אמא, ארצי הנחמדת מי יתנני לך מעט נחם
וכתף לשאת עולך איתך, וכל מכאובייך.
לך הזמן, כיום עברו יין הלום שכר ועוני
והלילה ינודד כאסופי בכל רחובותייך וסימטאותייך.
עוד לבבך שותת מדם חללים, נרמס ונכלם
עת חדרי בטנך נפתחים ונסגרים לקבל מיטב בנייך.
בבגדי אלמנותך יכסו המשוררים משפעת קשתם
יכו בך עד חומש, ובלשונם ילבו להבותייך.
עוד עצבך ענוד בעינייך הרכות מדמעה
ומוסרות הגיגם ישתלחו בך מכל במותייך.
היושבים לבטח תיכונה, אחים מרחם אחת
לא על אם שכולה יזילו דמעה, וגם לא על עוללייך.
לא על אלופייך יענדו אות תודה. והוקרה אין בליבם
ופז תופייך אין לכל נערותייך.אלמנותייך וגלמודייך.
שכיר לבבך היום בלי שכר פעלך, ארצי הנחמדת
רוש יגמיאוך ויביאוך תנודה, כל ימי שנותייך.
הרי לך ארץ נחמדת, קלונך בראש חוצות חפויית הינומה
לערובות לשונם יקראו דרור, על מגינייך ועל פנייך.
לך זו מכה כה אנושה ממכת צורר ארורה
ורטייה אין לחבוש פצעך. צרי אין למכאובייך.
עיניים חמרמרו ממזיגת אשישי מרורים בכל יום
ובערפך יביאו להב חרבם, ובכל חמודייך.
הלא גם אם עברייה שכולה בכל פינה!!!
היאך ישכח איש את עמו, ארצי החסר לך מתחלואייך?!
לא עוד זרי דפנה לראשי אלופים מיותמים
ולא עוד שירי הלל לפאר דיגולים בכל גבולייך.
אם כאלה הם שבחי משוררים הנחמדים
אינך צריכה כלל את צוררייך ובוזזייך.
הוי ארץ נחמדת, על מה ירדה עיני דימעה
על כי שכחו בנים ניצחך ותואר פנייך.

תודה!.








שיר תגובה לשירי המשוררים, גיליון 2133 תאריך 10.12.04