עייפתי כל כך... עייפתי מלחיות את חיי המשעממים והחסרי משמעות,
שהרי כל כתם על התקרה נראה פחות עייף ממני.
עייפתי לראות כל יום את העולם מסתובב כמו סביבון ללא בעלים
המנחים אותו בדרכו.
עייפתי מהאנשים אשר מחשיבים את עצמם לבעלי היקום .
עייפתי מלחשוש כל יום לכדור הכחול והבלתי יציב הנקרא כדור
הארץ.
עייפתי לשמוע את זעקות הכאב של קורבנות החברה היומיומית.
עייפתי לטעום את המרירות המבחילה של כל אחד ואחד.
עייפתי להריח את הזבל הרקוב אשר חוסם לנו את הדרך ומונע מאיתנו
להיות אנשים.
עייפתי לחוש את המעבר של העליות והבלוטות אל הירידות והנפילות
העמוקות.
עייפתי לקוות לשיפור המצב הדפוק.
עייפתי לגאול כל הזמן לעזרת "המשיח" כמו שאומרים.
עייפתי לחכות להגיון ולהבנה.
עייפתי לחשוב על כל החרא הזה, ולקוות כי יום יבוא ואני אפסיק,
למרות שעמוק בתת- מודע הרחוק ביותר, אני עייפתי מלהבין כי זה
לעולם לא ישכח, וימשיך לחרוט בלבי ובמוחי את הסימנים הקטנים
והכאובים הדומים לחתכי נייר זעירים הקורעים את חיינו לעט-לעט
על מנת למשוך את הסבל...