כשהסתכלת במראה רצית לבכות כי זה לא מי שרצית לראות,
פעם היית אחר...
היית מאושר...
היה לך משהו ביד,
ופתאום הכל אבד,
איבדת את עצמך בשנה הנוראה שעברה.
לא יצאת מפתח הנגרר, כשיצאת החוצה לנשום אוויר שלא מלא בעשן של
סיגריות, לא הצלחת לפתוח את העיניים, שהיו מסונוורות מהשמש,
התביישת במי שנהיית.
רצית לבכות , רצית לצרוח ואפילו את זה כבר לא ידעת איך לעשות.
וכל כך התגעגעת...
וכשהסתכלת על הקיר עליו סימנת את האיקסים כל יום - ראית שהגיע
היום. עברה שנה.
היית נבוך, כשאמא שלך שיתפה פעולה איתך...
קנתה לך אוכל וסיגריות הפסיקה בניסיונות השכנוע שלה... ניחשת
את האסטרטגיה שלה, היא תחכה עד שיהיה לגיטימי לדרוש ממך לצאת
מהבית - לאזכרה שלי...
נראה כאילו שכחת הכל!, כל מה שהיה בחיים לפני.
לא ראית את אביעד כבר שנה, הילד בן שלוש.
התמונה היחידה שלי בשבילך היא בראש שלך, לא התקרבת לקראוון
המקולל.

תמיד תזכור את השבת המקוללת, הנתעבת, בה התפוררו חייך.
שבת בצהריים.
אכלנו סעודת שבת.
אביעד השתולל על הספה, אני אספתי את הצלחות מהשולחן וצחקתי
בקול, אתה במטבח שטפת כלים.
שלוש יריות נשמעו כל כך קרובות לבית, זרקתי את הצלחות שנשברו
ברעש, תפסתי את אביעד ורצתי אתו לחדר האחורי, אתה יצאת
מהקראוון הנשק בידיך להצטרף למרדף אחרי המחבל.
שכחתם שקראוונים הם לא ממוגני ירי.
וכשחזרת מהמרדף היה הקראוון שקט. בכי חרישי בקע מהחדר האחורי
רצת לשם, שברי זכוכית מתפצחים תחת נעליך.
שתי אלומות אור חדרו את האפלוליות בחדר, מהקיר מעל מיטתו של
אביעד, עקבת אחריהן ומבטך נתקל במשהו על הרצפה, מיד הבנת בכאב.
אביעד ישב על הרצפה ממרר בבכי, בגדיו מוכתמים בדם.
ואני...
אני הייתי שרועה על פני.
רצת אלי, הפכת אותי, עיני, היפיפיות כפי שחזרת ואמרת, בהו בך.
הדם הרטיב את בגדיך.
סירבת להאמין.
הרמת אותי בזרועותיך, השכבת אותי במיטה. הבאת את אביעד
בזרועותיך למיטה ונשכבת ביננו, מחבק אותנו. את החיים ביד אחת,
את המוות בשנייה.
לא היו דמעות.
לא היה כעס.
לא היה עצב.
לא היה זעם.
לא הייתה תחושה בלבך.
הוא היה ריק.
רק בדידות.

הפעם הראשונה שיצאת מהנגרר החודש.
אמא שלך לא הייתה מזהה אותך, אתה חושב. מגולח, מקולח, בגדיך
הנקיים.
אתה ממצמץ אל מול השמש הבוהקת. חוזר פנימה מביט שוב בדמותך
במראה. הג'ינס והטי שירט גרמו לך להיראות כמו פעם. הבוקר,
כשהתגלחת, זכר לזקן הצרפתי שהיה לך פעם. רק השיער הארוך שלא
גזרת כבר שנה, היה אסוף ברישול על גבך.
לקחת עוד סיגריה מהשולחן והדלקת אותה בקודמת. שואף את העשן
לריאותיך ונושף אותו החוצה.
תפסיק כבר לעשן, אתה הורג את עצמך!
"תפסיקי להציק לי כבר!, אם אני רוצה אני אעשן, ואם זה יהרוג
אותי זה אפילו יותר טוב!"
פתחת חלון אחד. האור פרץ פנימה וסנוור אותך. פתחת עוד חלון.
ועוד אחד עד שכל הנגרר היה מואר באור שמש ורוח חורפית נשבה בין
החלונות, מאווררת את החדר האפוף עשן סיגריות.
התחלת לדחוף הכל לתיקים, בגדים מלוכלכים, נקיים, חפצים, כלים,
הכל. כשסיימת ונשאר רק הלכלוך, מצאת מטאטא ליד הצריף של האיש
הזקן והעפת את כל הזבל החוצה. תלית את השלט שכתבת בערב הקודם.
בחלון הקדמי, וגם באחורי, ובשני הצדדים. יצאת ונעלת את הדלת.
שחררת את החלק שמחבר בין הטויוטה לנגרר.
וכך נגוז עוד חלום. החלום שלנו, לחרוש את הארץ בנגרר.
לקחת את כל התיקים ודחפת אותם לטויוטה המרוטה. בלי להעיף מבט
לאחור
על החלום שלנו, רק כדי שלא תבכה. נכנסת למושב של הנהג והתנעת.
ישבת רגע בלי כוח, בלי חשק, ואז שאפת אוויר, ונשפת אותו לאט.
"זה בכלל לא קשור אלייך!", אמרת לעצמך, "אתה בכלל לא פונקציה
פה!" יצאת מהחניה.
בטח זה לא קשור אלייך! - זה קשור אליי, כמו שכל דבר השנה היה
קשור אלי!
חריצים עמוקים נותרו באדמת הכורכר הרכה לפני הנגרר, זכר
לטויוטה שחנתה שם זמן כה רב.
היו לפניך שלוש שעות של נסיעה.

היית בכלל אמור לישון אצל גלעד ופתאום כשהגעת ביום שישי גלעד
אמר לך שבסוף חבר שלו חזר ולכן אין לך מקום לישון אצלם, כי הכל
כבר מפוצץ באנשים.
"אבל יש לי חבר פה, בבית ממול, לא יהיה לו אכפת לארח אותך..."
אמר גלעד.
לא כל כך אהבת את הרעיון, אבל איזו ברירה היית לך?, שבת עמדה
להיכנס עוד חצי שעה, לאן תלך?!, הוא ליווה אותך לבית. רק נכנסת
ואמו של החבר הציעה לו כוס תה ועוגיות. היא הייתה בדרך להגיש
לך כשצלצל הטלפון.
"גבי!", היא קראה, "תביאי לו תה ועוגיות!"
שמעת רעשים במטבח. וכשציפית שגבי, מי שחשבת שהוא החבר של גלעד,
יכנס ויביא לך. לעומת זאת נכנסתי אני עם כוס ביד אחת וצלחת
עוגיות בשניה, הנחתי את הכלים על השולחן לפניך. בפה פעור צפית
בי עולה במדרגות.
הייתה שבת קסומה...
תוך חצי שנה היינו מאורסים, עוד חודשיים וכבר היינו נשואים.
לא החתונה שדמיינת לעצמך. אבל לא היית צריך חתונה יותר מפוארת,
לא היית צריך עוד אנשים. אני הספקתי לך ואתה הספקת לי.
פשוט לא יכולתי לחכות לנצח אתך. וגם אתה לא יכולת לחכות כמו
שאמרת לי אז.
שנה וחצי לאחר מכן חבקנו את אביעד, על שם אבי.
היינו כל כך מאושרים.  

נכנסת לתחנת הדלק על אדי הדלק האחרונים ועצרת ליד המשאבה.
המתדלק התקרב אליך.
הרגשת את הפחד מזדחל במעלה גבך, כבר שנה שלא דיברת עם אף אחד
חוץ מבני משפחתך.
המתדלק שאל אותך כמה ואיזה דלק.
מלמלת חזרה את התשובה, הוא סיפר לך בדיחה לא מצחיקה, וחששת
לחייך, אפילו למען הנימוס.  
הבאת לו 2 שטרות של 100.
יוהו!, אתה בכלל לא האיש בו התאהבתי!, קראתי. האיש בו התאהבתי
היה כריזמטי, צחקן, אקטיבי, מאושר!, מה קרה לו?!
"גבי, את יודעת מה קרה לו...", ענית לי בבוטות. "הוא איבד חצי
מהנשמה שלו"
אני עדיין איתו!, תמיד איתו!, תגיד לו את זה... לחשתי, מחייכת,
אני מניחה שלא ראית, אולי שמעת.
המתדלק הושיט לך את העודף קצת בחשש. לקחת את הכסף ומלמלת תודה.
הוא הושיט לך עיתון.
התנעת ויצאת משם, כולך רועד מהמפגש הממשי הראשון עם בני אדם
חיים.
"את שוב צוחקת עלי!, גבי!", אמרת בקול. והדלקת את הרדיו.
אני לא צוחקת עלייך, אני מנסה להצחיק אותך... עניתי, אולי הפעם
ראית את החיוך.
השיר האהוב עלי התנגן בתחנה האהובה עלי.
הצטמררת ורצית לצרוח מכאב, ושוב כבר לא ידעת איך...

כשנתי נכנס ככה נשארנו.
אתה שוכב באמצע המיטה - ואני, עיני פעורות מחובקת בזרוע אחת
ואביעד המתייפח בשניה.
שכבת עיניך בוהות בתקרה. מסרב להאמין, מסרב לקלוט.
"צור?, איפה אתם?!, גבי?", שמעת את קולו של נתי, נלחץ ממראה
הבית, הצלחות השבורות ושביל הדם על השטיח.
סירבת לענות.
אביעד קפץ מהמיטה ורץ לנתי. כולו דמעות, בבכי קורע לב.
"גבי! צור!", קרא שוב נתי כשראה את כתמי הדם על אביעד ונכנס
לחדר ואביעד בזרועותיו.
הוא הניח את אביעד על הרצפה בהלם. הוא התקרב אליי והניח אצבעות
לבדוק אם יש לי דופק.
"היא מתה!", אמרת. נתי זינק ממקומו בבהלה. הוא חשב שגם אתה
נורית.
"אלוהים!, צור!, מה אתה עושה?, קום משם!, למה לא הודעת לנו!?",
נתי ניגש אליך, הרים אותך מהמיטה. העמיד אותך על הרצפה. הוא
הרים את אביעד ולקח את שניכם אתו החוצה. את אביעד הושיט
לאישתו.
"יש פה עוד אמבולנס?", קרא נתי בקול עוד אוחז בכתפך.
הופיעו שני פרמדיקים מעבר לקראוונים.
"מה קרה?", קרא אחד מהם.
"יש הרוגה...", אמר נתי בשקט.
"איפה?", קרא השני.
"בקראוון הזה, בחדר". לחש נתי, מעכל לפתע את הדבר.
כולם עמדו סביב שותקים, לא מעיזים להביט בך. לא היה לך מה
להגיד. רצית רק לבכות. רק אביעד בכה, כל כך קינאת בו, אני
זוכרת.
פתאום שמת לב שרצת משם, רצת עד לאיפה שהרגתם את המחבל. ראית
אותו מכוסה בסמרטוטים. העפת את הסמרטוטים, הסתכלת בפניו, רצית
לראות את הרוצח, את החיה שהשאירה אותך, את חצי מנשמתי. ורצית
לצרוח כשראית בן אדם, בשר ודם בדיוק כמוך. רצית לשאול אותו,
להבין למה לקח אותי ממך...

עוד רבע שעה תהיה שם.
זה הפחיד אותך. רצית לעצור בצד הדרך, לחכות, לנשום. אבל כבר לא
יכולת לעצור היית צריך להגיע כבר. התרגלת לרעיון שתהיה שם.
רצית כבר לראות את אביעד. שוב חשבת על מה שהיה קורה, אם הרוצח
לא היה מגיע לשם, לא היה רוצח אותי, "את גבי היפיפייה שלי",
שבת ואמרת. בטח היינו עכשיו בדרך לשבת אצל אמא שלי, כל המשפחה
הייתה שם, כבר היה לנו עוד ילד, בן כמה חודשים. בטח היית
מאושר, היית צוחק, מחייך. היינו עושים את אותה הדרך שאתה עושה
עכשיו.
אבל עכשיו כל מה שבא לך - זה לבכות.
כל מה שאתה מרגיש עכשיו, זה געגועים.
פתאום אתה מוצא את עצמך בכביש העלייה לישוב. התחלת לרעוד
מהתרגשות, מפחד, מ... געגוע. חשבת בתמיהה.
הגעת לש.ג. חייכת אליו, אך הוא התעקש שתפתח חלון, שתדבר אתו,
שישמע שאתה יהודי. "אני בסדר", אמרת לו, והנמכת את המוזיקה
ברדיו, "גרתי פה פעם"
"שבת שלום", אמר לך.
"שבת שלום", מלמלת לעצמך, סגרת את החלון והגברת שוב את
המוזיקה.
הכניסה הכל כך מוכרת. הכיכר בכניסה לישוב, הדשא במרכזה, שפעם
ישבנו בו רק בשביל הצחוקים. הנוף הירוק כל כך בתקופה זו, תמיד
אמרנו שנעלה לגבעות, שנרוץ עליהן - כשיעופו כל הערבים.
בלמת בכזו פתאומיות, שהרכב שנסע מאחוריך חרק בניסיונו לעצור
לפני שיכנס בך. כשראה שאתה לא ממשיך לנסוע, עקף אותך בסבלנות
וחייך אלייך.
עמדת דקות ארוכות, מביט בקראוון העומד, מרחוק זיהית אותו, את
המיקום. שוב רצית לבכות.
המשכת לנסוע, הסתכלת על הכבישים בהם טיילנו יחד, על המדשאות,
עברת ליד הסניף, ליד בית הכנסת, ליד הבית של שני, ליד הבית של
לבנת, עצרת לבסוף מול הבית.
כמה שאני מתגעגעת לחשתי.
"את לא היחידה...", לחשת חזרה.
מה נעשה, צורי?!, מה נעשה ככה רחוקים?!, שאלתי דמעות עולות
בגרוני.
"אני לא יודע גבי, לא יודע", לחשת בולע את רוקך.
הסתכלת עליו, על הבית, אחרי שכל כך התכוננת לרגע הזה, לא היית
מסוגל ללכת. גשם טפטף מהשמיים האפורים. עשרים דקות לפני שבת.
הבית היה נראה שקט, שום מכוניות מחוצה לו, לא הבנת איך יכול
להיות שאמא שלי כאן בשבת לבד. איפה שיראל, עדי, אדיר - תמה?!,
איפה כולם?!, איך השאירו אותה לבד בשבת האזכרה של הבת שלה?, של
אחותם?,
נשמת עמוק, חושש. יודע שאם תיכנס תצטרך להתמודד עם העבר, לחזור
אליו ולזכור הכל. פחדת.
יצאת מהרכב הגשם שוטף את פניך מרענן אותך. שתיים עשרה המדרגות
עד לדלת הכניסה נראו מזמינות כתמיד.
התחלת לעלות במדרגות, התיק על גבך, המפתחות בכיסך.
אחת - הפעם הראשונה שהגעת לבית. שתיים - הפעם הראשונה
שראית אותי. שלוש - כשהבנת שאתה אוהב. ארבע - כשהבנתי שאני
אוהבת. חמש - נהיינו חברים. שש - כשהחלטנו להתחתן. שבע -
האירוסין בזה הבית. תשע - החתונה היפיפייה. עשר - אביעד
נולד. אחת עשרה - אני שוב בהריון. שתיים עשרה - קץ לכל...


"איך תחיה בלעדי", שאלת את עצמך. ההלוויה הייתה נוראית הרגשת
את עצמך מתמוטט. הכל נראה כל כך מבטיח, החיים היפיפיים שלנו -
עם הבית היפה שרצינו לקנות, עם אביעד ועם התינוק שבדרך, אני
כמעט סיימתי את הלימודים, והיינו כל כך מאושרים. והכל נשבר,
התמוטט. איבדת כל פרופורציה למציאות. את השבעה איכשהו עברת
בבית של אמא שלי. אבל אחרי השבעה נעלמת. לפחות קיווית שנעלמת -
שתישכח. שלא יזכרו מי אתה ומה עשית. שלא ידעו מה היה, ואולי
ככה גם אתה תשכח הכל.
אבל זה לא קרה. זה לא קרה, יום יום במשך השנה הארוכה הזו, אתה
חיית את החיים שלך בלי גבי, בידיעה הברורה שלעולם לא תראה אותי
יותר, שלא תבטא את שמי ושלא אענה לך.
תצרח כמה שתצרח, תבכה כמה שתבכה, אני לעולם לא אחזור, גבי שלך.

סגרת עצמך בנגרר שקנינו בחסכונות האחרונים, סימנת איקסים על
הקירות, מחית דמעות ואיבדת את מה שהיה לך.
זכרת את עצמך, מדמיין אותי בדמיונך הקודח ומסביר לי, שלעולם לא
תצליח לחזור. לעולם.

אבל הנה אתה, צורי, אתה פה. במדרגה השתיים עשרה. אין מה לוותר
עכשיו. עוד חמישה צעדים ותזכה לראות את הבן שלך, את חמותך.
אולי את הרוח של אישתך.
ועשית חמישה צעדים. נקשת בחשש על הדלת. קול של ילד קטן נשמע:
"סבתא!, דופקים בדלת!"
"תשאל מי זה!", שמעת את קולה של רחל.
"מי זה?", שאל אביעד.
"צור" אמרת, אבל הגה לא יצא מפיך. "צור" נשמע שוב קולך.
"סבתא!, זה צור!" אמר אביעד שוב.
"צור?", היסס הקול לפתע. "אמרת צור, אביעדי?"
"כן, ככה אמר האיש!", הסביר אביעד.
קולו של מפתח מסתובב בחור המנעול ודלת חורקת על צירה.
"צור...", אמרה רחל, אביעד נסוג אל מאחוריה. "צור!",
"אני מצטער רחל!, אני כל כך מצטער!", מלמלת לפתע. התנצלות אתה
חייב לה. אך קולך נשבר.
"אין על מה, צורינקה!", חייכה רחל והושיטה לך יד מזמינה.
"התגעגעתי אלייך..." אמרה, "את גבי שלי איבדתי ואז גם אתה
נעלמת..."
נכנסת לבית, הכל כך מוכר. למטבח הישן בו הכרנו לראשונה. קפאת
לרגע מעצמת הרגע. והגעגועים שוב תקפו אותך, ביתר שאת. ואז
הרגשת יד קטנה אוחזת בידך.
"ידעתי שתבוא...", שמעת ולפתע הבנת את העוול הנורא שעשית לבנך.
כרעת על ברכיך לפניו.
"אביעד?", לחשת.
"אבא?", חייך אלייך.
"אביעד, אני מצטער...", טמנת את ראשו בין זרועותיך. "אני
מצטער... זו לא הייתה אשמתך!, אני מצטער..."

ויום אחד כשהסתכלת באיקסים שלך ראית שעברה כמעט שנה. ידעת
שמשהו חייב להשתנות, שאתה חייב להשתנות. שאתה חייב לחזור לארץ
החיים, לעוזוב את האבל מאחור לצעוד קדימה אל הלא נודע. ידעת
שזה מה שאני רוצה, מה גם ששיגעתי אותך כשאמרתי לך את זה כל
הזמן, שתמשיך לצעוד שתלך בכל כוחך הלאה והלאה. שתיקח את אביעד
ותמשיך לגדל אותו. שתשכח אותי ותמשיך הלאה.
ידעת שלזה אתה לא מסוגל.
לזכור ולא לשכוח את גבי שלך, זה בטוח. אהבה זו לעולם לא תדעך,
לעולם לא תתכלה. גם אם היא חד צדדית והיא לא, אני מבטיחה לך.
הסתובבת בקרון כסהרורי ולבסוף ישבת על הרצפה, אל מול האיקסים.
"איך גבי?, איך אני ממשיך ללכת?, איך אני ממשיך?, איך אני יכול
לשכוח אותך?" לחשת כהוזה.
כרגיל... לחשתי לך כמו פעם, לפני שהכרנו. תיקח את אביעד ותמשיך
לצעוד, תגדל אותו ותגרום לי להיות גאה בבן שלי ובבעלי...
"אני רק רוצה לצרוח ולבכות אני רק מתגעגע... אני לא רוצה שום
דבר!, רק לאחוז אותך בין שתי ידי ולאהוב. אני מתגעגע...",
מלמלת בכאב.
אני שלך תמיד. לחשתי לך מבעד לאוויר שבינינו לאוויר." צורי,
אני נשבעת, אני תמיד זוכרת"
"זה פשוט שאני משתגע...", כמו שיכור מלמלת, "אני לא יודע... זה
פשוט שאת לא פה. ואני בוכה. כמה אני בוכה...", הדמעות, שאת
תחושתן לא הכרת לפני שנה, זרמו על לחייך, "כבר 3 לילות לא ישן,
רק חושב עלייך, לפני שנה... כמה שאני מתגעגע, בלילות כמו
מטורף, סהרורי, חושב רק עלייך. איך היית צוחקת מכמות הדמעות
ששפכתי עלייך". וצחוקי מילא את חלל האוויר.
"ואיך אני יכול לחזור הביתה?, תגידי לי?, איך אני יכול לגעת
בספרים שקראת, במכתבים שקיבלת, במחברות שכתבת, בבגדים שקיפלת,
בבית שסידרת?!. אני רוצה להשאיר הכל כשהיה, כמצבת זיכרון, לא
לשנות דבר.", זחלת למיטה, מותש, התכרבלת מתחת לשמיכה.
זה לא משנה צורי, כל עוד אני חיה בתוכך...
"רוצה לזכור אותך לעד!, בלי לשנות דבר שעשית בחייך!, לא רוצה
לחלל את קדושת חפצייך...". נרדמת לשינה טרופה, חלמת עלי ועל
הלילה הנורא.
ובבוקר כשקמת שטוף זיעה קרה ודמעות - אז החלטת להמשיך.
ארזת את חפצייך המעטים, התגלחת, התקלחת, החלפת בגדים, נכנסת
לרכב ונהגת, בוהה קפוא, אל מול השמיים הבוכים על השדות.
"איך?, איך אני יכול להפסיק לאהוב אותך, גבי - ואני כולי שלך?"


"רחל?, אתם פה לבד שבת?, אף אחד לא בא?"
"לא, כולם הלכו להתארגן לכבוד שבת, הם כולם פה, כולם באו..."
לרגע שתקת מהרהר ברגע שתפגוש אותם, "ומה... מה שלומם?, מה
שלום כולם?"
"נהדר...", חייכה רחל בנחת: "לעוז ושיראל נולדה בת 'חיה-
אליה' הם קראו לה. לתומר ועדי נולד בן: 'גבריאל חיים'. שניהם
מקסימים ומתוקים. הבת של אדיר ושירז, 'טל' התחילה כיתה א',
כולם התרגשו מאוד. תמה ודני מצפים לילד הראשון... וזהו רק אתה
וגבריאלה נעלמתם מעל המפה..."
"אני מצטער..." לחשת משפיל מבטך, מבטך הנבוך נתקל באביעד
המביט בך בסקרנות, "עשית עבודה נפלאה עם אביעד, גבי הייתה
גאה..."
רחל חייכה בעצב: "זה כבר לא משנה מה גבי חושבת, עכשיו אתה הוא
החשוב..."
חייכתי, אולי היא תכניס בך קצת היגיון.
הבטת בשני הנרות המהבהבים בחלון: "אני אלך לבית הכנסת עכשיו"
לחשת.
"גם אני רוצה!", קרא אביעד ושלח מבט מתחנן לרחל.
"אין בעיה מתוק, נשיקה לסבתא!", רכנה והצביעה על לחייה, הוא
חזר אלייך והלבשת לו מעיל, יצאתם לכביש הרחוץ המוכר כל כך,
לדרך אותה הלכנו יחד כל כך הרבה פעמים. נזכרת בכל המקומות בהם
טיילנו יחד, מולך נפרש הדשא עליו נישאנו. ושוב רעדת בצמרמורת
האוחזת בך. ושוב לחשתי לך, 'נהיה יחד לעד, נכון צורי?' כמו אז,
כשעמדנו יחד על גבעה זו, בזמן שסבבתי אותך שבע פעמים.
אביעד משך אותך להיכנס לבית הכנסת. עלית בארבעת המדרגות
לכניסה. התיישבת בפינה החשוכה ביותר שיכולת למצוא, הרחק מהקהל.
ראית את עוז, תומר, אדיר ודני יושבים יחד באמצע בית הכנסת, אך
חששת להתקרב, לחזור לחיים האמיתיים, נוכחותם של כל כך הרבה
אנשים כבר הלחיצה אותך. הרגשת את הצורך בהדרגתיות, אך לא הייתה
דרך חזרה, אביעד כבר רץ אל תומר ואמר לו שאבא הביא אותו לבית
הכנסת, תומר התחיל מחפש סביב.
קמת ויצאת מבית הכנסת, נעמדת במרפסת התחתונה נושם עמוקות, איזו
מהומה הייתה קמה אם תומר היה רואה אותך, או שהיה מצליח לשלוט
בעצמו, אך עוז ודני עוד כמו בחורי ישיבה, היו מתרגשים ומעוררים
מהומה. תסיים את התפילה בחוץ והתרגשות הפגישה המחודשת תתערב
במהומת מפגשי שבת בערב של כולם.

היינו מאושרים...
כל בוקר הערת אותי בנשיקה, מי צריך יותר?!, תגיד לי?!, אני רק
מתגעגעת... זה כל מה שרציתי, להיות לצידך לעד, שנחיה באושר
ועושר עד עצם היום הזה.  
אז לא.
החלום שלנו התנפץ כמו כוס זכוכית.
ואתה בודד שם ואני בודדה כאן. ואיך אני מספרת לך מה שאני
מרגישה בלי שתחשוב שאתה הוזה?, ואיך אני נוגעת בך מעבר למרחב
העצום שמפריד בינינו?, איך אני מזכירה לך אותי כשאתה אומר
שמעולם לא שכחת?, ואיך אני מצליחה להמשיך הלאה?, איך אתה מצליח
להמשיך הלאה?, איך אני מצליחה להיפרד ממך?!. איך אני יכולה
להתרחק - כשהלב הלא קיים שלי הולם בכל פעם שאתה קם בבוקר ושוכח
אותי מחדש?!, איך אני יכולה להמשיך לצעוד בשביל החצוב, אם אתה
לא מצליח לשכוח את זה - ששכחת אותי כבר?!, איך אני מוציאה את
הדמעות שפועמות בתוכי אך לא יכולות לצאת?!, איך אני מוציאה את
הכאב שבגעגועים אלייך?!.
לך יש את הגשמיות שמוציאה ממך הכל. אני כולי רק רוח ואין לי מה
להוציא מתוכי...
והכאב הנורא הזה שלעולם לא יעלם, אולי עד שתצטרף אליי... ואם
כבר מדברים, צורי, מתי תבוא?, תביא את אביעד אתך?, אני מתגעגעת
לילד שלי...
אני רואה אתכם כל יום. ואני נוגעת ומחבקת. ובכל זאת אני האדם
הכי בודד בעולם כולו רק כי אתם לא מכירים בי. אני מתה בשבילכם.
אבל הרוח שלי פועמת סביבכם ולא שמתם לב ואני מתפתלת מכאבי
הבדידות.
ואין דמעות להוציא.
אין.

כשתומר ואביעד יצאו החוצה ואביעד רץ אלייך, תומר עצר נשימתו.
"צור", לחש לבסוף: "צור...", חייך בהקלה. "חזרת לחיים...",
נאנח לבסוף.
"כן, תומר... מה איתך?", שאלת כאילו בקלילות, אך בכאב של געגוע
עד אין קץ.
חבק אותו!, דרשתי. אתם שניכם רוצים!, תודה לאל שמידי פעם אתה
מקשיב לי... עם חיבוק כזה מי צריך מילים?!
עוז, אדיר ודני יצאו גם הם. באמת תודה לאל שאתה מקשיב לי מדי
פעם!
הלכתם הביתה. הילדים מתרוצצים סביבכם ואתה מרגיש שחזרת מהמתים,
כולם מסביבך מדברים ואתה מרגיש חי, שוב...
כולם נכנסו לבית ושוב אתה במדרגה השתיים-עשרה, מהסס שוב, תומר
טופח על כתפיך.
אתה מביט בו: "טוב שחזרת, אחי...", חייך אלייך ונכנס לבית.
כשאתה מסתכל בשמיים, צורי, אתה מסתכל בי...
אתה מכיר את הכאב העמום הזה כשמשהו הוא נעים מדי?, אז ככה אני
מתפתלת כשאתה מסתכל בי...
ואז הפסקת, נכנסת פנימה, מתחיל חיים חדשים.

"צור!", נשמעה קריאה מארבעה פיות, והן כולן זינקו עלייך,
שוכחות את איסור נגיעה ואולי זה גם לא כל כך משנה כבר, שיראל,
עדי, שירז ותמה חיבקו אותך מבלי משים.
"טוב לראות אותך!"
"איפה היית?"
"תראו איך הוא רזה!"
"איזה קוקו!"
"הא, שנים שלא ראינו אותך!"
"אל תעלם ככה שוב, התגעגענו!"
"השתגעתי, באמת!"
"יאללה, בואו נשב!"

"אני לא מסוגל!, אני לא יכול!, אני חייב? לא, אני לא חייב!, את
בכלל לא שם! את אצלי בראש! אני לא צריך קבר כדי להיווכח! את
אצלי!, את בתוכי! אני לא צריך קבר!, אני לא חייב לעלות לשם,
אני יכול להסתדר גם בלי!"
לדעתי. אתה צריך לעלות... אבל כמובן שזה תלוי בך... הרי הכחשה
היא לא הדרך, צורי... אתה צריך להתמודד עם זה, אפילו בשלושים
לא הגעת לשם, אתה חייב להבין את זה, חייב לראות בעיניך... אבל
שוב, זה תלוי רק בך!
"אני רוצה, לא אני לא רוצה... אני לא יודע!, אני חייב!"
אתה זוכר את הלילה ההוא ששכבנו מחובקים במיטה?, וכל הלילה רק
שתקנו. לא ישנו אפילו דקה... אתה זוכר?
"בטח... זה היה הלילה אחרי החתונה... מה אתו?"
זוכר שאמרתי לך שזה לא ישנה אם אחד מאתנו ימות, כי תמיד נהיה
יחד... זוכר?!
"זוכר...", לחשת בלי קול.
אז יאללה, זה לא משנה, צורי. זה באמת לא משנה לאן תלך כדי
לזכור אותי, או לאן תלך כדי לשכוח אותי אנחנו תמיד נהיה ביחד -
לא הבנת את זה כבר?
"הבנתי..."
"צור?, אתה בא?", קרא תומר.
"אני בא?!", שאלת אותי.
כבר אמרתי לך... עניתי בשלווה.
"אני בא!", ענית אחרי רגע ויצאת מהחדר. תומר ראה את השקיות
השחורות מתחת לעיניים, הוא ראה את הדמעות בעינייך, הוא ראה את
הכאב העצור בתוכך, הוא ראה הכל וידע הכל והוא גם שתק.

"שנה בלעדייך, גבי - שנה שלמה, איך?!, איך עברנו את זה בלי
לשים לב?, אני כואב נורא, כולי כואב, וכולי לא מבין... אני לא
מבין איך לקח אותך... לקח אותך ממנו, מכל מי שפה, מכל מי שאהב
אותך מכל מי שלא ידע ולא הבין לאן נעלמת... מהבן שלך, מהמשפחה
שלך, מאמא שלך, מהאחים, האחיות, הגיסים והגיסות. ממני, בעלך.
למה לקח?!, אנחנו מתכלים פה מכאב וגעגוע".
אני כולי עשויה מכאב וגעגוע... זוכר בספר של מאיר שליו?,
שסיפרתי לך עליו בדיוק לפני. זוכר את עצם-הקובייה?, הדבר ממנו
ישחזרו אותך?, אז אותי ישחזרו מכאב ומגעגוע.
"עצם-הקובייה של כולנו פה זה הכאב והגעגוע..."
לא, של כולכם זה הזיכרון, שלך זה הרוח שלי, השיחות האלה
שלנו...
"הדבר ממנו ישחזרו את כולנו זו את, גבי שלי, את בלבד... כשיבנו
אותך, כולנו נוכל לקום שוב"
אולי מדמעות יבנו אותי?
"ואני מניח שזה לא פייר, שאנחנו יכולים לבכות ואת לא..."
לא! בטוח מגעגוע. אבל רק מהגעגועים אלייך!
"והבדידות, אני משוכנע, היא זאת שהביאה את כל האנשים לכאן, את
כל האנשים שהכירו אותך ומתגעגעים אלייך."
בטח בדידות...
"כל מה שמילאת בחיים שלנו עכשיו ריק, עכשיו אנחנו בודדים
בלעדייך."
אתם בודדים? קפצו לבקר, כולם מוזמנים.
"בסוף נפגש כולנו, הא?!, נבוא כולנו לבקר אותך..." ואז קרסת על
מצבת השיש הלבנה, דמעותייך מנקות את המצבה המאובקת. והבנתי שזה
הסוף, שבקרוב נפרד, כי בקרוב אתה תמשיך ואני אצטרך להמשיך
לצעוד...

דחפת בחוזקה את הדלת החורקת, שכבה עבה של אבק נחה על הכל.
העברת אצבע על הדלפק.
לא!, יהיו סימנים של אצבעות על הדלפק!, קראתי מתוך אינסטינקט.
"גבי, זה באמת לא משנה. אני אורז ועוזב את העיר."
עיר! שלום-שלום.
"זה ביטוי", נכנסת לחדר השינה שלנו. המצעים היו מוכתמים בדם
יבש, זכר לשבת האימה. עמדת לרגע בוהה בכאב ואז התנפלת על המיטה
והתחלת להפשיט אותה בתסכול וכאב.
לא חשבתי שאני אי פעם אראה אותך עושה את זה... צחקתי.
"זה לא מצחיק, גבי!", נזפת בי. כשסיימת עוזבת הכל למרגלות
המיטה וחזרת לסלון. הכנסת ארגז אחד מבחוץ והתחלת אורז בו
ספרים. את הספרים האהובים שלי הכנסת לארגז, אחרי שאיבקת אותם
בעדינות. כל ארגז שסיימת הכנסת לטויטה. התחלת אורז את כל
החפצים שלנו. כלים, תמונות, ספרים, מכתבים, כל מיני שטויות
שהספקנו לאסוף. חזרת לחדר השינה, שם היו שני דברים שידעתי
שישברו אותך.
האלבומים. תמונות של החתונה, תמונות של הברית של אביעד, תמונות
לפני שהתחתנו, תמונות ילדות שלי, תמונות ילדות שלך, תמונות
מהישיבה ומהאולפנא, והצבא ומשירות לאומי. תמונות של אביעד,
תמונות שלי. הכל היה שם. אבל כנראה שלא מספיק כדי לגרום לך
לבכות. הייתה שם מעטפה של תמונות שפיתחתי באותו השבוע. היו שם
את התמונות שצילמת אותי בהריון, תמונות יפיפיות, ואתה החזקת
מעמד. ארזת הכל על סף בכי.
ואז פנית לארון. וכשפתחת אותו לא היית מוכן כשהריח הציף הכל.
ריח שלך וריח שלי והריח של שנינו. הושטת ידיים לאסוף את השמלות
שלי והריח הכה בך בחוזקה. כרעת על ברכיך. הדמעות מציפות אותך.
אבל עוד לא בכית.
ואז בחדר של אביעד, במה שראית שם כבר לא הצלחת יותר לעמוד.
ובכית.
ובכית.
ובכית.
ובכית.
ובכית.
ואז סיימת לארוז את שארית הדברים.
חזרת לבית של אמא שלי.
"רחל", אמרת בקול רועד. "הנה המפתח לקראוון, כל מה שנשאר שם
הוא שלך, תמכרי תתרמי, כרצונך. השארתי שם עוד כל מיני דברים את
יכולה לזרוק למכור או לתרום כטוב בעינייך. אנחנו הולכים עכשיו
לחפש חיים חדשים. אני כבר אתקשר אלייך"
ירדת לרכב ואביעד מאחורייך, קשרת אותו ברכב, מוחה את הדמעות
האחרונות.
התנעת ויצאתם. על לבך חרוטה התמונה האחרונה אותה לא תשכח לעד -
והיא שתי אלומות אור מאירות את אפלוליות החדר, מתוך שתי חורים
עגולים בקיר הקראוון. ואתם מפליגים לכם בטויוטה מתפרקת לחפש
חיים חדשים.
אני כבר לא יכולה לבוא אתכם, זה הגבול אותו אסור לי לחצות, כאן
אני נפרדת. כאן אני אומרת שלום וממשיכה בעצמי הלאה...