשוב
שאולי עבר לידה מליון פעם מאז ולא זיהה אותה. הוא חייך לעצמו
והמשיך לאסוף את הדפים הפזורים, הוא תהה גם אם ענה לאותו מכתב,
הוא לא זכר. הוא המשיך לחפש פעולה מתאימה להכנת השבט למחנה.

אוזניה נחרשו מהצעקות כשנכנסה לסניף. דביר ושובה שוב התווכחו,
כמו תמיד. נעמה ניסתה להרגיע את הרוחות, ללא הצלחה. גידי ישב
על הספסל מדבר בפלאפון שלו. שירה ישבה בצד ושרטטה שרטוטים,
נולי ויאיר שוב היו מחוץ לישוב. מתי התקשר להודיע שהיום לא
יגיע, ובתיה הייתה בירושלים. שלומי, המדריך שאתה, ישב מיואש
מול דביר ושובה הצורחים.
"חבר'ה!" קראה בתקווה למשוך את תשומת ליבם של הצווחנים
והאדישים (ככה קראה להם בסתר ליבה על משקל 'היפים והאמיצים').
רק שלומי העיף בה מבט מיואש, ונעמה שלחה אליה מבט מקווה. "מה
קרה עכשיו?" נאנחה.
"שוב..." נאנח שלומי, מיואש, "שובה רוצה סרט הערב ודביר רוצה
גיטרות וכו'".
"צריך לעשות להם שיחה, לשניהם!" אמרה בכעס. "חבר'ה!" אין תגובה
חוץ ממבט אדיש מגידי, ושוב מבט מקווה של נעמה. "מחר אריק שרון
עושה אצלנו ביקור בית! ותורנו לנקות את הסניף! אז אם תסתמו את
הפה, נוכל להתחיל!" היא קראה. שלומי נראה כאילו הוקל לו.
גידי קם ממקומו כשכולם השתתקו, "מה אמרת? לא שמענו, צרחו לנו
באוזן!" הוא העיף מבט שורט לדביר ושובה. זה הזכיר לה את הבדיחה
על שרגא עם הגזר באוזן, וכשמנסים לומר לו את זה, הוא אומר שיש
לו גזר באוזן והוא לא שומע. היא נזכרה בבדיחה וחיוך עלה על
פניה כשנזכרה כשאייל סיפר לה את הבדיחה, איך צחקה. גידי לקח את
זה אישי.
"למה את צוחקת? מה עשיתי עכשיו? כולה רציתי שתחזרי על מה
שאמרת! לפעמים אני שונא את השבט הזה!" מלמל לעצמו בעודו חוזר
למקומו על הספסל.
"גידי, זה לא אתה!" מיהרה נריה להסביר. "סתם נזכרתי באיזה
משהו!"
"טוב... טוב..." אמר גידי. הפלאפון של שלומי צלצל והוא יצא
מהסניף.
"אז מה אמרת?" שאלה שובה.
"לא משנה, סתם אמרתי, ניסיתי לקבל קצת צומי ממכם! צרחתם כמו
צפרדעים במחבת! אני חייבת להזכיר לכם שהמחנה בעוד שלושה
שבועות. כולם יוצאים! בלי יוצאים מן הכלל! מי שלא יוצא מסיבה
לא מוצדקת (לדוגמה: לא בא לי!), לא יורשה לבא לאף פעולת אמצע
שבוע במשך חודש אחרי המחנה! מישהו מתנגד?"
"אה?!" נשמע קולו של שלומי מהדלת. "בואי רגע!" הוא קרא בכעס.
"כבר חוזרת!" חייכה אל החניכים ההלומים מעט.
"מה זה אמור להיות? עונש על אי הגעה למחנה? ואפילו בלי להתייעץ
איתי?" שאל בכעס.
"נו שלומי, זה בצחוקים, העיקר שיגיעו כמה שיותר!" הוא פנה שוב
לדלת של הסניף. "בכל מקרה זה לא משנה כי אתה תהיה אחראי עליהם
אחר כך ותחליט מה שתרצה!"
"מה?" הסתובב בבת אחת. "למה?"
"אני עוזבת!" אמרה, בוחנת את סנדליה.
"עכשיו את אומרת? למה?" הוא הניע בראשו.
"אתה יודע למה, שלומי..." השפילה את מבטה שוב.
"לא, אני רוצה שתסבירי לי!" אמר בכעס, כמעט מושיט ידו להרים את
ראשה אליו.
"זה מכמה סיבות..."
"נו?"
"אני פשוט לא מתאימה... משכתי שנה וחצי, זהו, כבר לא הולך, אני
לא טובה מספיק- אני כבר רחוקה מהדת, אני כבר לא מסתובבת עם
חצאיות מחוץ לישוב, הייתה לי שנה קשה והם לא עוזרים לה..."
"זהו?" הוא כמעט בכה. שלא תדע, רק שלא תשמע... קיווה, הוא אהב
אותה, ולא היה מסוגל להגיד לה את זה, בעיקר בגלל שידע שזה לא
הדדי...
"אתה יודע מה הסיבה האחרונה..."
"לא..." דמעות מילאו את עיניו והוא הודה לאלוהים שהם בחושך.
"מה היא?"
"אני מכאיבה לך יותר מידי... אתה רואה אותי כל הזמן וזה כואב
לך..." הוא הביט בה מופתע, איך ידעה? "אני יודעת, יודעת כבר
מספיק זמן, והגיע הזמן שתעבור הלאה, וזה שאתה רואה אותי לפחות
פעמיים בשבוע, זה לא עוזר... הגיע הזמן שנמשיך... אתה בנאדם
מדהים ואני ממש מתה עליך, אבל..."
"כן, אבל..."
הם שתקו רגע, ואז הוא הלך. לא לתוך הסניף, אלא לכיוון ההפוך.
היא ידעה שאין טעם ללכת אחריו, ידעה שהוא צריך לחשוב, ידעה
שהחניכים בפנים יצאו עוד מעט לראות מה קורה, ורצתה שיהיה לו
קצת זמן לבד. היא מחתה את הדמעות שנקוו בעיניה ונכנסה לסניף.
"חזרתי!" קראה, וצחקה כשראתה את החניכים מתגודדים ליד החלון
הסגור מנסים לראות  אותם, לשמוע את השיחה. "טוב, אז מי נרשם?"

"חבר'ה, עוד שבועיים המחנה, נראה אתכם רק כמה ימים לפני כי לכם
יש את הטיול של הבית ספר, ולנו יש טיול של חבריא ב', אז תדאגו
שיהיו לכם כל הדברים שאתם צריכים... טוב חבר'ה?"
"יאללה ת'חפפו!" קראה תמר. החניכים קמו והתחילו לצאת.
"איפה אורי?" שאל אותה יונתן.
"הוא שוב הסתבך עם הרב שלו..."
"אם הוא לא יפסיק שרון תעיף אותו מההדרכה!"
"גם כן קומונרית..." העירה תמר. שניהם צחקו.

"שרי, אני בודדה..." אמרה נריה משתרעת על המיטה.
"נו תפסיקי..." קראה שרון מהמקלחת.
"אני רצינית!" קראה. שרון נכנסה לחדר עטופה במגבת, היא הוציאה
את הפיג'מה שלה והתלבשה.
"את יודעת למה את זקוקה?"
"נו?"
"לאהבה! בדחיפות! לא יודעת, חייבים למצוא לך מישהו! מה עם אחי?
לא טוב לך?"
"את לא מצחיקה!" התיישבה נריה על המיטה.
"נו, יהיה ממש מגניב אם תהיי גיסתי, תודי!"
"עזבי אותי, קרצייה, מה יש לך ממנו? מסכן, שיחיה את חייו בשקט!
בטח לא יודע שאת משדכת לו בנות, נכון?"
"תגידי, על מה חשבת היום בשיעור היסטוריה?" שינתה שרון את
הנושא.
"ככה! את מתחמקת!"
"את מתחמקת! נו, על מה חשבת?"
"מה? כשחיים דיבר על התאבדויות?" נריה דחפה אצבע לחור בכיסוי
המיטה של שרון. שרון הביאה את המחברות למיטה והתיישבה ליד
נריה.
"כן, מה חשבת?"
"מה את חשבת, שרי?" התחמקה נריה.
"נו  נריה, תעני לי, אל תתחמקי!"
"איזה מין מורה להיסטוריה הוא, החיים הזה?" שאלה נריה. "ככה
הוא מדבר על אנשים?"
"מה הוא אמר? תזכירי לי?"
"הוא אמר שאנשים שמתאבדים חייב להיות להם איזה בורג רופף
ושמשהו לא בסדר אצלם..."
"אז מה חשבת?" שאלה שוב שרון "תעני לי כבר!"
"חשבתי, שאם הוא היה יודע על הניסיון שלי בטח מזמן לא הייתי
באולפנא, הוא כזה שטינקר! מזל שלא חיכיתי אז עד שאני אתעלף או
משהו... שפשוט הלכתי מרצוני לביה"ח... אחרת הייתי מה זה מסתבכת
פה... על מה את חשבת?"
"ניסיתי לחשוב איזה בורג לא רופף אצלך..."
"פרה!" דחפה נריה את שרון. ואז פרצו שתיהן בצחוק.

"אני חושב שאני מאוהב בשילת..." אמר נעם.
"מממ..." המהם יונתן, הופך דף בעיתון.
"אני לא יודע מה לעשות..."
"מממ..."
"לא יכול פשוט לומר לה..."
"מממ..."
"אני... אני צריך עצה..."
"מממ..."
"וחשבתי אתה יכול לעזור לי, בטח..."
"מממ..."
"אז... אה, מה אתה אומר?"
"מממ..."
"יונתן? שמעת?"
"מממ?" הרים מבט מהעיתון, "הא?"
"לא הקשבת?"
"אה... לא, אני מצטער..." הוא הניח את העיתון על השולחן, "מה
אמרת?"

"תגידי אמת..." לחשה לה שרון.
"טוב נו... אמת..." אמרה נריה באי רצון.
"טוב - מי האהבה הראשונה שלך ומה עשית בקשר לזה?" שאלה מירי.
נריה הסתכלה סביבה, כולן חיכו למוצא פיה. כולן מסתכלות
בציפייה. "אבל.. אבל מה אם לא הייתה אהבה כזו?" שאלה בתמימות.
כולן פרצו בצחוק, "לא הייתה לך אהבה ראשונה?" צחקה לירן
משמאלה.
"לא היה לך אף פעם חבר?" גיחכה רעות מימינה.
"היה!" קראה.
"בטח אף פעם גם לא אהבו אותך..." קראה שירן.
"אהבו!" קראה. דמעות החלו לעלות בגרונה.
"אולי תהיי בתולה זקנה עד סוף ימייך, הא?" אמרה תמי.
כל הצחוק מסביבה סחרר אותה ועיניה מלאו דמעות, זה לא העליב
אותה, בכלל לא, אז מה אם מעולם לא אהבה? היא פשוט לא הבינה את
השמחה לאיד הזו, מותר לחכות לאהבה האמיתית...  
היא קמה ממקומה, "מה יש לכן? מה חשבתן? שהיו לי מליון חברים?
חבר אחד זה יותר ממספיק. מה אתן חשובות? שהתאהבתי כבר מלא
פעמים? אני לא מבינה אתכן! מה עם הבנות שהתאהבו מלא פעמים, למה
אותן אתם לא שואלות את השאלות האלו? למה אותי, כשכולכן יודעות
בדיוק מה היה לי עם החבר שלי בגלל מישהי כאן?" היא תקעה מבט
רושף בתמי.
"כי אנחנו מחפשות סודות אפלים!" קראה מירי מאחור.
נריה יצאה בריצה מהחדר. "אתן רק מחפשות לדחוף בנות מעבר לקצה,
לפגוע בהן!" קמה שרון ממקומה.
"אל תתרגשי, שרי, זה לא בריא לך!" קראה תמי.
"אתן כל כך מרשעות - רק בגלל שהיא יפה אתן מחפשות להכאיב לה,
כאילו שזה יכפר על זה שכולכן פה מכוערות - ואני לא מדברת על
שיער ועיניים!" צעקה שרון ויצאה מהחדר החשוך. "נרי! איפה את?
נרי?" קראה כשיצאה מהבניין השקט, השעה הייתה כבר מאוחרת.
מישהי יושבת על הדשא, ראשה רכון. היא רצה אליה והתיישבה על
ידה.
נריה הרימה את ראשה והסתכלה על שרון. "היה לי כל כך טוב עד
מוצאי שבת. לא סיפרתי לך אף פעם על האיש ששינה את חיי, נכון?"
"נכון".
"הייתי בעיר יום אחד ובאתי לעלות על אוטובוס עירוני, פתאום איש
אחד בא ודוחף אותי ועוד שני אנשים ועולה על האוטובוס, חשבתי
לעצמי כמה הוא חצוף ומי הוא חושב שהוא בכלל? בכל אופן אני עולה
ונותנת לנהג את הכסף (בדיוק נגמרה לי הכרטיסייה). פתאום הנהג
מחזיר לי את הכסף: את צריכה עוד 20 אגורות! ואני, אין עלי עוד
אגורה אחת מסכנה, ואני מה זה ממהרת. ואני באה לבכות - וכולם
מסתכלים עלי וחושבים כמה מסכנה אני אבל לא חושבים לתרום לי 20
אגורות. ואני באה לרדת, מקללת. ופתאום אני שומעת מאחורי: גברת,
גברת, אל תרדי! חכי! אני מסתובבת ואני רואה זה האיש שדחף אותנו
וחשבתי עליו דברים רעים והוא נותן לי חצי שקל. ואני כמעט בוכה
ואומרת לו: תודה! תודה אדוני! הצלת אותי... הקיצר, מאז אותו
ערב ה-כ-ל מסתדר לי - אני יותר שמחה, אני מספיקה יותר דברים,
אני כבר בקושי בוכה, ואני מרגישה טוב עם עצמי. אני מניחה שפשוט
הייתי צריכה הוכחה שיש אנשים טובים בעולם, הייתי זקוקה לקרן
אור, וקיבלתי אותה, עד מוצ"ש..."
"מה היה במוצ"ש?"
"אמרתי לשלומי שאני עוזבת את ההדרכה..."
"אוי לא..." לחשה שרון, "ומה הוא אמר? אמרת לו את הסיבה?"
"אמרתי לו את כל הסיבות..."
"לא... אז מה הוא אמר?"
"הוא לא אמר, הוא הלך... נראה לי שהוא בכה... ואני חייבת לדבר
אתו על המחנה ואני יודעת שאם אני אתקשר הוא לא יענה... "
"אולי הוא כבר בסדר עם זה? אולי הוא כבר התגבר והוא יענה לך?"

"אין סיכוי! אני מכירה אותו, אפילו במחנה הוא לא ידבר
איתי..."
"איזה באסה..." הן שתקו רגע. "טוב את לא יכולה להחזיק בשני
הקצוות של החבל, הוא ארוך מדי... המרחק בין חברות לידידות..."
הן שתקו.
"והערב... מה היה להן? מה הן ניסו לעשות?" אמרה נריה פתאום.
"אני..." שרון השתתקה.
"מה?"
"אני חושבת שמישהי יודעת... אני חושבת שמישהי יודעת ורוצה
לבדוק אם זה נכון..."
"מה, על הניסיון?"
"אז היא סיפרה לכולן, וכולן התחילו לצחוק עלי כדי לבדוק אם אני
אנסה להתאבד עוד הפעם?" שאלה נריה בתמיהה. "ומי זאת בכלל?"
"לא, אני חושבת שהן רק רצו לבדוק מה תגידי, ואם תפלטי איזה
משהו שירמוז אם זה נכון, ואני חושבת שזו תמי..."
"תמי?" שוב הדמעות פרצו. "מה יש לה ממני? היא מתנקמת בי כבר כל
כך הרבה, מה כבר עשיתי? קיבלתי את ההדרכה עם שלומי במקומה, וזה
לא כאילו שביקשתי..."
"אני לא חושבת שאכפת לה כל כך, אם ביקשת או לא, אני חושבת שהיא
קלטה ששלומי מאוהב בך, והיא חושבת שגרמת לו בכוונה להתאהב בך,
ושעכשיו את מכאיבה לו, אז היא נוקמת את נקמתו..."
"היא בנאדם כל כך אכזרי... הן כולן כל כך אכזריות..."
 
"טוב חבר'ה יומיים למחנה, אני מקווה שכולכם מאורגנים, ביום
שלישי כולם עם התיקים בתחנה ב-5! שמעתם?" הוא צעק שוב "כולם
שמעו?"
"כן, כן, שמענו..."
"טוב, אז העברנו לכם את הצ'ופרים, נכון?" שאל יונתן.
"כן"
"אז מה אתם עוד עושים פה?" קראה תמר "עופו!"
"ביי..."
"אורי הגיע?" שאלה תמר.
"לא..."
"איפה הוא?"
"בגולן... לא הצליח לתפוס טרמפ היום, בטח לא ניסה בכלל! ההורים
שלו בכלללללל לא יודעים שהוא שם, הם חושבים שהוא אצל גיא..."
הם אספו את מעיליהם, ותמר כיבתה את האור.
"אם עד הישיבת-מדריכים מחר הוא לא חוזר, שרון מעיפה אותו על
בטוח! היא כבר מלא זמן מתה לעשות את זה!" יונתן נעל את הדלת.
"אני יודע את זה, הוא לא..." אמר יונתן. והושיט לתמר את
המפתח.
"הוא יסתדר לבד?" שאל בקריצה.
"הוא יסתדר לבד!" קבעה תמר. הם חייכו אחד אל השני
בערמומיות-מה. תמר ירדה לשכונה למטה, ויונתן עלה במדרגות וחצה
את הגן העירוני.

שלומי, בבקשה תענה לי, אני חייבת לדבר אתך, ניסיתי
להתקשר כבר שש פעמים, ואתה לא עונה... תקשיב, אני
מצטערת... הייתי מגעילה איך שאמרתי לך, אבל אנחנו
חייבים לדבר בקשר למחר, ואתה לא עוזר לי, כבר שבוע
וחצי אתה מסרב לדבר איתי! זה לא הולך ככה! תן לי
צלצול-ניתוק ואני מתקשרת אליך מיד!

"שלומי!" קרא אורן.
"אה?"
"קיבלת הודעה ממנה, זאתי נשמעת נואשת ממש... אולי תענה לה כבר?
מה היא עשתה שאתה ככה מתעלם ממנה?"
"עזוב, אורן... תכתוב לה: 'מתי יוצאים מחר?'"
"אתה רשע, זה נשמע כאילו היא בוכה פה..."
"נו אורן, שמעת מה אמרתי לך?"
"כן, כן, אבל, שלומי, למה אתה..."
"נו? עזוב אותי! אני רוצה לישון!"

"שרי, אני לא יודעת מה לעשות, שלומי עדיין לא עונה לי!" אמרה
נריה בעצב.
"אין מה לעשות. תשלחי לו הודעה עם השעה שבה יוצאים ותארגני את
כל הדברים שאת צריכה היום בלעדיו, הוא סתם מתנהג עכשיו כמו
ילד!" קבעה שרון.
"אבל לא התכוונתי ככה לפגוע בו!" רטנה נריה.
"לא פגעת בו! הוא סתם עכשיו מתנהג כמו..." שרון חשבה לרגע.
"כמו..." אמרה נריה בכעס.
"כבשה במנוסה!" אמרו שתיהן יחד ופרצו בצחוק.

"למה באת?" שאלה תמר את אורי.
"מה למה? יש ישיבת מדריכים, אני חייב להיות פה..." גיחך אורי.
"מה? היא לא הודיעה לך?" שאל יונתן.
"מה? שרון לא התקשרה אליך?" קפצה תמר פתאום.
"מה היא הייתה צריכה לומר לי?" בחן אותם בחשדנות.
"איזו רעה!" קראה תמר.
"ואי, ידעתי שהיא לא טובה בתור קומונרית, אבל ככה מרשעת?"
"אולי היא רצתה שאנחנו נגיד לו?"
"אז למה היא לא אמרה לנו?"
"מה להגיד לי?" התחיל אורי להילחץ.
"אני לא מאמינה!"
"טוב מה נעשה?"
"מה? בקשר למה?" שאל אורי.
"אז תגידי לו את!"
"להגיד לי מה?"
"לא, אתה!" קראה תמר.
"אני לא עושה את העבודה השחורה!" צעק יונתן.
"איזה עבודה שחורה?"
"אז מה? שאני יעשה אותה?" שאלה תמר בלגלוג.
"נו חבר'ה! איזו עבודה שחורה? על מה אתם מדברים?" אורי כמעט
בכה.
תמר הנהנה והם צעקו יחד "העיפו אותך מההדרכה!"
"מה?" הוא נעצר במקומו. "אתם רציניים?"
הם לבשו ארשת פנים רצינית בקושי רב והנהנו.
"אני לא מאמין... אני לא יודע מה להגיד... ולא עשיתם כלום?"
"אורי, אורי," הניח יונתן יד על כתפו, "כמה פעמים אפשר לחפות
עליך?"
"כמה אפשר לומר שהרב שלך לא משחרר אותך?" שאלה תמר.
"כמה פעמים כבר אפשר לומר שיש לך מבחן במתימטיקה שאתה חייב
ללמוד אליו?" שאל יונתן.
"אז אין לי סיכוי?" שאל אורי, המום מעט.
"אין סיכוי..." ענו יונתן ותמר יחד.
"בטוח?"
"האמת... יש דרך אחת..." קרצה תמר ליונתן מעבר לכתפו של אורי.
אורי הסתובב אליה בבת אחת.
"מה?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?"
"נו!"
"כי אני לא יודעת אם זה ימצא חן בעיניך..."
"נו! נו!"
"אני לא יודעת, בעצם אולי זה לא רעיון טוב..."
אורי זינק אליה ואחז בגרונה "תגידי כבר!"
יונתן התחיל לצחוק, וניסה לשחרר את תמר מאחיזתו של אורי בעודו
צוחק. "תירגע, זה לא עובד אם אתה כזה לחוץ!" הצליח לכבוש את
צחוקו לבסוף.
"נו אז תגידו כבר!" תמר התחילה גם היא לצחוק למראה פניו
המודאגות של אורי.
אחרי דקה נרגעו תמר ויונתן ואורי כבר היה על סף בכי, הוא היה
לחוץ יותר מידי מכדי להבין שהם עובדים עליו.
"אתה צריך לנשק את העפר עליו אנחנו דורכים..." הצליחה תמר לומר
לבסוף בין צחקוק לצחקוק. והיא ויונתן פרצו שוב בצחוק למראה
פניו ההמומות של אורי.
"איזה מניאקים! אני לא מאמין! ככה עבדתם עלי! מניאקים! איך
הפחדתם אותי... " לבסוף נדבק גם הוא בצחוק.

אחרי הישיבה יצאו מהסניף עוד מצחקקים.
"תלוו אותי?" שאלה תמר.
"יאללה, אתה בא?" שאל אורי את יונתן.
"יאללה בואו..."
"אוי, איזה יפה זה היה..." נאנחה תמר, בטנה עוד כאבה מרב צחוק.
שרון, הקומונרית השתגעה מהם, בקושי הצליחה לדבר.
"אתם מזה מניאקים! אני האמנתי לכם! בהתחלה זה היה מה זה אמיתי
ועד שהתחלתם לצחוק כבר הייתי יותר מדי מודאג לשים לב."
"זה היה טוב, פחדתי שתבין..." צחק יונתן.
"אז כמה חניכים סך הכל יוצאים?" שאלה תמר כשנרגעו שוב.
"20 אני חושב," ענה יונתן. "7 בנות ו-13 בנים."
"מכובד אבל קיוויתי שיצאו עוד..." אמרה תמר באכזבה. "רק 7
בנות..."
"לא נורא, פחות עבודה בשבילך..." אמר אורי.
"מ'תה מתרגש שיש לך יותר חניכים? אז תדע לך שזה לא נכון! לי יש
7 חניכות, לכם יש 6 וחצי חניכים לכל אחד!"
שלושתם צחקו.
"נו, אז אוהדוש יהיה שם?" שאל אורי כשירדו בכביש מתקרבים
לביתה.
"מה יש לך ממנו? עזוב את אוהד בשקט!" קראה תמר.
"סתם, אני רוצה לפגוש את מי שלקח אותך ממני!" צחק אורי.
תמר העיפה מבט עצוב קצת ביונתן, יונתן השפיל מבטו ואפילו אורי
שתק. הם שלושתם ידעו שתמר אוהבת את יונתן, הם גם שלושתם ידעו
שזה לא הדדי, אבל זה היה מזמן, והם גם ידעו שאוהד הוא ניסיון
לרפא את הפצעים שנותרו אצלה.
"לילה טוב", אמרה עולה במדרגות לביתה.
"לילה טוב", ענו אורי ויונתן יחד. הם המשיכו בדרכם בשתיקה.
"מה עובר עליך, אחי? אתה כזה... חושב..." העיר אורי.
"סתם, חושב לי..."
"על מה?"
"אתה מכיר את ההרגשה הזו כאילו סערה גדולה באה, כאילו השקט
שלפני הסערה?"
"כן..." ענה אורי לאט, חושב על זה.
"יש הרגשה כזו, כאילו הכל מוכן, על הכוונת, רק מחכים למשב הרוח
הראשון".
"אהה..."

היא בטח שכחה עוד משהו... היא קמה כבר עשרות פעמים, כל פעם
מכניסה עוד איזה דבר שנזכרה שתצטרך. או שאולי היא פשוט מוטרדת
מהקטע עם שלומי, היא קיוותה שהוא ידבר איתה שהחניכים לא ישימו
לב שמשהו לא בסדר.
היא קמה פעם נוספת, ופתחה את הארון בחושך כדי להוציא עוד איזו
חולצה ששכחה. ידה פגעה במשהו והוא נפל. היא הדליקה מנורה קטנה
וראתה שהפילה קופסת נעלים ישנה, מתוכה נשפכו דפים ומכתבים. היא
התחילה לאסוף אותם, קוראת ברפרוף. היו שם מכתבים מחברות שלא
ראתה שנים, מאחותה, ממתכתבות ישנות. היו שם טיוטות של מכתבים
שכתבה היא. היו שם גם מחברות מלאות סיפורים ישנים, שכתבה, היא
הרימה מחברת אחת ישנה, היא זכרה את הסיפורים שכתבה באותה
מחברת. היא פתחה אותה, העמוד הראשון תמיד היה עמוד המחשבות
שלה, הייתה שם שאלה כתובה, ששנים הטרידה אותה: 'למה סיפורים
תמיד נכתבים על אנשים שקורה להם דבר עצוב, או טראגי, או פשוט
חשוב, למה שלא יכתבו (בזה תמיד התכוונה אל עצמה) סיפור על איזה
אדם נורמלי?' התשובה היא זכרה הייתה בכריכה האחורית של המחברת,
כדי שיהיה זמן להרהר בתשובה עד שקוראים אותה, היא הפכה את
המחברת וקראה את התשובה הכתובה בכתב חרטומים של בת 11: 'כי אם
היו כותבים על אנשים נורמלים אז הסיפורים לא היו מעניינים, ואף
אחד לא היה קורא אותם, ואז מה הקטע?' נריה צחקה. היא סיימה
לאסוף את כל הדפים והחזירה את הקופסא למדף בידה נשאר דף שהיה
דבוק לתחתית הקופסא, היא הסתכלה בו: זה היה ציור ילדותי, של בן
כיתה א' או משהו, היה כתוב עליו למטה בכתב חרטומים יונתן
ולמעלה נריה. היא זכרה את יונתן היטב, כל כמה זמן היה עולה
במחשבתה, והייתה תוהה מה עלה בגורלו. היא גם זכרה את המכתב
ששלחה לו, שאימא שלה הכריחה אותה לכתוב אותו, היא גם זכרה שלא
קיבלה תשובה, אז לא היה לה אכפת, היא שכחה אותו מהר. אבל כיום
כשחשבה על זה, זו הייתה נבזות - מצא לו חברים חדשים - שכח את
הישנים...  
למה נזכרה בו עכשיו? היא צריכה לחשוב על דברים אחרים, על
ההרגשה הזו שמשהו גדול בדרך, זה סך הכל מחנה מסכן ואומלל, אז
מה ההרגשה הזו?

4 וחצי, צריך לקום. צריך לצאת, לחכות שם לפני החניכים. יאללה,
הוא הצליח לקום, הוא היה עייף נורא. רק רצה לישון, אולי יבריז
להם? הוא פתח שוב את עיניו בכוח, הוא קם וצלצל לאורי ותמר 3
פעמים לכל אחד והלך לצחצח שיניים. כשחזר צלצל שוב לכל אחד עוד
פעמיים. הוא לקח את התיק המסודר והלך למטבח, צלצל עוד פעם לתמר
ואורי והכין לעצמו משהו לאכול, כשסיים להכניס כל מה שהיה צריך
כבר היה חמישה לחמש. הוא צלצל שוב לתמר ואורי וירד לסניף. שם
חיכו לו שניהם, חצי ישנים. הם הודו לו בעיניים עצומות שהתקשר,
אחרת לא היו מתעוררים. הוא הוציא את התיקים שארגנו מתוך הסניף.
בחמש ועשרה בדיוק התחילו החניכים להגיע, האוטובוס הגיע בחמש
ורבע, עד שהעמיסו את כל התיקים הספיקו כל החניכים להגיע חוץ
מאחת, והאוטובוס נסע לכיוון ביתה והם כבר אספו אותה בדרך. כולם
נרדמו מיד חוץ מיונתן. הוא ישב והסתכל דרך החלון, מועקה גדולה
רובצת על ליבו, 'הסערה מתקרבת...' חשב לעצמו. הדרך הייתה
יפהפייה. לבסוף העייפות גברה על המחשבות, והוא נרדם.

"הכל פה?" שאלה נריה את עצמה בזמן שהוציאה את התיק האחרון
מהסניף.
"אני חושב שכן..." שמעה קול מאחוריה.
"אז אתה סולח לי?" שאלה בעודה גוררת את התיק ומניחה אותו
בערימה.
"אם את תסלחי לי שהתנהגתי כמו חמור, אז כן..." אמר והניח את
תיקו ליד הערימה.
"אני סולחת לך", אמרה והסתכלה עליו. "לא היית כזה חמור... אני
הייתי קצת חסרת רגישות איך שאמרתי לך... אני אדע לפעם הבאה...
שלא תהיה פעם הבאה, אני מתכוונת..."
"אני סולח לך..."
"תודה... אני ממש מצטערת, לא חשבתי בכלל על מה שזה יעשה
לך..."
"די, שכחתי!" קרא. קולות החניכים נשמעו קרבים לתחנה.
"צודק, לא מדברים על זה יותר, במיוחד לא ליד החניכים..."
הוא הביט בה וחיוך על פניו "מה אמרה אימא שלך על התספורת?"
היא העבירה יד בעצבנות בשיער, כאילו מצפה למצוא שם שיער ארוך.
"הזדעזעה!" צחקה לבסוף.
"נריההההה!" נשמעה צווחה מאחוריהם.
נריה הסתובבה, נולי דהרה במורד הכביש. "נולי!" הן התחבקו, "ממש
התגעגעתי אלייך!"
"גם אני! תתחדשי!" העבירה נולי יד בשיער הקצוץ של נריה.
"סבבה! איך הייתה הברית של אחיין שלך?"
"הוא כזה מתוק שאת לא יודעת!" קראה נולי.
"שלומי! לאן נעלמת באלף שנה, בערך, האחרונות?" שאל גידי.
מבטים מהירים הוחלפו בין שלומי לנריה. "סתם, לא הייתי פה
בקושי..." ענה שלומי בחיוך.
"נעמה? איפה דביר? הדבק שלך?" שאלה נולי.
"הוא לא בא!" ענתה שובה בחיוך "יוון יותר חשובה לו..."
"פרה!" קראה נעמה. "מזל שיאירי שלך בא..." אמרה למראה יאיר
היורד בהר.
"אז נולי, מתי בא או בתיה?"
"מתי..." חייכה חיוך מאוזן לאוזן. "בתיה החליטה שהטיול של
חברות שלה יהיה יותר כיף לה! וזה מזל, אחרת מתי לא היה בא, בכל
מקרה היא סתם ניסתה לדפוק למתי את הכל..."
"סבבה..." הקטע של הזוגות בשבט תמיד הצחיק אותה. שובה ויאיר,
מתי ונולי ונעמה ודביר. הזוגות הקבועים של השבט. בתיה לא
התעניינה כמעט בענייני השבט, החברים שלה היו יותר גדולים או
מחוץ לישוב, אפילו שמתי, אחיה התאום, תמיד צחק עליה בגלל זה.
ושירה וגידי היו התמוהים של השבט, לא ממש התעניינו בנעשה
בענייני אהבה, כולם סברו שהם מתאימים אחד לשני, אבל אותם זה לא
עניין.
"יאיר! מה קורה?" שאל שלומי, כשהגיע יאיר לבסוף.
"סבבה..." קולו נחרש ברעש האוטובוס העובר על ידם במטרה לעשות
סיבוב פרסה.
"אז איפה שירה ומתי?"
"התקשרתי אל שניהם הבוקר והם אמרו שהתעוררו", אמרה נולי, שולפת
את הסלולרי. "מתי! מה קורה? איפה אתה? עוד לא קמת? מ'זתומרת מה
השעה? האוטובוס כבר פה! יופי! עכשיו!" היא ניתקה. "לא שפוי!"
בישרה בעודה מצלצלת לשירה. "שיר... יופי..."
"מה זה היה?" שאל יאיר, צוחק.
"היא עונה על השאלה לפני שאתה מספיק להגיד משהו בכלל, זה תמיד
ככה..." אמרה נולי בעודה מעמיסה את התיק שלה בתא המטען של
האוטובוס. ואז כצפוי התחילו ההתבדחויות על הבדלי הגודל בין
התיקים של הבנות לשל הבנים.
"איך בנים מביאים תיקים כאלה קטנים? אף פעם לא הבנתי איך הם
מצמצמים את כמויות הדברים שהם צריכים!" אמרה שובה, דוחפת את
תיקה בין התיק של נולי לבין התיק של יאיר.
"שירה באה כבר? ומתי?" ירד שלומי מהאוטובוס.
"כן, כבר..." אמרה נולי, מצלצלת שוב למתי. "אתה בדרך?
יופי..."
הם עלו על האוטובוס ומצאו מקומות ישיבה. הם ראו את מתי יוצא
מביתו ויורד בסלעים מתחת לביתו לתחנה, נעליו בידיו, ותיקו תלוי
ברישול על כתפו.
"אוקיי, אז איפה שירה?" שאלה נעמה.
"היא תבוא ברגע האחרון, כמו תמיד, תיתן איזו כניסה דרמטית, בטח
לא ישנה כל הלילה, מתארגנת..." צחק גידי.
מתי עלה על האוטובוס. "אני מצטער, לא התעוררתי, אני ממש
מצטער..." התנשף, ונשמט אל אחד הכיסאות.
"מתי!" קראה נולי בעודו נרדם עם התיק על גבו ונעליו נשמטו על
רצפת האוטובוס. "תתעורר!" צווחה ליד אוזנו.
"הנה שירה!" קראה שובה. הם כולם הסתכלו לחלונות לראות מה עשתה
עכשיו, היא ירדה בהר באיטיות כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם.
גידי לחש לנהג משהו באוזן, והנהג סגר את הדלתות ונסע.
"גידי, אתה כזה מניאק!" צרחה נולי. כולם הסתכלו על שירה
שהתחילה פתאום לרוץ.
הנהג עצר, וגידי אמר: "אם זה מה שיגרום לה לרוץ, אני תמיד אהיה
מניאק!" כולם גיחכו. היא עלתה מתנשפת על האוטובוס והתיישבה בלי
מילה על אחד הספסלים. "אפילו התנצלות אנחנו לא מקבלים..." שירה
תקעה בו מבט רושף ונולי בלמה עצמה מלדחוף אותו.

"יונתן! קום!" קרא אורי באוזנו.
"מה אתה רוצה? מניאק!" עצר יונתן את עצמו מהאינסטינקט הראשון
להעיף לאורי סטירה.
"הגענו", התחמק אורי בזריזות. "אנחנו פה! קום!" הוא ירד
מהאוטובוס. יונתן הסתכל מהחלון, כל המגרש היה מלא בחניכים,
החניכים שלו עמדו ליד תאי המטען של האוטובוס. תמר עלתה על
האוטובוס.
"מחכים רק לך..." אמרה.
"כן, אני כבר בא, אני רק צריך להתאושש..."
"אתה נראה סחוט..."
"אני סחוט, לא ישנתי בלילה..."
"ישנת בנסיעה?"
"קצת, אני צריך עוד, או שאני אתמוטט..."
"טוב, נחכה לך במפקדה, הולכים להירשם..."
"אוקיי, תודה..." היא ירדה ואספה אליה את החניכים. הם התחילו
לצעוד לכיוון המפקדה. לא היה לו כוח לקום, הוא היה כל כך עייף.
אוטובוס עצר ליד שלהם. הוא הסתכל על השעון, השעה כבר מאוחרת,
כנראה שהם היו שם קצת זמן עד שהעירו אותו. הוא הסתכל על
האוטובוס השכן. כולם שם ישנו, הוא תהה אם הם נראו ככה. הייתה
שם אחת, בטח המדריכה, העירה את כולם, עברה בין החניכים. הוא קם
והתמתח. הוא הסתכל עליה שוב ומבטיהם נפגשו. הוא ראה אותה
מעבירה יד נבוכה בשערה הקצוץ כאילו אמור להיות שם שיער ארוך.
הוא השפיל מבטו במהירות וירד מהאוטובוס בקפיצה.

"נריה, מותק, ראית רוח רפאים?" שאל גידי, כשראה את נריה קופאת
על מקומה ובוהה מחוץ לאוטובוס.
"או, סתום ת'פה, גידי!" אמרה שובה בקול מנומנם.
"יאללה, נולי, קומי! הגענו..." היא המשיכה במסע ההשכמה. "מתי!
קום כבר, זו הפעם השלישית!" קראה.
"טוב! קמתי!" הוא זינק ממקומו בבהלה. "נולי! את ערה?"
"תירגע, טוב..." אמר גידי.
"מה עובר עליך היום, גידי?" שאלה נולי בכעס. "תשמור ת'ציניות
לעצמך!"
"וואו, מה עובר על כולם?" שאל גידי וירד מהאוטובוס.
"איזה חתיכת חרא, אני מתה..." אמרה שובה.
"שובה!"  אמרה נריה.
"היא צודקת!" קראה נולי. "מה עשינו לו שהוא כזה מניאק?"
"טוב, בנות, זה לא..." ניסה שלומי.
"אתה סתום! אתה לא אמרת כלום כשהוא היה כזה חרא לשירה הבוקר!"
קראה נעמה.
"בסדר, אולי יש לו משהו על הראש..." ניסתה נריה.
"נריה, תפסיקי להגן עליו!" אמרה נולי.
"אני חושב שצריך לעשות משהו, הוא ממש נהיה חרא!" אמר יאיר.
"סופסוף אחד הבנים פותח את הפה!" אמרה נעמה.
"תחשבו על זה, אני חושבת שצריך לעשות משהו נגדו!" אמרה נולי
וירדה בהפגנתיות מהאוטובוס. כולם ירדו אחריה מהורהרים. ההוא
מהאוטובוס השכן נשכח לעת עתה.

"הוא יירדם בכל מקום!" אמר אורי, ובעט בתיק עליו נרדם יונתן
אחרי שירד מהאוטובוס.
"הוא ישן אולי שעה, עזוב אותו!" אמרה תמר. "צריך ללכת לעדה
למצוא את עצמנו!"
"אבל לפחות שנעיר אותו, שיבוא אתנו, אי אפשר להשאיר אותו פה!"
אמר אורי. "יונתן! קום, בוא, הולכים לעדה!"
"טוב, יאללה אני קם! אני מתעורר!" אמר יונתן וקם מערמת התיקים.
"מה העדה שלנו?" שאל ופיהוק ענק כמעט משסע את פניו.

"חבר'ה אני מתה! תישארו יחד!" קראה נריה, היא העבירה את ידה
בעצבנות בשיער הקצוץ שעל ראשה, כאילו יש שם שיער ארוך. "אתם לא
מסוגלים לחמש דקות לעמוד אחד ליד השני?"
"אנחנו פה באזור! אי אפשר לשבת שוב, נסענו עכשיו דרך מה זה
ארוכה, צריך למתוח את הרגליים!" אמר יאיר.
"שלומי, תישאר אתם בבקשה, אני לא רוצה להתחיל לאבד חניכים!"
אמרה נואשת.
"אני פה, אל תדאגי, אני יושב פה איתם!" הרגיע אותה שלומי. היא
נכנסה למפקדה.
"אורי?!" קרא פתאום שלומי "אורי! זה אתה?"
אורי הסתובב. "שלומי! אחי!" קרא פתאום גם הוא הם קפצו אחד על
השני מתחבקים.
"אורי! שנים! איפה היית? שנים לא ראיתי אותך!"
"וא, שלומי, אחי! מה קורה? מה שלום החבר'ה?" התרגש אורי.
"עזבתי שנה וחצי אחריך..." ענה שלומי, "לא ראיתי אותם
שנים..."
"איך זיהית אותי?"
"אתה מכיר אותי, ככה זה..."
"ואו, שלומי, שנים!"
"אז אתם עדיין בקיבוץ ההוא?" שלומי בחן את החניכים של אורי, הם
לא נראו קיבוצניקים.
"לא, עזבנו אחרי שנה, לא הלך שם, אנחנו בחולון עכשיו..."
"אה, חולון..." אמר שלומי. נריה יצאה. 'זו ההיא מהאוטובוס',
חשב יונתן, היא נראתה לו מוכרת מעבר לזה, הוא לא זכר מאיפה.
"שלומי? איפה כולם?" קראה. שלומי הסתכל סביב, וראה שכל החניכים
נעלמו.
"טוב, אורי, נדבר, אבדו הילדים!" אמר שלומי, ורץ אחרי נריה.

"מה קרה? אתה כבר לא נרדם בכל חור..." התיישבה תמר ליד יונתן.
"כן, עכשיו אני מהורהר..."
"על מה אתה חושב?"
"נכון אורי פגש היום איזה חבר ישן שלו?"
"כן", ענתה תמר, תוהה לאן זה מוביל.
"אז נכון שיצאה המדריכה שאיתו, וצעקה עליו?"
"זה מה שאנחנו צריכים לעשות לאורי!" קבעה "נו אז היפהפייה
הזו?"
"היא מוכרת לי כל כך, אני לא יודע מאיפה..."
"על זה אתה חושב?" שאלה תמר בחיוך. "זה מה שמדיר שינה
מעיניך?"
"יופי, צחקי עלי!" דחף אותה. "זה ממש מציק לי..."
"מצטערת..." המשיכה לגחך, "אולי פגשת אותה במחנה אחר, או
איזשהו סמינריון?"
"אולי..." אמר. הוא נשכב על העפר. "אני חושב שאני אישן קצת
עכשיו..."
"או, חזרת לעצמך!" צחקה תמר.

"אני לא מאמין!" קרא אורי, "איזה מגניב היה לראות אותו! ואו!
את יודעת כמה שנים לא ראיתי אותו?" יונתן התעורר.
"מי זה היה בכלל?" שאל.
"איזה אחד, גרנו ביחד בבאר שבע, לפני שעברתי לקיבוץ, הוא היה
חבר מה זה טוב שלי. איזה צחוקים לראות אותו עכשיו, אני מת!"
"אל תמות, זה לא כזה חשוב..." אמרה תמר.
"אתם לא מבינים!" קרא אורי. "נו, אז תמרוש, איפה אוהדוש?"
"אוהדוש מאחוריך..." היא צחקה וקמה לקראת אוהד. "אוהד, מה
נשמע?" שאלה אותו בשקט. הוא היה גבוה ורזה, היו לו פנים יפות.
ועיניים קודחות.
"אוהד?" קם אורי ממקומו, "סופסוף!" קרא "טוב לראות אותך! אני
כבר חודשים מת לדעת מי אתה, תמר לא מפסיקה לדבר עליך!"
"אורי! די!" תמר דחפה את אורי.
"אז זה אורי..." חייך אוהד.
"היא דיברה עליי באוזניך? אני כל כך מתרגש!"
"איזה קרציה, אורי! יאללה עוף!" תמר יצאה ממעגל התיקים מושכת
את אוהד אתה.
"ביי! ביי אוהד!" קפצץ אורי. כשהתרחקו הוא פרץ בצחוק.
"איזה פסיכופט!" דחף יונתן את אורי. "אתה כזה מטומטם! איזה
דוגמא רעה אתה לחניכים! אני אגיד לשרון שתעיף אותך באמת
מההדרכה!"

"שלומי, מצאת אותם?" קראה בסלולרי הצמוד לאוזנה.
"כן, בואי, הם בעדה".
"ורק עכשיו התקשרת?"
"רק עכשיו מצאתי אותם!"
"טוב, טוב, אני באה..."
"נריה, אני..."
"מה?"
"סתם, זה פשוט ש..."
נריה הייתה עונה לו, אבל רחוק בקצה שביל העפר ראתה את ההוא
מהאוטובוס. היא רצתה לראות אותו מקרוב, להבין מה תפס אותה בו.
"אני כבר באה שלומי, טוב? אני בדרך..." היא ניתקה ורצה לכיוון
בו ראתה אותו נעלם.

"נו היא באה?" שאלה שובה, בעודה רואה את שלומי מוריד את
הסלולרי לאט מאוזנו.
"כן, כבר..." אמר בשקט. הוא קם והתחיל ללכת, מחשבות גאו בראשו,
למה היא ניתקה לו ככה? לא רצתה שיגיד מה שבא להגיד? היא לא
תוכל למנוע את זה. הוא חייב לומר לה שהיא לא יוצאת לו מהראש,
לא משנה מה יקרה ומה היא תגיד.
הוא התרחק במורד השטח, הוא הגיע לכביש העפר והתחיל לשוטט עליו.
מידי פעם ראה אנשים שהכיר מכל הפעילויות של התנועה. הוא ראה את
נריה רצה במורד הכביש, הוא רצה לקרוא לה, שתבוא לשטח שלהם. אבל
הוא פתאום ראה והבין. הוא ראה את ההוא שמדריך עם אורי, את
החתיך ההוא, בטח יש לה משהו עליו והיא עכשיו הולכת אליו, איך
שהיא הסתכלה עליו קודם, זה היה ברור שהם מכירים. הוא רצה לקבור
את עצמו באדמה.

היא ראתה אותו מקדימה, הוא היה קצת לפניה והיא יכלה רק לקרוא
לו, ולשאול מי הוא. אבל מעבר לו, במורד הכביש היא ראתה את
שלומי, וידעה מה הוא יחשוב, ומה הוא רצה לומר קודם. היא חלפה
על פני יונתן, בלי להסתכל בו בכלל.
"שלומי! חכה, שלומי! לאן אתה הולך? אתה לא מחכה לי?"
שלומי הסתובב בהפתעה, "אה, את פה, לא ראיתי אותך..." הוא נשף
בהקלה.
"כן, בטח, אתה סתם מתעלם ממני..." צחקה, "אז איפה הם?"
"מי?"
"הפרחחים!"
"אסור לך לקרוא להם ככה, זה לא חינוכי! החניכים, תגידי
החניכים!" הם עלו חזרה במעלה הגבעה לשטח שלהם.

יונתן נותר עומד באמצע השביל, פיו פעור. 'היא עברה לידי אבל לא
אמרה מילה? אנחנו מחליפים מבטים כל הבוקר, ואני מתחרפן פה מנסה
להיזכר והיא ככה מתעלמת ממני?'
"יונתן, בוא כבר, סופסוף התעוררת ואתה יוצא לשיטוטים? בוא
לעזור!" שמע את תמר קוראת לו.
'אני משתגע!' חשב. "אני בא!" קרא.

'טוב, בואי נסכם את זה, פספסת הזדמנות לדבר אתו, אבל הצלחת
להימנע מלפגוע בשלומי, מה האג'נדה שלך בכלל?'
"למה את תמיד מתבודדת?" שמעה את שובה מאחוריה.
"אנחנו משחקים אמת או חובה, בואי!" קרא יאיר אחריה.
"לא, תודה, אני אוהבת להסתכל על הכוכבים, טוב לי ככה, תודה
חבר'ה, אתם מעולים", קראה חזרה אליהם.
"טוב, אנחנו עם כולם", היא שמעה את העלים מתחת לרגליהם.
'איזה דבר מוזר, אני ככה, יושבת לבד. זה רגיל אבל מוזר'.

'זה היה הקול שלה עכשיו, לא? מאיפה זה בא? משם!' יונתן ירד
במורד הגבעה לכיוון הגידור. הוא ראה שני חניכים מתקרבים אליו.

"יש שם מישהו למטה?" שאל אותם.
"כן, המדריכה שלנו", ענתה הנערה.
"איך קוראים לה?" שאל כאילו בסקרנות.
"נריה," ענה הנער.
"אנחנו צריכים ללכת, אבל אני חושבת שהיא רוצה להיות לבד..."
אמרה הנערה והם עלו לאוהל הקרוב.
הוא ירד עוד קצת כדי לנסות לראות אם זו היא, אבל הרגיש ששני
החניכים צופים בו, הוא עלה למעלה. הוא שמע את אורי קורא לו ורץ
לכביש העפר.

נריה שמעה מישהו רץ, היא הסתובבה אבל ראתה רק צללית מתרחקת
במהירות, 'בטח אחד החניכים', חשבה. 'למה הכל כל כך מסובך? כל
מה שאני רוצה זה קצת אהבה, למה זה כל כך מסובך, אף אחד לא מבין
את זה. אני צריכה את שרי עכשיו, למה אני לא יכולה לסמוך על אף
אחד יותר? למה יש לי עכשיו כזה חוסר אמון? הכל אחרי לירן, אני
לא יודעת מה הלך שם בכלל. אני רק רוצה לסמוך על מישהו שוב,
ולאהוב. למה אני לא מסוגלת לאהוב מישהו שאוהב אותי? שלומי
למשל, הוא כל כך מתוק ומעולה, למה אני לא מסוגלת לאהוב אותו?
אני סתם טיפשה בררנית, זה מה שאני. כל כך הרבה פעמים היה יכול
להיות לי טוב, אבל אני פשוט מסרבת לקבל טוב, אני רק טובעת
בעצב, שוב. למה אני לא מסוגלת להיפטר ממנו, להיות מאושרת לרגע
אחד, הצלחתי פעם, אני אצליח עכשיו! אני לא מאמינה, זה אחד
הסימנים הכי גרועים, שאני יושבת לבד, וחושבת מחשבות על בדידות,
ככה זה היה אז לפני שעשיתי... אני כל כך טיפשה... אותה
סיטואציה... מה אמרה אז הפסיכולוגית? הפתרון הוא להכריח את
עצמי, להיכנס לשמחה, גם אם אני לא רוצה, להיות שמחה גם אם אני
עצובה. אני לא רוצה! כמו שאמרתי פעם, אני אוהבת את העצב הזה!
הוא כבר חלק ממני, כיף לשקוע בו! טוב לי לשקוע בו! ההבדל בין
אז לעכשיו שאז ניסיתי להתאבד. אבל עכשיו? לעולם לא! אני לא
רוצה למות! אני יודעת את זה עכשיו, הבנתי את זה אז, זו הסיבה
שהלכתי אז לבית החולים מיוזמתי!'
"נריה! בואי עכשיו!" שמעה את קולו של שלומי מהאוהל, "מה
ז'תומרת לא בא לך? בואי הנה עכשיו!" קרא בקול.
היא חייכה לעצמה. 'כמה שימחתי אותו, איזה מוזר שהוא לא יודע
גרוש על כל מה שחשבתי עכשיו'.
"את באה, או שנבוא לגרור אותך?"
"אני באה, אני באה..." היא קמה ממקומה וניערה את חצאיתה.

"אתה כל כך מהורהר, זה לא מתאים לך..."
"היא משגעת לי את השכל, אני מנסה כל הזמן להבין מאיפה היא
מוכרת לי!"
"עדיין המתנחלת, הא?"
"כן, ואני לא מבין מאיפה היא מוכרת לי!"
"חשבת אולי... לשאול אותה?"
"תמי! אני לא טיפש!"
"אני יודעת, אני יודעת, סתם צחקתי, אבל באמת למה אתה לא שואל
אותה?"
"אני לא יודע, פשוט אולי בגלל שלא יצא לי לדבר אתה..."
"עשה לי טובה, אתה האחרון שיהיו לו בעיות להתחיל עם מישהי..."
"אין לך איזה אוהד להיות אתו?"
"נו, אני סתם יורדת עליך, אל תהיה כבד..."
"אז מה את אומרת, פשוט ללכת לדבר איתה ופשוט לשאול אותה מי
היא?"
"אני חושבת שזה יעבוד..."
"נראה, אולי בכלל לא יהיה לי חשק..."
"יונתן!" קראה תמר, "היא משגעת אותך! אתה יושב כאן בודד בגללה,
מז'תומרת לא יתחשק לך?"
"סתם, סתם צחקתי, תירגעי, מותק! את מה זה לחוצה!"
"יש לי איזה אוהד להיות אתו, זזתי!"
"ביי, תמי, תודה."
"על כלום..." קראה.
הוא שמח שיש לה מישהו, ואוהד נראה ממש מתאים לה, הוא קיווה שזה
יסתדר לה והיא תאהב את אוהד, או לפחות מישהו אחר, ולא תקנא
בבנות שעליהן הוא מסתכל או מדבר, היא הייתה החברה הכי טובה
שלו, אם הוא לא טועה, ולדעתו לא היה לה במה לקנא, הוא מעולם לא
אהב מישהי, לפחות לא בגיל ההתבגרות. כשהיה ילד... הוא היה
מאוהב במישהי, כן, הוא זכר, מי זאת הייתה? הוא ניסה לחשוב,
'יופי, עוד מציקן...' חשב לעצמו.

"שרי..."
"כן, מותק?"
"מה את עושה?"
"סתם, דברים..."
"יש לך כוח להקשיב לי?"
"קצת..."
"אני לא יודעת, שקעתי שוב בדיכאון..."
"נו, ו..."
"זה לא רע?"
"זה רע, ברור, אבל יש לך שיטות, מה איתן? הן לא עובדות?"
"לא ממש, אני סתם, שקועה..."
"אז אני אנסה לשעשע אותך, מה היה היום? פגשת איזה גבר מתוק
וחתיך ורומנטי שמוכן לשמש כצפרדעך עד הנשיקה הגורלית?"
"את מה זה מצחיקה!"
"אני יודעת, זה במשפחה..." חייכה שרון לעצמה. "אז...פגשת איזה
חתיכון?"
"לא!"
"אז לכי, תצודי אותם! ארוחת ערב רומנטית לאור הכוכבים..."
"די, קרציה..."
"נו, אז פגשת בכלל מישהו?" שאלה. "שלומי מדבר אתך?"
"כן, האמת כן! הוא מדבר איתי, הוא מה זה מתוק, אני מתה! ובדיוק
חשבתי על זה שהייתי מתה אם הייתי יכולה להתאהב בו, הוא כל כך
חתיך וחמוד, אבל משום מה הלב שלי מת להסתבך, אני מכירה אותו,
הוא יחכה עד שמערכת היחסים הכי מסובכת תבוא, ואז אני אתאהב, זה
בדיוק העניין, הלב שלי..."
"אז אין איזה חתיכון?"
"לא, אה, אבל יש איזה אחד שפגשתי היום".
"ווווהוהו!"
"שרי, זה לא ככה. לא בדיוק נפגשנו, החלפנו כמה מבטים הבוקר,
והוא כל כך מוכר לי, וזה ל-א דה-ז'ה-וו, כמו שאני יודעת
שתגידי! אני מכירה אותו, אבל אני לא מצליחה להבין מאיפה..."
"תשאלי אותו! מה קורה לך? המוח שלך לא עובד? מה אם הוא האחד
בשבילך והנפשות שלכם מזהות אחת את השניה? אבל הטיפשות שלכם היא
מה שמונע מבעדם להתחבר?"
"את מטורפת! ממש פסיכופטית!" צחקה נריה.
"אבל אני בטח צודקת! מחר תלכי אליו ותתחילי לדבר אתו, זה כבר
יסתבר לכם, אני בטוחה!"
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני יעשה את זה..."
"טוב, את בטח מה זה עייפה, וזה בטח עולה לך חצי טון כסף, וחוץ
מזה שיש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר לשחנ"ש אתך!"
"טוב, יאללה לילה טוב..."
"טוב, מחר אני על הטלפון אלייך!"
"ביי..."

"יאללה בנות, הולכים למחנה?" נכנסה נריה לאוהל.
"יאללה, בנים, היה נחמד, אבל אנחנו צריכות לישון את שנת היופי
שלנו..." קראה שובה.
"לילה טוב", אמר שלומי.
"ביי..." מלמלה שירה.
"נולי! בואי, הולכים!" קראה נעמה.
נולי קמה באי רצון ממקומה, שם ישבו היא ומתי ודיברו.
"לילה טוב", אמר מתי וחייך בביישנות למראה כל החבר'ה שהביטו
בהם.
"איזה מתוקים..." אמר גידי בציניות.
"ואו! גידי די! עכשיו באמת שאני..."
"חבר'ה להירגע!" קרא שלומי ונעמד בין גידי ושירה.
"מה קרה, אתה חושב שאני יהרוג אותה מכות?"
"גידי! מה עובר עליך?" קראה נריה. "מה אתה רוצה?"
"יאללה, בנות לכו! אני כבר אסתדר פה!" אמר שלומי.
"בוא רגע!" קראה נריה.
"הפעם האחרונה שיצאתם לדבר שלומי נעלם!" קרא גידי אחריהם.
"אני לא מבינה מה עובר על הבנאדם! הוא משגע את כולם!"
"אני יודע, אני אדבר אתו, אבל הכי טוב שתתחפפו ותלכו לישון,
בבוקר נראה מה הצלחתי ומה לא..."
"אם זה לא מצליח אנחנו שולחים אותו הביתה! ותאיים עליו!"
"לילה טוב נריה, נדבר בבוקר!" אמר שלומי.
"טוב, יאללה, בנות! בואו!" קראה דרך פתח האוהל.
"תודה..."
"כן, שיהיה..."

"שלום", אמר יונתן.
"אה, שלום", אמרה כשהסתובבה לבסוף.
"מה המצב?"
"הכל טוב, מה איתך?" נריה לא ציפתה שהוא יפנה אליה, אחרי הכל
הוא היה מוכר לה והיא התכוונה לפנות אליו, זה קצת הפתיע אותה
שהוא פתאום בא ככה, זה היה כאילו קרא את מחשבותיה.
"אני מצטער שאני ככה ... נתקע, אני פשוט... את נורא מוכרת לי
ואני רוצה לדעת מאיפה..."
"אה, הא..." 'וואו, הוא ממש קורא לי את המחשבות...' "איזה
צחוקים, וואו".
"מה?"
"זה פשוט ש... גם אתה מוכר לי... ואני בדיוק חשבתי שאני אגש
אלייך היום לברר את העניין..."
"הא, איזה טלפתיה..." צחק בשחרור.
"כן, אז אולי פשוט נדבר קצת ונברר מאיפה אנחנו מכירים..."

"שרי! הוא כל כך חמוד!"
"מי?"
"ההוא שסיפרתי לך עליו!"
"איך קוראים לו?"
"מה? אה..."
"עלק! את לא יודעת איך קוראים לו?"
"לא יודעת, זה פשוט לא היה נראה כל כך חשוב..." כשהיא חשבה על
זה, זה באמת היה מוזר שהיא לא ידעה את שמו.
"את כל כך מוזרה! מה זת'ומרת לא חשוב?"
"זה לא עניין אותנו, היינו עסוקים בצחוקים וסיפורים, זה לא היה
חשוב מה השמות שלנו!"
"איך תמצאי אותו שוב?"
"נשארו לנו עוד 4 ימים עד שנוסעים הביתה, בטוח עד אז אני אברר
איך קוראים לו!"
"כמו שאני מכירה אותך, זה בטח לא יקרה! גיליתם מאיפה אתם
מכירים?"
"לא, לא הצלחנו לחשוב על כלום, אני מתחילה לחשוב שאולי זה כמו
שאמרת, הנפשות שלנו מחוברות, אז כדי שנתקרב היא עשתה מן
תעלול!"
"את מטורפת!"
"אני? טוב יאללה, אני צריכה ללכת לראות מה עם החניכים!"
"ביי, ותבררי איך קוראים לו!"
"טוב, טוב, ביי".

"שלומי! אז לא אמרת לי מה היה!" נעמדה על ידו.
"כן," אמר שלומי והפנה את מבטו הרחק ממנה. "היה בסדר, לא
הצלחתי להוציא ממנו מה עובר עליו, אבל הוצאתי ממנו הבטחה שהוא
יפסיק להיות כזה מניאק".
"יופי!" קראה, היא הייתה כל כך שמחה, החתיך ההוא ממש שימח
אותה. אבל היא ראתה שיש לשלומי משהו. "מה יש, שלומי? למה אתה
עצוב?"
"אני? אני לא!" ענה במהירות, 'אני סתם מקנא...' חשב.
"אז מה יש? למה אתה לא מסתכל עלי? למה אתה כזה קר?"
"סתם, אני עייף, לא ישנתי טוב בלילה..."
"אתה כועס עליי?" היא התיישבה לידו והשפילה עיניה בעצב.
"אני? עלייך? למה שאני יכעס עלייך?" שאל בציניות.
"כי אתה כזה... אתה באמת כועס עליי! למה? מה עשיתי עכשיו?"
"את? לא עשית כלום! אני גם לא כועס עלייך!"
"אז מה יש? אתה יודע שאני תמיד מוכנה לשמוע, כל ביקורת שיש לך
עלי!"
"עזבי אותי, אני צריך להיות לבד קצת!"
"זה בגלל ההוא שדיברתי איתו, מחולון, נכון?"
"למה שיהיה לי אכפת מזה בכלל?" שאל בכעס.
"שלומי! תגיד לי את האמת! אני רוצה לתקן את מה שאני מקלקלת!"
"די! תפסיקי!"
"בבקשה, שלומי!"
"אני מקנא! טוב? אני פשוט מקנא בו! טוב לך עכשיו?" קרא לבסוף.
דמעות מילאו את עיניה "שלומי, אני כל כך מצטערת! אני כל כך...
לא חשבתי שזה יגרום לך להרגיש ככה!"
"לכי!"
"שלומי, אני..."
"אני לא יכול כל החיים שלי לקנא בחברים שלך, אני צריך ללמוד
להתגבר על הדברים האלה לבד!"
"אבל שלומי..."
"די, טוב? פשוט לכי..." לחש.
"אני מצטערת..." היא קמה והלכה, מחתה את הדמעות מעיניה.

"מה המצב? איך הולך?" שאל נעם.
"הולך..." ענה יונתן.
"הולך מה? פגשת מישהי?"
"לא", אמר. "בעצם כן, בערך, זו מישהי שממש מוכרת לי, אני יודע
שאני מכיר אותה, וגם אני מוכר לה, אנחנו לא יודעים מאיפה, אבל
היא יפהפייה, ומתוקה ממש..."
"איזה מגניב..." אמר נעם.
"איך הולך עם שילת?"
"בסדר, בסדר, יצאנו אתמול לסרט, היה ממש צחוקים...אז איך אמרת
קוראים לה?"
"נריה..."
"אוה! איזה שם... דבר איתה, דבר, ברר, ודווח!" קרא נעם.
"כן כן, אדיוט! אני חייב לזוז, הרכז קורא לנו!"
"יאללה, עוף לי מהאוזניים!" אמר נעם.
"לילה טוב, אהבל!"
"לילה טוב, אחי!"

היא עמדה מולו, יפהפייה כל כך. היא הייתה עצובה, הוא הבחין
בכך, המדריך שאיתה והיא שניהם היו עצובים, לא דיברו, לא הסתכלו
אחד על השניה. הוא תהה מה קרה ביניהם. הוא תהה מה שמה, הוא
חייב לברר. הוא חייב לדבר איתה, היא שבתה את מחשבותיו, הוא
השתגע כל הזמן, חשב מאיפה הוא מכיר אותה.

היא חיכתה. פשוט חיכתה שהיא תבין מאיפה היא מכירה אותו, היא
ידעה שזה יבוא לה, היא הרגישה את זה כבר מתחיל להתגבש בתוכה,
היא הרגישה איזשהו זיכרון עושה את דרכו, רק קיוותה שזה יגיע
לפני מחר, ערב אחרון. זה עבר כל כך מהר. והיא עוד לא ידעה
מאיפה היא מכירה אותו ולפי היכרותה עם עצמה הזיכרון שעושה דרכו
למודע שלה יכול לקחת לו שבועות להגיע. היא קיוותה שלא הפעם.
הייתה לה הרגשה כזו, לא בלתי נעימה, שהיא לא רוצה להיפרד
מהבנאדם הזה, מיונתן, גילתה בסוף את שמו. שהיא רוצה להישאר
לדבר אתו. היא הייתה נורא עצובה, בגלל שלומי, היא כל כך רצתה
שיתגבר, שימשיך בחייו וייתן גם לה להמשיך, היא לא הייתה מסוגלת
לחשוב שינתק אתה קשר. היא כל כך אהבה אותו בתור חבר טוב שלה.
והיא ידעה שהיא תתגעגע כל כך אם יחליט לנתק אותה מחייו. הם
דיברו כל כך הרבה, לא רצתה שאהבה תפריד ביניהם. היא נורא רצתה
לשמור על קשר עם יונתן, אבל רק עם רשותו של שלומי, כמה ששרון
צחקה עליה בגלל זה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לחתוך את החוט
המקשר בינה לבין שלומי כמו ששרון הייתה מסוגלת לדמיין את זה.
היה לה אכפת ממנו יותר ממה ששרון הבינה.

"יונתן! תפסיק לבהות, זה לא יפה!" לחשה תמר וצחקקה.
"זה גם לא יפה לצחוק עלי!" דחף אותה במרפקו.
"אני יודעת! אתה מתאהב בה!"
"לא!" אמר יונתן במהירות.
"יונתן!" צחקה תמר. "אני מכירה את זה! עליי אתה לא צריך לעבוד,
אני מבינה בדברים האלו!"
"תמי! את מגזימה ממש! אני מנסה להיזכר עדיין!"
"זה מה זה תירוץ, של שניכם! אני כבר לא מאמינה שאתם לא מצליחים
להיזכר עד עכשיו! יש כאן משהו מסריח! לדעתי אתם סתם ממציאים!"
"בכזה תיאום בינינו? מה התיאוריה שלך? שמה אנחנו? מכירים מלפני
כן וביימנו הכל?"
"יכול להיות..." גיחכה תמר לעצמה.
"אל תהיי מניאקית!" לחש לה.
"תהיו כבר בשקט!" קרא הרכז בכעס.
"אופס..." גיחכה תמר וניסתה להחניק צחקוק.
"סליחה, לא התכוונו..." אמר יונתן ודחף אותה. הוא הסתכל לשניה
על נריה, חיוך קלוש היה על פניה. פלאפון של מישהו צלצל. תמר
החלה לצחוק בשקט, הוא דחף אותה שוב.
"מה קורה פה? אני מנסה לנהל ישיבת צוות, לרגע! ולאף אחד לא
איכפת?" קרא הרכז והתקרב לזו שדיברה בפלאפון. "גברת? את מוכנה
להקשיב לי?"
היא התעלמה ממנו ואחרי דקה ניתקה והחלה לחבק את חברתה ודמעות
על לחייה. הרכז הרגיש נבוך לפתע. הוא הספיק לראות הבעת הפתעה
על פניה של נריה, הוא הספיק לראות אותה צוחקת בשמחה.
"מה קרה? הכל בסדר?"
"היא ילדה בן! בן! זה בן!" צרחה הנערה וכמעט חיבקה אותו.
תמר פרצה בצחוק רועם. הרכז הסתובב ונעץ בה מבט מוכיח.
"סליחה, סליחה!" קרא יונתן מעבר לצווחות של הדודה הטרייה, וגרר
את תמר איתו החוצה. בחוץ היא צחקה בקול. "מה עובר עלייך? הכל
בסדר?"
"פשוט זה היה כל כך מצחיק..." ניסתה להירגע. "היית כל כך
רציני!" פרצה שוב בצחוק. האוהל נפתח ומישהו יצא.
"הכל בסדר?" נשמע קולו הדואג של אוהד, הוא הביט ביונתן ההמום
ואחר כך שוב בתמר היושבת ברצפה. "מה קרה?"
"תריח את הפה שלה!" לחש יונתן.
"מה?" נבוך אוהד.
"תריח!" דחף אותו, אוהד רכן ורחרח. "אני צודק, נכון?" שאל
יונתן "היא עישנה משהו, נכון?"
"כן", אמר אוהד והרכין ראשו.
יונתן תפס את זרועה של תמר בחוזקה. "מה אתה עושה? עזוב אותי,
יונתן!" קראה בין פרצי הצחוק.
"נמאס לי שאת עושה שטויות!" קרא יונתן וגרר אותה איתו.
"לאן אתה לוקח אותה?" קרא אוהד, מנסה להדביק את צעדיו המהירים
של יונתן.
"כן! לאן אתה לוקח אותי?" שאלה תמי, ופרצה שוב בצחוק היסטרי.
"לכאן!" אמר בכעס ודחף ראשה הישר לתוך השוקת המסריחה, הוא עזב
אותה והתרחק משם במהירות.
"אתה נורמלי?" צרח אחריו אוהד. "מה עובר עליך? מאנייק!"
"יונתן..." שמע קריאה חלושה של תמי.
יונתן הרגיש את הדמעות בעיניו, הוא רצה להתרחק משם, לברוח, לא
לחזור. הוא היה כל כך נבוך, הוא לא התכוון לפגוע בתמר, אבל זה
פשוט יצא לו! הוא שנא סמים, יותר מכל דבר אחר בחיים, יותר
מההורים שלו אפילו. לא היה דבר בעולם שהוא שנא יותר. ותמי ידעה
את זה. לפחות כך הוא חשב. היא ידעה על הסמים, היא ידעה על הכל
בחיים שלו והיא הייתה צריכה לדעת יותר מאשר להסתמם ולבוא אליו!
הפלאפון שלו צלצל, הוא התעלם ממנו. וכשנמאס עליו הצלצול, הוא
פשוט ניתק אותו. הוא יצא הרחק מהמחנה, אפילו שידע שזה מאוד
מסוכן. הוא היה צריך מרחב מחשבה, הוא היה צריך זמן ומקום. הוא
התחיל ללכת. ללכת וללכת, כל הלילה הוא הלך, התרחק מהמחנה ושוב
חזר, ושוב הלך. הולך במעגלים. וכל הזמן הוא קילל את אלוהים, כל
כך כעס שאלוהים הכניס אותו למצב הזה, למבחן הזה.

היא ראתה את תמי על הרצפה ליד השוקת של המים, אוהד לידה. היא
תהתה איפה יונתן, היא הייתה חייבת לומר לו! היא רצה לשוקת.
"איפה יונתן? תמי? אוהד? איפה הוא?"
"מה אכפת לי איפה הבנזונה הזה? כשתראי אותו תהרגי אותו בשבילי,
טוב?"
"הוא רץ לשם..." אמרה תמי בקול חלוש.
"מה קרה?" רכנה נריה לידה.
"הוא התעצבן עליי..." בכתה תמי.
"הוא הכאיב לך?" נלחצה נריה.
"לא..."
"כן! הוא כמעט הטביע אותה!"
"אבל הוא צודק!" קראה תמי חלושות.
"מה צודק? אם הוא חבר אמיתי הוא לא היה מנסה להרוג אותך!" קרא
אוהד בכעס.
"הוא לא ניסה להרוג אותי! הוא ניסה להוציא אותי מההשפעה של
הסמים! אתה לא יודע עליו..." היא פרצה שוב בבכי, היא נשמה עמוק
והסבירה. "הוא... אח שלו לקח סמים ונהרג בתאונת דרכים תחת
ההשפעה שלהם..."
"אני... אני מצטערת..."
"תמצאי אותו, טוב? את חייבת למצוא אותו עכשיו! הוא יכול להשתגע
ולעשות משהו מטומטם!"
"אני הולכת..." היא קמה ונתקלה בשלומי שעמד מאחוריה, הוא רצה
ללטף את לחיה, אך ידע שלא יעשה את זה מכל הסיבות הנכונות.
"שלומי... אני... מצטערת..."
היא נראתה כל כך מודאגת, ידע שיפגע בה כל כך אם ירמוז שזה יפגע
בו, שיהיה כל כך אנוכי, שיכאיב לה כל כך, שהיא לא תעשה דבר בלי
רמז קטן ממנו. "לכי, תמצאי אותו!" אמר לה ורכן אל תמי.
"תודה... שלומי, תודה!" קראה, היא הייתה כל כך גאה בו שבלע את
גאוותו למענה, ידעה שהיא חייבת לו. היא התחילה לרוץ לכיוון
אליו הצביעה תמי.

"אני שונא אותך! שונא אותך!" צרח בכעס אל השמים המכוכבים. "לא
נמאס לך לדפוק לאנשים את החיים? לא נמאס לך ממני? לי נמאס
ממך!" הוא נחת על האדמה היבשה ובפיו טעם מלוח, הוא פרץ שוב
בבכי.
הוא לא ידע כמה זמן עבר, דקה, שעתיים, יומיים, עד ששמע קול
קורא בשמו, הקול היה חלוש בהתחלה. הוא הפסיק לבכות וניסה לזהות
את הקול.

כבר כל כך הרבה זמן, היא כל כך עייפה, אולי תוותר ותמשיך באור?
לא, היא חייבת להמשיך, למצוא אותו. עכשיו כשהיא יודעת מי הוא,
היא חייבת למצוא אותו, כל זה היה צריך לקרות, רק כדי שתיזכר,
כדי שייפגשו שוב, היא חייבת למצוא אותו! היא כבר ממש רחוקה
מהמחנה, איפה הוא יכול להיות?
"יונתן! יונתן! איפה אתה? יונתן, תענה לי!" היא הקשיבה, שתיקה.
"זו אני, נריה! איפה אתה?"

נריה, זו נריה. למה היא מחפשת אותו? הוא קיווה שלא הקימו את כל
המחנה על הרגליים כדי למצוא אותו. דמעות נוספות החלו לרדת על
לחייו. מה לה ולו? הוא ידע שהוא אוהב אותה, עכשיו ידע את זה.
השאלה מה לה יש אליו? הוא כל כך קיווה שתמצא אותו. הוא התלבט
אם לקרוא לה.

"יונתן! בבקשה תענה לי!" קראה, קולה כבר צרוד מהשעות שהיא כבר
צורחת. היא ידעה כבר את האמת. ידעה אותה היטב. במשך הלילה
הארוך הזה הבינה את האמת, והיא הייתה צריכה אותו כדי לומר לו,
לומר לו הכל, כל מה שהבינה שנזכרה.
רצתה לומר לו שנזכרה. רצתה לומר לו שעכשיו היא יודעת למה. רצתה
גם לומר לו שהיא יודעת את האמת.
"יונתן!" היא כשלה על אבן, מרב העייפות. "איפה אתה?" היא פרצה
בבכי מהכאב של המכה והתסכול. היא ידעה שהוא פה, באזור. היא
הרגישה את נוכחותו. "יונתן! אני יודעת שאתה כאן! תענה לי כבר,
אידיוט!" צרחה.

היא יודעת. היא בטח מרגישה אותו, כמו שהוא מרגיש אותה, היא
מעבר לגבעה הזו, הוא ידע, הוא פשוט פחד. פחד ממה שיגיד. פחד
מתגובתה.

"יונתן! נזכרתי! אני יודעת עכשיו!" היא מחתה את הדמעות "בבקשה
תענה לי! אני עייפה, ואני בוכה, ואני רק רוצה לראות אותך ולומר
לך! תענה לי! אני מרגישה שאתה פה!"

"נריה! אל תבכי! אני בא!" לחש לעצמו. "נריה! אל תבכי! אני בא!
אני אוהב אותך!" קרא אליה. "אני מצטער! לא רציתי שתבכי! אני
מצטער!" הוא זינק ממקומו והתחיל לרוץ אליה.

זה הוא! הבינה פתאום, כל אדישותו נעלמה, הוא אמר שהוא אוהב
אותה. היא אוהבת אותו, היא לא ידעה אם תהיה מסוגלת לומר לו.
הוא השתנה, בזכותה. היא רק רצתה לראות אותו. היא רצתה לקום
ממקומה כדי שיראה אותה, כשפתאום נחת לידה על פניו, גם הוא כשל
על האבן. הוא שכב על האדמה הקשה לידה.
"יונתן..." צחקה קלות. "יונתן, קום..." הוא התיישב באיטיות,
פניו מאובקות באדמה שדבקה אליהן אחרי שבכה כל הלילה.
"נריה... מה את עושה פה? איך הגעת? למה באת?"
"אתה יודע למה באתי..." לחשה בחיוך, הוא נראה כל כך מסכן. "אני
נזכרתי..."
הוא חשב שהיא התכוונה שהיא אוהבת אותו, אולי טעה כל הזמן...
"במה..."
"מאיפה אני מכירה אותך... אני יודעת עכשיו, זה היה כל כך
ברור... לא השתנית..."
"מ... מאיפה?" לחש באכזבה.
"אתה גרת בישוב... היינו חברים כל כך טובים, היינו צמד, לעולם
לא נפרדנו... אתה נראה אותו הדבר רק יותר גבוה, אתה זוכר? אתה
זוכר?"
"כן... אני זוכר..." לחש, הוא חש צורך לבכות שוב.
"ואז, ככל שחשבתי על זה יותר, ידעתי שאני חייבת לומר לך... וכל
כך חיפשתי אותך הלילה..." הם הביטו שניהם לשמים המתבהרים.
"ואני הבנתי למה אני כל כך מחפשת אותך..."
"למה?" שאל, עוקב אחרי ציפור שדאתה בשמים האפורים.
"כי אני אוהבת אותך..." לחשה אליו, מביטה בעיניו, הוא הנמיך
אותן אליה באיטיות. "עד עמקי נשמתי, מאז אני אוהבת אותך, מאז
שהיינו קטנים, אז אהבתי אותך, חברות שלי יורדות עלי שאין לי
חבר, שלא היה לי, שאף אחד לא אוהב אותי, ואני לא ידעתי כל הזמן
שאני מחכה לך... רק לך..."
חיוך קלוש עלה על פניו, ולאט לאט התרחב. "אני כל כך אוהב
אותך..." לחש לה, עיניה זהרו. הוא לא היה צריך את המגע ביניהם,
הוא ידע שזה אמיתי, שהוא לא חייב לגעת בה כדי לדעת שהוא אוהב
אותה...

הם נכנסו למחנה אחרי הזריחה, הם צפו בה ליד השער ואז נכנסו. על
ספסלי הפיקניק בכניסה ישבו מודאגים שלומי, אורי, תמי, אוהד
והרכז, הם דנו ביניהם מה לעשות. תמי ראתה אותם ראשונה.
"יונתן! נריה!" היא צרחה ורצה אליהם, היא חיבקה את יונתן. "אני
כל כך מצטערת, יונתן, הייתי כל כך טיפשה..."
אורי לחש לה שידברו על זה אחר כך, וטפח על שכמו של יונתן. "טוב
שחזרת, דאגנו..." יונתן חייך אליו וחיבק אותו.
שלומי ניגש אל נריה. "אני מצטער..." אמר בשקט.
"אני סולחת, כבר אמרתי את זה לפני כמה ימים, לא?" שאלה בחיוך.
"כן, אבל דברים קרו מאז..."
"באמת?" שאלה, וקרצה אליו "שום דבר לא השתנה... לא אצלי
לפחות..."
"אני שמח..." אמר.
יונתן טפח על שכמו של אוהד, "אני מצטער שהפחדתי אותך ככה... זה
לא תמיד בשליטתי..."
"אני... טוב, די הבהלת אותי, לא ידעתי מה קורה..." גמגם אוהד.
"בסדר, הייתה לך כל זכות, די התחרפנתי..."
"טוב, מה בדיוק קורה פה?" קרא הרכז לבסוף בכעס. "זה היה אחד
הימים... הלילות! הכי מטורפים בחיים שלי, שמישהו יסביר לי מה
בדיוק היה כאן!"
תמי הסבירה את העניין בקצרה, מסתירה פרטים קטנים, כמו העישון,
וכו'.
לבסוף תמי ונריה הלכו למחנה הבנות, והבנים פנו למחנה שלהם
להתארגן ליום חדש.

"נו, אז יונתן, מה יש ביניכם?" שאל אורי.
"כלום..." אמר יונתן וחיוך על פניו.
"כלום?" שאל אוהד באכזבה, "כל הלילה וכלום?"
"כלום..." ענה שוב.
"כלום?" שאל שלומי. "אתה לא רציני!"

"אז יש משהו ביניכם?" שאלה תמי.
נריה חשבה רגע, הם לא החליטו כלום אם להסתיר או לא, אבל הבינה
שתמי היא מהסוג המרכל, ולא רצתה לסבך את יונתן... "לא,
כלום..."
"את בטוחה?" שאלה תמי בחשדנות.
"כלום, באמת..." חייכה נריה.
הן התפצלו, נריה למתחם שלה, ותמי למתחם שלה.

נריה אספה את מברשת השיניים שלה, את המגבת וחצאית וחולצה והלכה
לשוקת. בכל היה עוד שקט של זריחה, מלמולים פה ושם של חבר'ה
שהתעוררו מהאור, וציוצים של ציפורים. היא רחצה את פניה
המאובקות, צחצחה את שיניה. היא הלכה לשירותים והחליפה שם
בגדים, היא הייתה עייפה נורא, אבל מאושרת. היא הסתכלה במראה
והעבירה יד על שערה המגולח, 'אני אוהבת אותו, באמת אוהבת
אותו...' חשבה, חיוך עלה על פניה כשחשבה עליו. היא אספה את
חפציה והלכה חזרה למתחם שלהם.

הוא הכניס את ראשו מתחת לזרם, השיער שיגע אותו, הוא רצה
להסתפר לפני פסח, אחר כך יש את ספירת העומר ותהיה לו מה זה
רעמה... אורי עמד לידו והסתכל עליו בעודו מצחצח שיניים.
"תפסיק להסתכל עלי!" קרא יונתן.
"אנה לה יכהל..." ענה אורי בקול מעוות בגלל המברשת בפיו.
יונתן התנגב. "אתה משגע אותי!" קרא שוב.
"תגיד לי!" אמר אורי.
"לא, אין לי מה לומר!" ענה יונתן.
שלומי גיחך לעצמו כששמע את חילופי הדברים. הוא ידע שעכשיו מחכה
לו עבודה קשה, הוא צריך להתגבר על האהבה לנריה. יהיה לו קשה,
כל כך קשה, אבל הוא יהיה חייב לעשות את זה, למענו אם לא למענה.
למענה אם לא למענו. הוא ניגב את פניו וחזר לשק"שים של חניכיו.

"איפה היית כל הלילה?" לחשה נולי.
"הייתה איזו בעיה והיינו צריכים להיות שם כמה מדריכים..." ענתה
נריה במהירות.
"כל הלילה?" יצאה נולי מהשק"ש שלה.
"כן, איזה מדריך אחד עשה בעיות, אז אספו כמה ממנו לארגן את
העניין..." זה לא היה שקר, יונתן באמת עשה בעיות, כמעט הטביע
את תמי ואז נעלם לכל הלילה. מה שלא סיפרה זה מה היא עשתה כל
הלילה. שירה נעצה בה מבט, היא הרגישה את זה.
"וואו, אז זה היה רציני..." אמרה נולי.
"כן, אני  מה זה סחוטה, אני מקווה שהמסלול היום לא יהיה קשה
כמו ההוא של אתמול, אחרת אני אמות לכם באמצע..."
"מה, אז כל הלילה הייתם ערים עם הקטע הזה?"  שאלה שובה.
"כן, איזה בלגנים..."
"מה הוא עשה?" שאלה נעמה בסקרנות.
"סתם, הוא התעצבן על מדריכה אחת ונעלם..."
"וואו, רציני..." אמרה שובה.
נריה עמדה להתפקע מצחוק מהרצינות שלהן. "אל תדאגו, הכל הסתדר
עכשיו, המדריכה סלחה לו, הוא נרגע וחזר, הכל בסדר..." היא
הסתכלה סביב וראתה את כל הסניפים האחרים מתארגנים. "יאללה,
קומו, תתלבשו, תתארגנו..." אמרה להן וסגרה את התיק שלה. הן
לבשו חצאיות והלכו יחד לצחצח שיניים.
נולי חזרה פתאום וקראה לשירה גם לבוא. "את לא מסתירה טובה, את
ההמשך את חייבת לספר לי..." אמרה בשקט, והלכה לנעמה ושובה.
נריה פרצה בצחוק.
תמי התיישבה לצידה. "הכל בסדר?" שאלה.
"כן, הכל סבבה, ואיתך?" נריה נרגעה.
"בסדר, איפה החניכות שלך?"
"מצחצחות שיניים, ושלך?"
"מתארגנות, מה אמרת לחניכות שלך? איפה היית כל הלילה?"
"אמרתי להן ת'אמת, שהייתה בעיה עם איזה מדריך, וקראו לאיזה
קבוצה שלנו לבא ולסדר את העניין, הורדתי את הקטע שהלכתי לחפש
אותו..."
"והן קיבלו את זה?"
"שתיים מהן. אחת מהן, יש לה אבחנה מה זה דקה, היא שמה לב להכל,
והיא עוד תחקור אותי, אני איכשהו אצא מזה. מה אמרת לשלך?"
"לא אמרתי, התחמקתי..."
"לא, הן מה זה יסבכו אותך, יחברו עלייך סיפורים, ספרי להן את
האמת, אל תגידי שהמדריך שהתעצבן היה יונתן, ושעלייך הוא
התעצבן, תגידי שהיו בעיות ואת עזרת לסדר אותן..."
"טוב, הנה החניכות שלך חוזרות, שלא יראו אותנו יחד, הן יתחילו
לחשוד, בהצלחה..." אמרה תמי במהירות והלכה למתחם שלה.
הן דיברו על משהו בעירנות. שובה דיברה בעיקר.
"מה קורה?" שאלה נריה.
"כולן מדברות על זה!" קראה נעמה.
"מישהי ראתה שאיזה מדריך אחד סחב איזו מדריכה לשוקת ליד המפקדה
וברח!" אמרה שובה.
"הם לא יודעים איזה מדריך, ואיזו מדריכה..." אמרה נולי ופזלה
אל נריה. "את יודעת!"
"מה אני יודעת?" שאלה נריה והתעסקה בתיק שלה.
"מי המדריכים!" קראה שובה.
"לא! וגם אם כן, לא הייתי אומרת לכן!"
"למה?" שאלה נעמה בתובענות.
"כי זה לא עניינכן!" ענתה נריה. "תארגנו את התיקים שלכם. צריך
להתפלל ולהביא ארוחת בוקר!"
הן רטנו ופנו לקיפול השק"ש, איסוף חפציהן והתלבשות. נריה
הסתכלה סביב וראתה את תמי בקצה השטח, עצבנית. נריה קמה והלכה
אליה. בדרך עצרה אותה שירה.
"אני מצטערת, נריה..." אמרה בשקט.
"מה?" שאלה נריה בסקרנות.
"אני ראיתי כל מה שקרה אתמול..."
"הכל?"
"כמעט, ראיתי את המריבה בין שני המדריכים, ואני חושבת שאני
יודעת מי אלה, ואני ראיתי אותך חוזרת בבוקר עם ההוא מחולון".
"לא ישנת?" נחרדה נריה.
"לא, אני תמיד מתעוררת בתחילת הזריחה."
"סיפרת למישהו? למישהי?" שאלה נריה באיטיות.
"לא, זו מישהי אחרת..."
"תגידי לי מי המדריכים שאת חושבת שאלה היו הם אתמול".
"אחד מהסניף בירושלים, אני חושבת, איך קוראים לו? אוהד נראה
לי, וההיא מחולון, תמי אני חושבת..." נריה הבינה מה קרה שם,
כנראה שהפרצופים התבלבלו לה, אוהד התחלף ביונתן, אוהד ויונתן
התווכחו וכנראה שהכל הסתבך לה.
"טוב, זה לא מדוייק, אבל את די צודקת. עכשיו אני יכולה לבקש
ממך טובה ענקית, שירה?"
"אה, אני חושבת... מה?"
"לא להגיד לאף אחד... את יכולה לעשות את זה בשבילי?"
"כן..."
"תודה רבה שירה, את ממש אחלה גבר..." נריה טפחה על שכמה
והמשיכה בדרכה לתמי, שירה נותרה בפה פעור, 'אני לא גבר...'
חשבה לעצמה.
"מה קורה?" אמרה נריה והקפיצה את תמי.
"יודעים! כולם יודעים!" אמרה תמי.
"מה יודעים?"
"על אתמול, כל מה שהיה, כולם מדברים על זה!"
"תקשיבי! תירגעי, שבי!" הן התיישבו על הדשא הרטוב מטל. "כל מה
שיודעים זה שאיזשהו מדריך, לא יודעים מי! גרר איזו מדריכה
לשוקת, לא יודעים איזו מדריכה! ושהוא נעלם ללילה, והוא חזר!
אין להם מושג מי המדריכים שהיו מעורבים! הם לא יודעים למה הכל
קרה! ולא מה קרה! אז תירגעי, טוב?"
"את בטוחה?" כססה תמי את ציפורניה.
"נשבעת לך! דיברתי עם חניכות שלי, ואת חייבת להירגע כי חניכות
שלך יראו שמשהו לא בסדר! תנשמי עמוק! קחי אויר," תמי לקחה
אויר. "הרבה!" אמרה נריה. "עכשיו תוציאי!" תמי נשפה באיטיות.
"בסדר עכשיו?"
תמי הנהנה, קצת יותר רגועה. "בסדר, אני צריכה להירגע!"
"נרגעת?" שאלה נריה.
"כן, כן, נרגעתי..." אמרה לבסוף.
"טוב, אז תחזרי לחניכות שלך, תתארגנו ותלכו לארוחת בוקר,
טוב?"
"כן, בסדר". הן קמו.
"ואל תחשבי על זה!" אמרה נריה.
"את חושבת שדניאל, הרכז, יודע על הג'ויינט?" שאלה כשהתקרבו
לבנות המתארגנות.
"לא, אני לא חושבת שהוא יודע. וגם אם כן, אני חושבת שהוא די
חכם, ושהוא יודע מתי להתערב ומתי לא..."
"כן..." אמרה תמי, "כי יכולים להעיף אותי מההדרכה על זה..."
"הם לא יכולים להוכיח! גם מי שהיה אתך לא ילשין עלייך כי זה
מכניס גם אותו לצרות, נכון?"
"נכון..." אמרה תמי אחרי מחשבה. "תודה, ביי."
"ביי". תמי הלכה לחניכותיה, ונריה קרבה אל שירה, נעמה, שובה
ונולי שעמדו והסתכלו בה.
"או," אמרה, "יעילות..." היא הסתכלה על התיקים הארוזים שנחו
לצדם.
"אנחנו רעבות..." אמרה שובה בכעס.
"טוב, טוב, הולכים, רק אל תכעסו עליי..." אמרה נריה.
הן הרימו את תיקיהן ופנו לרחבה בה חילקו את האוכל.

"בוקר טוב..." אמר שלומי, שכבר היה שם. מתי, גידי ויאיר ישבו
ואכלו את הלחמניות שלהם.
"מה שלומך?" שאלה נולי והתיישבה ליד מתי.
"אני בסדר, ואת?" שאל, הוא הציע לה חתיכה מהלחמניה שלו.
כולם התפזרו סביב ואכלו לחמניות. שלומי נעמד ליד נריה.
"כולם מדברים על זה..." הוא אמר.
"אני יודעת, אבל אף אחד לא יודע פרטים..." אמרה. היא החליטה לא
לספר לאף אחד על שירה, שלא ינסו להוציא ממנה פרטים, שלא תהיה
על הכוונת של אף אחד.
"אני מקווה שאף אחד לא יודע הכל."
"גם אני, כל מה שהם יודעים, זה שהייתה מריבה, מדריך גרר מדריכה
אל השוקת וברח, הוא נעלם כל הלילה וחזר בבוקר, הם לא יודעים על
הג'וינט של תמי, הם לא יודעים מי היו המדריכים, הם לא יודעים
שום דבר מיוחד..."
"אם המדריך נעלם כל הלילה וחזר בבוקר יש 4 חשודים!"
"מי?" הסתכלה עליו נריה, ללא הבנה.
"אורי, יונתן, אוהד ואני..." אמר שלומי וחיוך קלוש עלה על
פניו.
"מה זה משנה? הם לא יודעים ת'אמת..."
"כל החניכים בטוחים שזה אני... הם לא יודעים שגם אורי, אוהד
ויונתן לא היו כל הלילה..."
"וואו, באמת בלגן, אני אלך לחולון לברר מה קורה אתם, תמי הייתה
די היסטרית הבוקר..."
"בסדר..." אמר שלומי. "אני יודע ת'אמת..." אמר בשקט, חיוך קלוש
על פניו.
"יונתן אמר לכם?" שאלה, נבוכה.
"לא, לא", מיהר לתקן "אני פשוט יודע..."

"היי, בוקר טוב..." אמרה נריה, בעודה קרבה לסניף חולון.
"ממצב?"
"חיים..." אמר אורי, "ואיתך?"
"סבבה, תמי באה כבר?"
"כן, והלכה עם אוהד. במקומך הייתי שואל על יונתן..." אמר ועשה
צעד אחורה במהירות שיונתן היושב על הרצפה לא יגיע אליו.
"בדיוק באתי לשאול," צחקה נריה. "מה המצב, יונתן?"
"הוא  אידיוט!" אמר וקרץ לה.
"אני יודעת..." חייכה אליו. "בוא תחפש איתי את תמי, אני צריכה
לומר לה משהו..."
"יאללה," אמר וקפץ ממקומו. הוא בעט באורי והלך עם נריה.
"ביי ילדים, תתנהגו יפה!" צחק אורי. חניכים לא הבינו את חילופי
הדברים, ויונתן שמח על זה.
"אידיוט..." צחק יונתן.
"כן, לא נורא, הוא בסדר..." חייכה נריה. "מה שלומך?"
"בסדר, אני חושב..." אמר "כולם מדברים רק על זה... היו כמה
חניכים שראו הכל אתמול, ליד השוקת..."
"לא, הם לא ראו הכל, ביררתי עם חניכות שלי, הם רק יודעים
שמדריך גרר מדריכה לשוקת ונעלם לכל הלילה, הייתה קבוצה של
מדריכים שנשארו ערים כדי לארגן הכל, זה הכל. הם לא יודעים מי
המדריכים, הם לא יודעים את כל הקטע עם הג'וינט, אתה ותמי,
שניכם מזה מודאגים..." הם התרחקו מהרחבה.
"אני מצטער על הבלגן אתמול, זה היה סתם התפרצות..."
"לא נורא, זה הביא למשהו טוב..." חייכה אליו.
הם עמדו שותקים אחד מול השניה.
"טוב, אני צריכה ללכת..." אמרה.
"כן..." הם חזרו לרחבה. היא ראתה את שלומי עובר בין הסניפים
בקדחתנות, מחפש משהו. היא רצה אליו במהירות.
"הכל בסדר, שלומי?"
"אה, הנה את!" קרא מתנשם.
"מה קרה? הכל בסדר?"
"זה גידי! הוא התחרפן לגמרי! הוא עומד שם וצורח עליהם, הוא
בוכה! אני לא יודע מה לעשות!" אמר במהירות.
"בוא! בוא מהר! צריך לדבר אתו!" קראה נריה, הם רצו מהר למקום
בו ישבו החניכים. גידי עמד שם צועק על כולם. מתי, נולי, יאיר,
נעמה, שובה ושירה עמדו מולו נזופים. חניכים ומדריכים מסניפים
אחרים עמדו סביב ובהו במחזה. "יאללה! נגמרה ההצגה! כולם
מוזמנים להתחפף!" הייתה שתיקה, אף אחד לא זז.
"ואת! את חושבת את עצמך!" גידי התקרב אליה באיום, היא עמדה
מולו אדישה.
"מה קורה? כולם לעוף! עכשיו!" צרחה בכעס. כולם התרחקו.
"את מרגישה כאילו את מה זה חשובה! מה זה טובה! מה, את בסך הכל
ילדה שגדולה ממני בשלוש שנים! את לא יותר טובה מאף אחד מאתנו!"
הוא הטיח בה את האשמות. היא עמדה מולו בשתיקה. "ואתה, סתם
חתיכת חרא!" הצביע על שלומי. "לחוץ ושפוט של נריה!"
"זה מספיק! גידי! די!" הצליחה לבסוף לומר.
"למה את חושבת שתצליחי לפקוד עלי? כל המסע הזה את ושלומי
מדברים על זה שצריך להרגיע אותי, לדבר איתי, חשבתם לרגע לשאול
מה עובר עלי? לברר למה אני מתנהג כמו מניאק? לא! כי אתם
מושלמים, ואתם יודעים הכל, ואם אני מתנהג כמו כלב זה אומר שאני
כלב! אין סיבה מעבר לבולשיט! כי אני חניך ואתם מדריכים! ואני
תמיד חשבתי שמדריכים אמורים לדאוג לחניכים! לשמור עליהם, להיות
הפסיכולוגים שלהם במקרה הצורך! אבל לא! אתם מושלמים, אתם
יודעים הכל! תמיד החניך לא בסדר! תמיד המדריכים צודקים! אני
ממש שונא את החרא הזה לפעמים! החיים שלי בזבל עכשיו, אבל אף
אחד לא שם לב! וגם אם אני מנסה למשוך צומי, למי אכפת? מה אני?
סתם חניך עלוב!" הוא עמד במרכז בין החניכים מצד אחד ושלומי
ואני מצד שני.
"אבל גידי, ניסינו לדבר אתך אתמול..." אמרה נולי, בשקט.
"תסתמי את הפה! אין לך בכלל מה לומר! אסור לך לדבר! את גרועה
כמו כולם!"
"גידי... אני לא..." ניסתה להסביר עצמה. הוא התנפל עליה בכעס.
לפני שהספיק להגיע אליה נריה זינקה עליו.
"עצור! אתה לא..." צרחה. היא תפסה את מאחורי גבו. הוא הצליח
להשתחרר. "בוא הנה!" היא צעקה וניסתה לתפוס אותו שוב. הוא חמק
ממנה. היא תפסה אותו בחיבוק, הצמידה אותו אליה. כשהבין שלא
יצליח להשתחרר מאחיזתה, פרץ בבכי ושמט את זרועתיו. "נרגעת?"
שאלה, אף ששאלה זו הייתה מיותרת לגמרי. היא עזבה אותו והוא נחת
על הרצפה בבכי. נריה רכנה אליו. כולם עוד היו בהלם ממה שנריה
עשתה כדי שלא יפגע בנולי, הם עמדו סביב מביטים בו ובנריה.
"גידי, אני מצטערת, כל כך מצטערת..." לחשה נריה.  סביבם נוצר
מעגל גדול של חניכים ומדריכים שהביטו בדרמה בסקרנות. "תספר לי
מה קרה?"
"הכל חרא..." לחש בצרידות. "הכל נהיה מה זה חרא..."
"מה?"
"הם מפטרים את אבא שלי מהעבודה, ולילך ממש חולה, היא צריכה
תרופות... וההורים שלי רוצים שאני אתחיל לעבוד בנוסף ללימודים,
ואני לא יכול... אני אתמוטט... למסע במקרה יצאתי כצ'ופר...
ואני לא יודע מה לעשות ואני מתפוצץ מדאגה..." לחש, הוא פרץ שוב
בבכי.
היא חיבקה אותו, יודעת שאסור לה, אבל כבר לא היה לה אכפת, כאב
לה עליו, נשבר לה הלב בעודה יושבת מולו והוא בוכה.
"תודה, נריה... אני הגזמתי... את בכלל לא כל כך גרועה..." לחש
לה.

הם עלו על האוטובוסים בדרך למסלול. היא הייתה עייפה נורא, רק
רצתה לישון, אבל היא הייתה חייבת לצאת למסלול הזה. האחרון, אחר
כך נוסעים הביתה. אחר כך יהיה טוב...
כל החניכים התיישבו בספסלים. כולם נרדמו כמעט מיד, הכל היה
נורא מעייף. גם שלומי נרדם. היא התיישבה על ספסל. דמעות נקוו
בעיניה, כאב לה על גידי, ידעה שהיא צריכה לדבר עם הוריו, יהיה
קשה, אבל היא חייבת. היא ידעה שעכשיו הכל יהיה כל כך קשה עם
יונתן, הם כל כך רחוקים, הם יצטרכו להתגבר על זה. היא התגעגעה
לשרי, הפרקטית מביניהן, היא הייתה פוטרת הכל בהינף יד, "יהיה
טוב..." הייתה אומרת. היא התגעגעה לאחותה שהייתה בחו"ל לשנה
זו, חברתה הטובה ביותר. כל כך הרבה דברים להתגבר עליהם. היא
בכתה בשקט, דמעות שקטות זלגו על לחייה. היא נרדמה ככה.

הוא הסתכל מהחלון, האוטובוס שלהם עמד לידם. הוא עדיין תחת
ההשפעה של מה שראה זה עתה. איך שהיא התייחסה לחניך שלה
שהתחרפן, איך הרגיעה אותו, חיבקה אותו. ידע שהוא לא מכיר אף
אחת, או אחד שהיה עושה דבר כזה למען חניך... היה צורח עליו,
אומר שטויות ונותן לו לבכות לבד, להירגע לבד, בלי להתייחס לזה
בכלל, זה מה שרוב האנשים היו עושים, כך חשב. אבל היא התמודדה
עם הבעיה. והיא התמודדה היטב. הוא הסתכל שוב על החלונות שלהם,
הוא ראה את כל החניכים ישנים, הוא היה כל כך עייף, לילה קשה
היה. הוא הסתכל על החלון האחורי, היא ישנה שם, ראשה נח בעדינות
על החלון, לחייה מנצנצות, בטח בכתה, לילה קשה היה, עיניה
היפהפיות עצומות. הוא ידע שהולך להיות להם קשה. הוא ידע שהוא
מתגעגע אליה נורא כבר עכשיו, מה יהיה אחר כך? הוא ידע שהוא
אוהב אותה יותר ממה שאהב מישהו בעולם עד כה, היה לו עצוב שנדב
אחיו לא שם כדי שיוכל לספר לו על כך.

הם הגיעו למסלול. לא היה לה כוח לקום בכלל, היא רצתה להישאר
לישון כמה ימים. שלומי קרא לה לבוא. היא קמה. הפלאפון שלה נפל
על הרצפה. היא הרימה אותו. הייתה לה הודעה חדשה, משרי. הודעת
בוקר טוב ומה נשמע. היא כתבה תשובה:
אצלי הכל טוסט, ואתך?
אני סחוטה, ממש מתה...
אני צריכה ללכת, יש מסלול.
רק שתדעי, הגיע הזמן להפסיק          
לחפש לי שידוך...
מצאתי את הנסיך...