איילת, איילתי.
חשוון תשע"ג
הסיפור ארוך, אבל ביקשת לשמעו. כתבתי לך אותו כדי שלא אבכה
בזמן שאספר אותו.
אז זהו, זהו סיפור חיי.
מערכת היחסים שהייתה לרון ולי, הייתה דבר לא רגיל בחברה שלנו.
למעשה אנשים לא הבינו איך נקשרנו יחד בכלל. אך מן קשר כזה כמו
שהיה לנו, אפילו בין בת ובן, גם אותם יהפוך לדומים. בשלב כלשהו
אפילו תהו אם אנחנו אח ואחות.
אבל לא היינו סתם אח ואחות, היינו יותר, היינו קשורים בנימי
נפשנו. היינו הכל ועם זאת היינו כלום. היינו אחד, לבד היינו
חצי משלם ויחד היינו שלם. היינו משפחה. היינו... היינו.
ואז,
ואז הגיעה הסערה שהרסה את חיינו.
כשהיינו בני 16 החליטו הוריו שהם עוברים לחו"ל "לשנה!", אמרו:
"נחזור!", הבטיחו: "לא נהיה מהשקרנים שמבטיחים ולא מקיימים!",
נשבעו: "עוד שנה תחזרו להיות יחד פה!" רון בכה, אבל הדמעות לא
ירדו לי, הרגשתי בתוך סיוט, לא האמנתי שזה קורה לי!
עמדנו חמש דקות מביטים זה בעיניים של זו וזו בעיניים של זה.
לא זקוקים לא למילים ולא לנגיעות, רק חורטים בלב את המבט
האחרון. חרטתי אצלי את עיניו הכחולות הרטובות.
"אל תבכה", לחשתי: "זה קשה גם ככה" הוא מחה את דמעותיו.
"אני מבטיח! נשבע! אני אחזור! אני אחזור אלייך! בשבילך! ואת
תכתבי לי!", הכריז.
"אני כותבת עכשיו לפני שאתה נוסע! אתה רואה, לפני שאתה הולך
אני כבר מתגעגעת!", קולי רועד: "לך! הם מחכים לך!", החוויתי
למכונית המוכנה לצאת.
"הם לא חשובים! את כן! את היחידה שחשובה! עכשיו! תמיד!", ענה
מוחה דמעותיו שפרצו שוב.
"לך!", מלמלתי.
"להתראות בקרוב! מבטיח!", אמר, נופף בידו, כבר מגיע למכונית.
התיישבתי על הדשא, מביטה בה. הוא נכנס והתיישב, אבא שלו התניע,
כולם נפנפו לנו מהחלונות. אני ראיתי רק אותו, הוא הביט בי
בעיניים דומעות, מהשמשה האחורית. המכונית ניתקה ממקומה, ונסעה,
התרחקה ממני. מרחיקה את החצי שלי, זה כאב! בלב! מתחו חוט סמוי
מהעין שקשור בין לבבותינו.
הוא נסע!
'החצי שלי נסע!', לא הצלחתי לעכל 'נסע, הבנאדם נסע!', הייתה
לי הרגשה מסריחה שלעולם לא אראה אותו שוב 'חרא! מה לא לראות
אותו שוב?! איזה בולשיט! איזה מטומטמת!', קיללתי את עצמי אבל
ידעתי שאני צודקת: 'הוא יחזור! יחזור אלייך!', הרגשתי צביטה
בלב. 'ומה אם הוא יאהב את אמריקה יותר?, מה אם האנשים והדברים
שם שווים יותר? מה אם אמריקה שווה יותר מהארץ המסריחה הזו?
ששש! שי! שתקי! מה את מדברת שטויות? את... את עם הרעיונות
המטופשים שלך! הוא יחזור! הכל פה! לא שם! פה יש לו אלף מליון
סיבות לחזור! הוא רוצה לחזור! ומה... מה אם אז לא ירצה לחזור?
מה אם יהיה לו טוב שם? תפסיקי עם כל המה-אימים שלך! הוא יחזור!
ואם לא? אז, אז, אז לא! אלוקים! בסיוטים שלי לא היה דבר כזה!',
ישבתי שעות מחבקת את ברכי נועצת מבטי בנקודה בה נעלמו פניו,
והמשכתי להעלות מה-אימים, ולקלל את עצמי על הטמטום שלי. 'החצי
שלי לא פה! החצי שלי נסע! אני חצי בנאדם! אלוקים תחזיר לי
אותו! את החצי שלי! בבקשה. אני כל כך לבד!', עדיין לא בכיתי,
כל כך רציתי, רציתי לבכות, בתוך תוכי בכיתי, אבל עיני נשארו
יבשות. הרגשתי קרה ואדישה. חצי ממני נסע, הלך, אבד, לא יחזור
עוד, ואני אדישה, קרה, שותקת, כאילו לא אכפת לי! 'בטח שאכפת
לך! מטומטמת! את פשוט לא רוצה לבכות! את פשוט לא מעכלת!'
"שי! כנסי מיד הביתה! קר! תראי מה את לובשת! כלום!", קראה אימי
מהבית: "בואי הנה! את רוצה אני אבוא אלייך? אני אבוא!", אמרה
באיום, משלא עניתי (כי לא היה לי כוח) "ילדה תקשיבי לי! תקשיבי
לי כשאני מדברת אלייך! את מקשיבה?", את המשפט הזה למדה מאתי,
אימא של רון. היא חיכתה לתשובה, אבל לא היה לי כוח לענות, כל
כוחי הלך עם רון! "הוא יחזור!", ליטפה לפתע את לחיי ידה
הקרירה, ברכות אמרה: "יחזור אלייך", ואז הוסיפה בשקט: "בואי
מאמי! ניכנס הביתה, נשתה כוס תה? בואי!" היא עזרה לי לקום,
תמכה בי. הבדידות הכתה בי פתאום. היא הובילה אותי יד ביד אל
חדרי. הושיבה אותי על המיטה והתיישבה לידי. הבטתי בתמונתנו
המשותפת, תמונה מוזרה, אבן גדולה, אני בקצה אחד הוא בקצה שני,
אני צוחקת בכל לב ומביטה בו, והוא רק מחייך משפיל ראשו, מציץ
אליי, נבוך, זה היה בטיול לגליל, של הנוער.
ואז סופסוף פרצו הדמעות. "חצי מעצמי! איך אפשר? אני לבד! אין
לי כוח לבד! אורה! תעזרי לי! אני מפחדת! רון! הנשמה שלי עזבה
אותי! אני ריקה! אלוקים שונא אותי! רון שלי! לבד!", היא משכה
אותי לחיקה לא אומרת מילה על דברי הכפירה שלי, יודעת שלא
התכוונתי. לקח לי קצת זמן להירגע. אחרי שנרגעתי המשכתי לשבת
סתם, נהניתי כשראשי בחיק אימי, והיא מסיטה ביד קרירה את שיערי
הבוער לאחור. 'רון-שי, שי-רון' התנגנה לה מנגינה בראשי, ולא
הרפתה. "את שומעת את זה, אורה?", לחשתי.
"את המנגינה? כן. הוא יחזור שי! הוא יחזור!", הבטיחה לי:
"אלייך יחזור..." נשקה על מצחי ברכות.
יום חמישי כ' בטבת
תשס"א
שי
עליתי על המטוס, דמעות בעיני, חשבתי איכשהו לברוח ברגע האחרון
אבל אבא מקדימה אימא מאחור. אין מנוס, אמריקה, הנה אני מגיע,
אומלל, עצוב ומדוכא. נפרדתי מהאדם היחיד אתו דיברתי באמת.
הייתי כל כך בודד. ורק תמונתך, על לוח לבי הרגיעה אותי. נשבעתי
לך ולעצמי שאחזור. לא אשכח אותך! נשבע.
כל כך הרבה פעמים הלכתי לשירותים, הקאתי מרב געגועים. סופסוף
נחתנו, לא ספרתי את השעות. ירדתי בריצה מהמטוס הנתעב. נרתעתי
לאחור, המקום עמוס, עצום. מפלצת מולי. בניין עצום, האם כל דבר
פה כזה? גדול ומפלצתי? מפחיד? נכנסנו למונית, אבא ואימא סופסוף
דיברו אנגלית עם נהג המונית. בטח מאושרים עכשיו! הגענו לבית.
בניין לבנים ענק, אבן אדומה, מדשאה ענקית מאחורי הבית, אגם.
הלוואי שהיית פה איתי, לראות את היופי הזה. עלינו במדרגות
חיצוניות אין מעלית, אין מדרגות בתוך הבניין. קומה שביעית.
לטפס הכל עם כל המזוודות והמטען. להישפך פנימה. לשבת מאובן על
הספה עד שיגידו לי איפה החדר, לאן לקחת את המטען שלי, לעלות
במדרגות, החדר השני משמאל. נכנס, שטיח מקיר לקיר, מיטה, מכתבה,
חלון ענק. חרא על כל העולם! רק אותך אני רוצה! אני רוצה להיות
עם שי! לו רק היית פה איתי! או אז הכל היה טוב, או אני הייתי
אתך בבית, יושבים בחדר מתבדחים, אולי לומדים למבחן במתמטיקה,
מקווה שילך לך טוב.
משתטח על המיטה, בוכה. מתגעגע אליך, רק רוצה להיות איתך! לשבת
יחד. להקשיב לרוח השורקת בחלוני, להסתכל על הגשם הנוקש בזעף על
חלוני, בבית בישראל. ואני זועק, בוכה עד לב שמיים.
למחרת חייב ללכת לבית הספר. הכל באנגלית, איך אסתדר? בקושי
יודע טנקיו ופליז. המנהלת משוחחת איתי, מנסה לעודד אותי,
להרגיע. ואז מראה לי את הלוקר שלי. מכירה לי את קורי, ראיין,
סטיב, קווין, ועוד כמה. לא מקשיב לשמות. איפה שי? רוצה את שי!
"היי, רון, וואטס אפ?", הם שואלים.
"אחלה!", אני עונה. הם תמהים, ומזמינים אותי למשחק כדורסל. .
"יאללה נלך לאולם!", קורא סטיב. ראיין מסובב את הכדור על אצבע
אחת.
לפני תחילת המשחק כשאני מוריד את הז'קט, אני מוציא את תמונתך,
הקמע שלי, מביט בך. שיערך האדום, עיניך הירוקות צוחקות, ושפתיך
פתוחות בצחוק הפעמונים שלך.
"זאת הנערה שלך?", שואל ראיין, מביט מעבר לכתפי: "משהו זאתי"
"זאת, זאת החצי שלי", אני מבהיר לראיין.
"אוהוו", צוחק ראיין, מכדרר את הכדור: "קאם און!", אומר לי.
הוא לא מאמין, אני מבין. עזוב, אני אומר לו בלי קול, היא שלי.
לתמיד! אני עוד אחזור אליה! נשבעתי!
ומה איתך, שייקה? האם בכית כבר? שי שלי? האם את, החזקה מביננו,
נשברת כבר? אני מתגעגע. נשבע!
ראשון
א' בשבט התשס"א
רון שלי,
סופסוף מכתב, ממך קיבלתי. קראתי אותו תוך שניות. כל כך רעבה
הייתי למוצא פיך.
אני מתגעגעת. אני מאמינה לך שאתה מתגעגע. תשבע לי שוב שתחזור.
קשה לי. כבר שבועיים לא קמתי מהמיטה. חיכיתי שתחזור, תשלח
מכתב.
רון. עם מי אני אדבר? למי אשפוך את צרותי? כמה שמכתבים לא
משביעים את רעבוני העצום למוצא פיך. לקולך המנחם: אל תבכי. אני
פה, חזרתי. אבל ככה כבר שבועיים, ואתה לא פה. רק שבועיים, יש
עוד אחת-עשרה חודש ושבועיים עד שתעמוד מולי, ונביט זו בעיני
זה.
אני כל כך לבד. לבד.
תשלח מכתב מהר. אני מתגעגעת אלף.
אני שלך, תמיד
שי.
נ.ב
אתה יודע, עוד באותו היום בכיתי. שכבתי בחיקה של אורה, מנסה
להבין מה השתבש, מה אעשה עכשיו, בלעדיך.
נ.ב.ב
עצוב לי לומר לך אבל כמו שחשבתי, אני יורדת בלימודים, בבוקר
אין לי כוח לקום, בצהרים אני שוכבת שרועה על המיטה, בערב
מתקלחת והולכת לישון. אין לי כוח להתלבש, לא לאכול, לא ללכת
לבית הספר. במיטה אני נשארת ימים. בקושי אוכלת. הדבר היחיד
שבשבילו יש לי כוח לשבת, זה כדי לכתוב מכתב לך. מכתבך עורר בי
געגועים, למחשבות שהיינו חושבים יחד, לשעות שהיינו יושבים יחד,
רוני שלי, אפילו שנה מלאת תקווה לא תכפר על חסרונם של אלה!
שישי בשבת קודש שתי דקות לפני שבת (אני אשלח ביום ראשון)
י"ג בשבט התשס"א
שייקה,
קיבלתי מכתבך. כן, זהו כתב ידך, אין ספק. עשרה ימים לאחר
ששלחתי את שלי. גמעתי אותו בעיני. מת לשמוע מוצא פיך. קולך,
חיוכך, צחוקך, מבטך החודר. את כולם רציתי להוציא מהמכתב ולחבוק
בידיי!
רון שלי, כתבת.
מילים אלו העלו זיכרונות בפני.
שי, מה אעשה כאן בלעדייך? זו השאלה עליה אני מנסה לענות מאז
נודע לי על נסיעתנו.
אני חושש ששנה זו תהיה ארוכה. ארוכה וקשה.
מתגעגע, שבת שלום וחג שמח.
רון.
רון, יום שני בש"ק כ"ג בשבט
התשס"א
היום נכנסה אימא לחדרי, שמע מה קרה:
"קומי!" אמרה אימא בקול מצווה. ופתחה את התריס בתנופה,
מצמצתי.
"מה?"
"מה ששמעת!"
"מה קרה?"
"נמאס לי! זה מה שקרה!"
"ממה?"
"מזה שכבר חודש לא יצאת מהמיטה! מזה שאת לא זזה!"
"מה אכפת לך?", שאלתי, והפכתי פניי לקיר.
"מה זאת אומרת?"', שאלה וקרבה אלי מסתכלת בעיני: "מה אכפת לי?
שי, את כל שנשאר לי, אני לא יכולה לראות אותך מדרדרת ככה, את
הבת שלי, החברה שלי, הדבר היחיד שבאמת נשאר לי! את יודעת שאכפת
לי! את... את מרשעת!", קראה אימא ויצאה מהחדר בריצה.
חשבתי שהיא בוכה. ידעתי למה התכוונה, כשהייתה ילדה נהרגו
הוריה. ואבא? שלא נדע.
קמתי מהמיטה לאט והלכתי למרפסת. היא ישבה שם כמו שציפיתי.
"אני מצטערת, לא התכוונתי, ואת יודעת את זה". אמרתי בשקט. היא
שתקה. התיישבתי לידה.
"את יודעת". אמרה לאחר שעה ארוכה: "אני אוהבת אותך כל כך, ואת
כל מה שנשאר לי, ואני לא רוצה לראות איך שאת מידרדרת, רזית
נורא, ואת פרועה כולך, מזל שלא חזרת לבית הספר לקבל תעודה, אני
מפחדת ממה שהייתי רואה. תקשיבי לי, אני מבטיחה לך שהוא יחזור!
אם צריך אני אשלם על כרטיס בשבילו, אני מבטיחה לך שהוא יחזור!
אלייך הוא יחזור רק אלייך! את צריכה לקום, להתארגן, להתלבש,
לאכול, לחיות. אני כל כך מתגעגעת אלייך, אהובה שלי. אני אהיה
כאן לעזור לך, כי זה יהיה קשה, אני יודעת. את תקומי יום אחד
ותגלי שקשה לך, אבל את מסתדרת. 11 חודשים זה לא כל כך הרבה".
אמרה לי: "אני יודעת", אמרה במבט מלא משמעות: "הוא שלך, לעד!
הוא יחזור! אני יודעת. הוא לא ישכח וגם לא את. מה את חושבת הוא
היה אומר אם היה רואה אותך ככה? הוא היה גאה בך? ממש לא",
הסתכלתי לה בעיניים.
"את מבינה מה את מבקשת ממני?", שאלתי בשקט.
"אני לא רק מבינה, אני גם יודעת. את הבת של אבא שלך, את מסוגלת
לכל". היא ידעה שהזכרתו של אבא תיגע בי.
"אל תערבי את אבא בזה בכלל!", קולי עלה טון.
"את מקשיבה לי?"
"אני מקשיבה אבל..."
"אז תחזרי לשגרה, בשביל אבא". קולה היה חנוק טיפה. היא קמה
להיכנס. "שייקה, אני מנסה להיות אימא כלה, מגניבה, לא להכריח
אותך לכלום, אבל זה קשה, ולפעמים יש לי חשק להחטיף לך סטירה
להפנות את הראש העקשן שלך למסלול! אני רוצה שתראי שאני מבינה
אותך, ושגם אני הייתי במצב כזה, ואפילו יותר קשה. אני כמעט
התאבדתי! הלב שלי היה כל כך... את יודעת שאני במשך שלוש שנים
חשבתי שאבא שלך מת?, הוא היה הבנאדם היחיד שאי פעם דיברתי אתו,
שאי פעם הבין אותי", קולה הפך רך כשדברה עליו: "אני החזקתי
בתקווה שאני אראה אותו יום אחד, ולכן החזקתי מעמד. גם את
מסוגלת! אם הוא אוהב אותך הוא יחזור! אני נשבעת! אם לא, אז את
תלמדי לסלוח לו ויום אחד כבר לא תאהבי אותו. זה ייקח הרבה זמן,
וזה יכאב, אבל בסוף... את יודעת מה קורה בסוף", קולה נחנק והיא
הלכה לחדר שלה.
קמתי ונכנסתי חזרה לבית, את אפי מילא ריח של בישול, אותו הריח
שהחזיר אותי אחורה שנתיים.
הוא היה חולה נורא, אבל הבטיח לי שעד מסיבת-הסיום הוא יהיה
בסדר. הוא הגיע למסיבה. הוא היה חלש אבל המצב שלו השתפר כל
הזמן. והרופאים היו נורא אופטימיים. עמדתי על הבמה מדקלמת את
התפקיד הראשי, והבטתי בו בגאווה שהוא שם. הוא חייך ופתאום קרס
תחתיו. צרחתי וזינקתי מעל הבמה אל המקום שם קרס. רכנתי מעליו,
ואימא רצה לקרוא לאמבולנס. אבא ליטף לחיי ולחש: "הייתי כל-כך
גאה בך שם למעלה..."
ואז הגיע אמבולנס ועלינו יחד. אותו הלילה ישבנו במשך 11 שעות
ושלושים וארבע דקות מול חדר ניתוח, בתשע חמישים ושלוש יצא
הרופא מחה את עיניו ולחש: 'הוא לא שרד' הוא חיכה שנפרוץ בזעקות
שבר, שנבכה, אבל אימא רק חייכה קצת, ואני רק תמכתי בה והתרחקנו
משם.
רק מולך, בחדר, באותו הבוקר, בכיתי. היית היחיד, חוץ מההורים
שלי, שראה אותי בוכה אי פעם. ישבת מולי והקשבת, וזה כל מה
שרציתי. לא נגענו אפילו פעם אחת, מאז שהכרתי אותך. אפילו אז לא
הייתי צריכה נגיעה. פשוט שתהיה שם, שתחבק את צרתי תמעך אותה,
והיא תברח. זה כל מה שרציתי, שהייתי צריכה.
בהלוויה גם לא בכיתי, רק תמכתי באימא. צעדנו אחרי הגופה. רק
כשהגופה הייתה בפנים, היא כשלה לידו, והחלה מתייפחת
"אייל! למה הלכת לי, אייל? שלוש שנים חיכיתי לך! האמנתי בך.
והלכת לי עכשיו! אייל! יולי שלי! איפה אתה? למה הלכת?", היא
בכתה.
"בואי אורה", לחשתי באוזנה: "בואי נלך" מאז ומעולם קראתי לה
בשמה הפרטי, אתה זוכר? אתה זוכר ששאלת למה? ולא הסכמתי לענות?
זה היה כמו סוד, ביני לבין עצמי. היא הייתה כל כך צעירה כשילדה
אותי, בת 17. איבדה את אבא בגיל 33 ואת ההורים שלה כשהייתה בת
15. לקח לי המון זמן להתרגל לעובדה שאבא לא יצוץ מאחוריה
ויקפיץ אותה או ידגדג או סתם ילחש באוזנה איזה סוד, או סתם
יחזיק בידה. אני זוכרת פעם שהלכנו שלושתנו למוזיאון. אורה והוא
הקשיבו בעניין לאיזה הסבר על איזושהי יצירת אומנות. אני
השתעממתי והסתכלתי סביבי עוקבת אחרי אנשים בעיני, הסתכלתי
עליהם. מבלי משים שלח ידו ואחז בידה. מדי פעם ליטף אותה קצת.
הם שלחו מבטים אוהבים אחד לשני מדי פעם. היא והוא היו שניהם כל
כך צעירים וגידלו אותי ללא ניסיון, עושים טעיות ולומדים מהן
אבל אני חושבת שיצאתי ממש טוב, יחסית לנסיבות... אימא שלך עזרה
להם קצת, קצת הרבה. היא גידלה 4 ילדים. ואתה הקטן. ועכשיו גם
היא עזבה. ואימא ממשיכה להאמין שיהיה טוב.
"היי", קטעה את חוט מחשבותיי: "את בסדר? אני מצטערת על קודם",
אמרה במבוכה, כמו ילדה קטנה.
"אה זה בסדר", חייכתי ויצא לי איזה משהו מזויף, אומלל.
"אני מבטיחה שיהיה טוב", היא חייכה חיוך עייף: "אבל החיים לא
תמיד קייטנה, את יודעת."
"אוי אבל אימא", פרצתי בבכי: "אני כל כך לבד ככה כשאני... רק
חצי מעצמי. זה כואב, אימא, אני כל כך לבד".
"תמשיכי לבד, יום אחד את תהיי שלם משל עצמך, נכון ילדונת?
נכון?"
"כן, כן", מלמלתי בחצי קול. היא העבירה יד קרירה על לחיי מנגבת
את דמעותיי.
"כשאת בוכה את לא יפה", דקלמה.
"וגם כשלא". עניתי ושנינו חייכנו חיוכים צולעים.
"את באמת חושבת ככה?". שאלה.
"לפעמים". התוודיתי.
"שלא תעזי!", קראה בקול: "את יפה כמו אבא שלך! כל מי שיראה
אותך יגיד ככה!", בער שיערה האדום, ועיניה הירוקות קדחו בי,
נראיתי כמוה, אבל היא התעקשה שהיא רואה אותו בי. "שלא תגידי לי
ככה, הלוואי עליי!", דמעות עמדו בעיניה: "איך יצאה לי כזו
מהממת? הסתכלי עליי, ועלייך. מתי ראית עצמך לאחרונה? חודש?
חודשיים? את כזו יפה! וזה כשאת מבולגנת, לא מסודרת!", אני
חושבת שזה היה מה שהחזיר אותי לשפיותי הדיבורים על דברים
ארציים, ללא זיכרונות, רק ויכוח רגיל אם אימא, ואז נפלטה לי
התיאוריה.
"אורה! אלוקים! אני מבינה על מה הן מדברות!", זינקתי ממקומי.
"אין כמוך! את האימא הכי טובה! הן תמיד מקנאות ואני לא מבינה!
הן מקנאות עלייך! את יפה, חברמנית, נחמדה, מדהימה, מעולה,
את... את בכלל לא מתנהגת כמו מבוגרת!", אורה פתחה את פיה
להכחיש ושאלה פתאום:
"מה זאת אומרת כמו מבוגרת? איך מתנהגים המבוגרים?", שאלה
בחשדנות.
מיד הסברתי לה, משתלבת בטעותי, את התיאוריה שלי: "כאילו אנחנו
לא מבינים, כאילו אנחנו קישוט שכשצריך שמים אותו באמצע השולחן
וכשלא שמים אותו בפינת החדר".
"אלוהים על מה את מדברת?", היא הסתכלה עלי בחוסר הבנה, ואז
הבנתי עוד פרט בתיאוריה: גם אם הם מבוגרים שלא מתנהגים ככאלה,
הם לא יודעים את זה.
"נו, גם את חשבת על זה כשהיית קטנה, אבל הגעת לגיל וזה נמחק
לך." ניסיתי להסביר את הבעיה החדשה שניצבה בפני התיאוריה שלי.
"מה זה?", היא עדיין לא הבינה.
"נו, זו התיאוריה שלי, התיאוריה", היא ניערה את תלתליה
האדומים.
"בכל מקרה אני רוצה שתרדי לצרכנייה", היא חזרה לעניינים, לא
הקשבתי לה.
זה הפחד הכי גדול שלי: שיום אחד זה גם ימחק לי! שיום אחד גם
אני יחשוב שאלו זיבולים של ילדים!
לא משנה.
בכל מקרה זה היה היום הראשון של חזרתי לשפיות. עוד כאבה לי כל
מחשבה שאתה לא לידי שאני יכולה לספר לך את כל זה, אבל הצלחתי
להביא עצמי להתלבש, להסתרק, לצאת למכולת של רמי ולקנות דברים
לאימא, בטח היא תבקש ממני עכשיו שאני אלך מחר לבית הספר, אין
לי חשק ממש לא, אבל אני מניחה שזה עוד צעד לחזרתך הביתה.
בכל מקרה רציתי לספר לך מה עבר עלי היום ושאני אהיה אני
כשתחזור.
אל תשכח אותי.
שי.
נ.ב
מקווה שגם אתה חוזר לשפיות.
שי! רביעי ב' אדר
הכעסת אותי מאוד במה שאמרת בסוף המכתב הקודם! שלא אשכח אותך?,
ברור שלא! איך אוכל לשכוח אותך?
אחזור, אני מבטיח, ביום הולדתך, אחזור.
זוכרת את יום ההולדת שלך? לפני שלושה חודשים? איך חגגנו לך?
זה היה לפני שידענו על הנסיעה. כל כך שמחנו.
אני רוצה לבכות, אבל דווקא עכשיו לא הולך לי, כי כמו שאמרת
חזרתי קצת לשפיות, יש לי קצת חברים, אני משחק הרבה כדורסל (כי
אני גבוה) החברה נחמדים, אבל אני מתגעגע אלייך, איזה גשם פה,
לא תאמיני, ירד גם שלג, ניו-יורק. את יודעת.
טוב כאן זה לא החרמון. זה בכל זאת ניו-יורק, סטיב יורד עלי
שאני מתלהב כל כך מהשלג, וקווין צוחק, וזורק עלי כדורים כל
רגע, איך אני מסביר להם? איך הם יבינו שאין לנו ככה בארץ?
אני כבר מתרגל לגודל של הדברים זה פשוט נראה כמו הגדלה ענקית
של תל אביב, רק הרבה יותר גבוה וגדול.
יש כאן אנשים ממש נחמדים סטיב הראה לי את המקומות הנחשבים
פה, לקניות, לבילויים, אולי יבוא יום אני אדע להסתובב פה קצת,
אבל אני לא ארצה להישאר, נשבעתי.
מה שלומך שם בבית? אתם מסתדרים? אני מתגעגע נורא, תמסרי ד"ש חם
לאימא שלך ממני ומאימא שלי ואבא שלי (הם ממש עושים חיים...)
וד"ש לכל החברה בשכבה.
מה שלום עומר? הניתוח להוצאת הגידול עבד? הוא מחזיק מעמד? תני
להם את הכתובת שלי, שיכתבו, אני אשמח.
אני לא שוכח אף אחד. מבטיח.
אז שי, אני צריך ללכת.
מתגעגע, רון.
רון, י' באדר התשס"א יום חמישי בש"ק.
אני לא יודעת מה קורה, אבל לא התייחסת לכלום במכתב שלי.
כתבתי לך הכל שם, מכתב של שלוש דפים, לא התייחסת לכלום, שכחת?
לא הבנת? הזדעזעת? תגיד! אני אבהיר, אני אזכיר, אבל זה יושב לי
על הלב, ואתה לא אומר מילה.
עומר מת! וגם אדווה! ואתה לא פה, ואימא שוב לוקחת תרופות נגד
דיכאון, עכשיו אני באמת יורדת.
שיהיה חג שמח.
שי
כ"ד באדר
יום חמישי.
שי
אני מצטער כל כך. לא יודע מה קרה
לי! אני מצטער.
פשוט הרבה דברים עוברים לי בראש, ואני צריך להתרגל לכמה דברים.
ואת לא מסבירה את עצמך. קצת הבהלת אותי בקטע של עומר ואדווה,
ואני בטוח שלא התכוונת, אני מבקש ממך, תכתבי שוב, ותגידי לי
שסתם היית עצבנית, ולא חשבת כשכתבת את זה וזו הסיבה היחידה
שאמרת את זה.
ואני לא יודע מה לומר על המכתב הקודם שלך, אני עוד חושב עליו.
ומה עם אימא שלך? ואת? אני לא מבין מה קורה.
הייתי רוצה שתסבירי הכל שוב. אני נורא מבולבל.
מתגעגע. רון.
שי? י"ט ניסן התשס"א
יום ראשון.
לא קיבלתי מכתב.
הוא בטח אבד בדואר, אולי תשלחי לי חדש?
אני מצטער שלא עניתי פשוט אבד.
מחכה...
אני.
כ"ט בניסן התשס"א יום שלישי
רון
למה אתה מניח שהכל זה לפי מה שאתה רוצה?, למה אתה חושב שהמכתב
אבד בדואר?, למה אתה חושב שעניתי לך על המכתב ההוא?
היו לי הרבה דברים לחשוב עליהם ודברים לטפל בהם!
למה אתה לא מאמין שעומר מת?, זה היה צפוי, היה לו סרטן כבר
הרבה זמן.
ואדווה. היה פיגוע בירושלים, היא נהרגה. חן עזב, וההורים של
שושי התגרשו.
אימא שלי על תרופות ואני לא יודעת למה אני עוד פה, איך אני עוד
לא מתה. אני גם בדיכאון, אבל לא מפסיקה כמו שהפסקתי קודם, אני
לא אכנע, סופסוף למדתי לעמוד לבד, אני לא אפול שוב!
רון, אתה התרגלת.
התרגלת יותר מדי ויותר מדי מהר לחיים שם, טוב לך ולנו רע!
וכשלך טוב, אתה לא רואה את הכאב של האחר! אתה לא רואה, ואתה
שהיית שומע את הבכי שלי בלילות מעבר לחלון והיית קורא לי,
והיינו מדברים והייתי מספרת לך למה ומה.
חשבתי שתישאר כזה, חשבתי שתשמע את הבכי שלי, את הכאב. שתרצה
לנחם, שתבין. אבל אתה לא! אתה לא כמו שחשבתי, והתמונה שלי?
שהיא 'קמע' שלך? רק כדי שתרגיש טוב עם עצמך שלא שכחת אותנו.
אתה מכאיב לי כל כך ואני רק רוצה לבכות, אבל לא נשארו לי
דמעות, בכיתי את כולם בהלוויות ובלילות.
דרך אגב, יומולדת שמח.
שי.
כ"ג באייר התשס"א יום רביעי בש"ק.
שייקה.
את צודקת.
התרגלתי מהר מדי. הנחתי שאם טוב לי אז טוב לכולם.
בכיתי נורא אחרי המכתב שלך, הוא פגע בי נורא, ודי החזיר אותי
לנקודת ההתחלה אבל בזוית שונה.
האמת? אני מודה לך על המכתב, הוא היה מכה במוח שהזכירה לי מי
אני, מה אני ולאן אני הולך.
האמת שאיפה שתפסת אותי, הייתי כבר במצב שבו כבר הצטרפתי
לפריקים, והפסקתי להקפיד על מצוות, ולא היה לי אכפת משום דבר
פרט לעצמי.
אני מצטער על הרגעים האלה. אלה היו רגעים טיפשיים של התפרקות,
של התעלמות. הצטערתי נורא לשמוע שזו האמת מה שאמרת על עומר
ואדווה, אני בטוח שהם יושבים עם הקב"ה עכשיו ומבקשים ממנו
לשמור עלינו.
וחן? ושושי? הלוואי ויהיה להם רק טוב. זה מה שמגיע להם.
שי, מה שאת אומרת עליך ועל אימא שלך, גורם לי לבכות, הייתי
רוצה להיות איתך. לשמור עלייך, הייתי רוצה שאימא שלי תבוא,
ותעזור לאימא שלך לעמוד על הרגליים.
אבל אלו דברים שהייתי רוצה, ואני לא יכול, כי אני יצאתי
משיכרון החושים של אמריקה אבל ההורים שלי עוד שבויים בקסם, ולא
מוכנים לחזור עד סוף השנה.
אז בגלל שאני רוצה אבל לא יכול אני מבקש ממך לעשות. לקום להעיר
את אימא שלך תחזרו לעצמכן ונראה מה יקרה משם.
החברים שלי קורי, סטיב, קווין, וראיין הסכימו לקבל אותי חזרה.
הם הבינו שעברה עלי תקופה קצת קשה.
אני חוזר לעצמי. ואני חוזר הביתה עוד מעט, אני והגיטרה.
אז את ואימא שלך תחזרו למסלול, כי אני מתגעגע, ורוצה למצוא
אתכן עוד שם כשאני בא.
שי, יהיה טוב, אני מבטיח לך.
אני , שוב.
רון.
נ.ב
את עוד כועסת?
ג' בסיוון התשס"א יום ראשון בש"ק.
רון,
אני שמחה שחזרת לעצמך, ואני שמחה שיצאת מ 'שיכרון החושים של
אמריקה' (ככה הגדרת את זה, נכון?)
אני שמחה שאתה שמח, ואני מקווה שהיה לך יומולדת שמח, הזמנתי את
הפרחים מאוחר, אבל אני חושבת שהם הגיעו, כן?
אני כבר לא כועסת, רק מבולבלת. רוצה להבין, אבל זה לא משנה,
אני עוד בתהליך התעוררות, והשמחה. אני מניחה שקודם אני צריכה
להתרפאות ורק אחר כך לרפא את אימא.
אנחנו עוד מתרגלים לרעיון שאין עומר, ואין אדווה וגם חן הלך,
וששושי קצת מתוסכלת, זה דברים שצריך ללמוד לחיות אתם.
אני רק רוצה שתדע, שכל מה שאמרתי (כתבתי) התכוונתי לזה בכל
לבי, ואני לא מתחרטת, אני מקווה שלקחת לתשומת לבך, ותיישם שם
כמה דברים.
מחכה...
שי
י"ב בסיוון יום שלישי בשבת קודש התשס"א
שי.
המכתב היה קשה יותר מכל מכתב אחר שכתבת עד כה, הוא היה פוגע,
הוא היה כל כך רשמי. הוא היה כל כך רווי צער וכאב.
אני בכיתי נורא.
אני מקווה שאי פעם תסלחי לי, ושלא תדברי אלי ככה יותר. כי זה
מפחיד.
עוד שמונה חודשים אני חוזר, חשבתי שזה פחות, הזמן זוחל כל כך
לאט.
עכשיו החופש הגדול מתחיל (או לפחות בקרוב) בטח חם אצלכם נורא.
אני מתגעגע אליכם, וגם לארץ, אני מקווה לבוא לבקר בקרוב, אם
אני אצליח לשכנע את ההורים.
פה גם קיץ, יש פה המון לחות. אבל יש גשמי קיץ, שזה ממש מצחיק,
גשם זלעפות חם, אתה רואה את הגשם מהחלון ובא ללבוש סוודר וכל
זה, אבל אתה יוצא, ושיא החום שם בחוץ.
יש פה נשף. את יודעת הם בכלל לא מתייחסים למצוות שבין בנים
לבנות, הם נוגעים חופשי (אנחנו איתן בכיתה) הנשף הם רוקדים
יחד, מתנשקים, הבנות הולכות עם מכנסיים וזו הקהילה היהודית.
בקיצור, איזו בת אחת ממש נחשבת הזמינה אותי לנשף בגלל שאני לא
הצעתי לה. לא ידעתי מה לומר, פשוט שתקתי והיא קיבלה את זה ככן,
אז אני... פשוט הצלחתי איכשהו לומר לה שאני לא רוצה, לא מסוגל
ו... ולא רוצה. קורי ירד עלי שזה בגללך. ולא ידעתי מה לענות,
אולי זה באמת בגללך?
אני רק רוצה לראות אותך שוב.
רון
כ"ד בסיוון התשס"א יום ראשון בש"ק.
אז חזרת למוטב.
יופי.
ואני מצליחה לעזור לאימא, הם רצו לקחת אותה לבי"ח לחולי נפש
אבל לא הסכמתי (הצלחתי לברבר להם סיבות אבל הסיבה האמיתית שאם
היו לוקחים אותה, היו לוקחים אותי, ורציתי להישאר בבית בגלל
אבא, בגללך, כל הדברים שהבית הזה מזכיר), הבטחתי להם שאני אטפל
בה ואדאג לה כי זה קורה הרבה (וזה לא, כמו שאתה יודע, ובאמת?
אין לי מושג מה לעשות) ואני פשוט ממציאה טיפולים. הטיפול
העיקרי הוא דיבור, אני מזכירה לה דברים, ומראה לה תמונות ואני
חושבת שזה עוזר לה. היא מתחילה קצת להגיב. היא לא מסתכלת עלי
בכלל אבל היא מקשיבה, ואני מצליחה לגרום לה לאכול. אז אם עברנו
את פרעה, אולי נעבור גם את זה.
אני שמחה שטוב לך, אני גם נורא מתגעגעת, מתי תבוא לבקר?
אני מחכה.
יש לך ד"ש חמה מכל השבט, הם שואלים עליך.
אני מקווה ששוב לא תיפול. לא תיפול בניסיון שהקב"ה העמיד לך.
אלא דווקא תעשה טוב, ותמשוך את החבר'ה האחרים לדת.
זה נשמע קצת גבוה וקשה, אבל אני חושבת שאני מכירה אותך מספיק
כדי לדעת שאתה מסוגל, ואני לא אומרת סתם!
אז רון,
יש לי דברים לעשות.
אני מתגעגעת, ורוצה לראותותך...
שי.
ג' בתמוז ה'תשס"א יום שני.
שייקה,
התגעגעתי לשמוע אותך ככה, הלך לנו קצת משבר, אבל היה וטוב שהיה
וטוב שנגמר.
אני מקווה שאימא שלך מבריאה ומהר, אני בטוח, שהיא מסוגלת, היא
בנאדם נורא חזק, ועם רצון חזק!
אני מתגעגע נורא, ואני מקווה לבא לבקר בקרוב, אני מקווה שאני
אצליח לשכנע את ההורים שלי.
שי!
אני כל כך רוצה להיות אתך עכשיו! אני מתגעגע! והתפקיד שהטלת
עלי, הוא קשה, וכבד. אני צריך לעשות אותו, אני יודע, אבל
לפעמים זה קשה, ואני לא יודע איך, למה, ומתי!
אני מפחד, שייקה, מפחד שאטעה. אני מושך כל כך הרבה אנשים איתי.
אבל זה פשוט מפחיד.
אוי אל תשימי לב, נמרח לי, מהמים.
מתגעגע.
רון
י"ב בתמוז, יום רביעי ה'תשס"א
רון,
אני שמחה שהקשבת לי!
אבל אני עצובה שאתה לא פה! נמאס לי מהמכתבים האלה! הם כל כך
מזכירים לי את זה שאתה לא פה!
אני משתגעת כל יום אני רצה לדואר לא משנה אם באותו היום שלחתי
לך מכתב! אני מחפשת דרכים שזה יגיע אלייך יותר מהר! ואני פשוט
משתגעת!
הטרוף בבית! הטרוף בחוץ! הטרוף במוח! אני לא יודעת מה לעשות
עם עצמי!!! רון, אני אומללה. אני מפחדת.
רון, אני בודדה כל כך! אני מתגעגעת לאבא, ולאימא, ואלייך!
ואין לי מי שיחזיק אותי וישמור עלי ואני צריכה לדאוג לאימא לבד
והכסף שאנחנו מקבלים מהביטוח לא מספיק! ואני לא יכולה גם
לעבוד, גם ללמוד וגם לטפל באימא! אני לא אחזור ללימודים ואני
אלך לעבוד חצי יום ובחצי השני אני אטפל באימא!
רון, זה מפחיד, אני מרגישה כאילו עכשיו אני חייבת להתבגר!
כאילו זה הזמן שאני הופכת למבוגרת ואני צריכה ללמוד להסתדר לבד
ולהיות אחראית. וזה מפחיד אותי, ואני לבד ועוד מעט ינתקו לנו
את הטלפון ואת החשמל אם לא יהיה לנו כסף!
רון, אני תוהה לעצמי אם אני אשלח את המכתב הזה כי אני לא רוצה
לשפוך עליך את כל זה, זה כבד מדי וקשה מדי! הלוואי והיו לי
חברים שיתמכו בי ברגע זה, אבל אני לבד ואני צריכה להתמודד עם
כל זה - כי זה לא צחוק, אלה החיים האמיתיים!
אז רון - אני הולכת.
שלך,
שי (המפחדת פחד מוות...)
י"ז בתמוז התשס"א יום שני בש"ק.
שי
אני לא יודע מה לומר, לקח לי יום לעכל את מה שכתבת לי. אני
בתהליכי שכנוע להורים שלי שנחזור לפחות לכמה זמן לעזור לכם!
אני מקווה שאני אצליח לפני שיקרה משהו!
שייקה, אני מצטער שאני לא שם! אני רוצה, כל כך רוצה! כל כך
בוכה.
איך אני יכול לעזור לך בינתיים? אל תעזבי את הלימודים! את
תדפקי בסוף! שי. אני כל כך מצטער! אני רוצה להיות אתך!
אולי כדאי שתסכימי שישלחו את אימא שלך למעון וישלחו אותך
למשפחה אומנת או משהו כזה?
שי, אני יושב פה ובוכה כמו ילד קטן! מה אני אעשה? אני מתגעגע!
אם זה היה תלוי בי הייתי כבר עכשיו שם!
ורק שתדעי שאני שמח ששלחת את המכתב! ואל תצטערי! כי זה היה לי
טוב לדעת מה קורה לך ואתך!
אולי תפני למישהו? ליועצת או משהו?
מתגעגע!
רון.
כ"ג בתמוז התשס"א יום ראשון בש"ק
רון
אני מצטערת! אני מצטערת שבסוף שלחתי את המכתב! אסור היה לי
ובסוף עשיתי את זה! אני מצטערת שהפלתי עלייך ככה את כל זה! אני
מצטערת לומר לך שהתבגרת! העצות שלך הן בדיוק כמו העצות של
המבוגרים! אני מסתדרת, מצאתי עבודה שנותנת לי כסף לשלם חשבונות
וקצת אוכל אני משתדלת לכבות אורות, לא להשתמש בטלוויזיה וגם לא
בטלפון, מוזיקה אני בקושי שומעת, ונראה לי שטישואים זה הדבר
הכי יקר שאני קונה וגם זה רק כדי לנגב את הדמעות שלי שלא
מפסיקות לזלוג!
הפסקתי ללכת לבית הכנסת בשבת כדי שאני אוכל לישון, אני שולחת
את אימא לשם כדי שתפגוש אנשים ויהיה לי שקט לדקה.
איש שפגש אותי ברחוב לא מזמן אמר לי משהו כמו: "ילדה, את לא
נראית טוב, זה נראה כאילו ממש קשה לך בחיים! אולי תלכי לקפה
ההוא של החברה הצעירים, 'הפוך על הפוך', קוראים אותו אני חושב,
דברי שם עם מישהו..." רציתי לשבת ולבכות, כל כך גרוע אני
נראית? רון, אני שמחה שאתה לא רואה אותי עכשיו.
הלכתי לשם.
הם רצו פרטים - לא נתתי. הייתי בטוחה שאם אתן הם ילשינו עליי.
ישבתי שם ובכיתי ממול בחורה נחמדה שדברה איתי וניסתה לעודד
אותי. אמרתי תודה אבל לא תודה, ועזבתי.
זה בסדר, עזוב את ההורים שלך, רק תחזור בזמן. עד שתחזור, נהיה
נורמליים שוב.
ואל תשכח שאני מחכה לך.
שי.
א' באב התשס"א יום ראשון בש"ק.
שי,
את זוכרת את יום הולדתך, שלושה חודשים לפני שעזבנו, עוד לא
חשדנו!
את זוכרת איזו מסיבה עשינו לך? את זוכרת איזה יופי של הפתעה זו
הייתה?
נזכרתי בזה השבוע, לא יודע למה.
התמונה שלך נעלמה! אני לא מוצא אותה! תשלחי אחת יותר חדשה,
בבקשה.
ההורים שלי לא מוכנים לחזור! אני מצטער! ליומולדת שלך אני
אבוא!
כמו שאמרתי במכתב הקודם: אני שמח ששלחת את אותו מכתב, הוא היה
טוב בשבילי וטוב לך שהוצאת את הכאב.
מה שלומכן עכשיו? את לא מתישה את עצמך, אני מקווה.
מה שלום אימא שלך?
איזו עבודה מצאת?
באמת היה לך רע ללכת לקפה ההוא שהאיש אמר לך?
האיש הכיר אותך או שהוא סתם פנה אלייך?
וואו, כמה שאלות.
חייב לזוז.
רון.
ט באב התשסא
רון,
אני מותשת! אין לי כוח! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות
רחוקה! רחוקה מהמקום הזה! ומכל החרא שבו! אבל אני לא, כי יש את
אימא, ואת הבית שלנו, ויש דברים שאני לא רוצה לעזוב, אם היה לי
את האומץ והרצון השלם - הייתי מתאבדת!
אלוהים! רון, מה אני עושה פה? מה אני עוד עושה פה? למה? מה
עשיתי לו שאני חייבת להיות פה? רון אני בודדה, אין לי אנשים
לבכות עליהם, ומצבה של אימא מחמיר! הסתדרנו עם הכסף יש לנו
מספיק...
אלוהים, אני עוד רגע בת 17 ותראה מה אני עושה עם החיים שלי...
שי
י"ז באב ה'תשס"א יום שלישי בש"ק.
שייקה,
אסור לך להתייאש! את עודדת אותי כשהיה לי רע וקשה, ואני לא
מצליח לעשות לך אותו הדבר.
ואת יודעת למה? כי את זו את ורק את מצליחה לשמח אותי! ואני לא
יודע איך את עושה את זה כדי לעשות גם לך את זה! וגם אני מרגיש
בודד כאילו הלב שלי התרוקן. כאילו שמחת החיים שהכנסת אליו,
הלכה גם היא עם הניצוץ שלך.
מה אני אעשה איתך? איך?
תשמחי, בבקשה, בשבילי.
אם הסתדר הקטע עם הכסף, אולי תחזרי ללמוד? ותעשי חברים...
תתקרבי אל אנשים! את מסוגלת, יודעת ורוצה, אני יודע כי אני
מכיר אותך!
אני שולח לך ברכות
שלך עד שלא תרצי,
רון.
נ.ב: מה עם התמונה?
כ באב התשס"א. יום שישי.
רון,
מה עשית לי! אני לא יודעת מה לעשות, מצד אחד בשבילך - אני
יודעת שיהיה לי יותר טוב לחזור ללימודים ולחזור למסלול
ולשמוח.
מצד שני, זה טוב לאימא?
אני מנסה רון, אני מנסה כמיטב יכולתי. ואני לא מצליחה, מה
אעשה?
עזור לי.
אני מבקשת בכל לבי, עזור לי, תמוך בי וייעץ לי.
שי.
נ.ב: דבוק בתמונותיי הישנות, אני נראית נורא, שלא תדע מצרות.
כ"ה באב יום רביעי התשסא.
שיוש,
אני בוכה איתך.
אני רוצה לעזור לך ולא יודע איך, סיפרתי לסטיב (חברי ה'טוב'
פה) עלייך, התייעצתי מה עליי לעשות.
הוא אמר שכדי שההורים שלי יבינו וירצו לעזור לכם, אימא שלך
תצטרך לכתוב מכתב ותגיד מה עובר עליכם.
הוא אמר שהוא חושב ומקווה בכל לבו שזה יעזור. הוא אמר גם שהוא
היה רוצה לפגוש אותך.
אבדת לי בחלל הריק של אמריקה - ביקרתי בכל כך הרבה אתרים פה
ואני לא מוצא מנוח - הייתי באתר חורבות מגדלי התאומים, הייתי
בפסל החירות, הייתי בסנטרל-פארק, הייתי באמפייר-סטייט-בילדינג.
אבל שום דבר, ממש שום דבר לא משתנה אני לא מבין איפה אני בכל
זה - זה לא המקום שלי, זה לא איפה שאני צריך להיות! אני צריך
להיות איתך!
זו אינה האדמה שלי, זהו לא המקום שלי, אני לא מרגיש כאן בטוח,
במיוחד בכל מה שקורה שם, רחוק ממני אצלך, אצלכם. אני רוצה
לחזור, הייתי צריך כבר לקבל צו ראשון אם הייתי שם. את בטח
תקבלי בקרוב.
מה שלום אימא שלך? מה שלומך?
אני בודד, מתגעגע אלייך.
להתראות בקרוב שיוש, רון.
נ.ב: אני רוצה תמונה, לא אכפת לי כמה גרועה היא!
ד' באלול ה'תשס"א יום שישי.
רון.
אני בסדר, אני בסדר, אני אהיה בסדר.
אימא בסדר. וגם אני. היינו צריכות זמן.
יהיה טוב, היה פיגוע גדול, אתמול הייתי בטוחה שמישהי שאני
מכירה שם- היא באמת הייתה אבל היא בסדר.
חזרתי ללימודים.
בשבילך.
כיתה י"ב, אני צריכה ללמוד רציני- אני יעשה שוב בגרויות אני
אשפר ציונים, אבל אני גם יעבוד. זה קשה, אני יודעת, אבל זה
חשוב.
חג שמח, מחכה לראותך שנה הבאה,
שי.
נ.ב: הרי לך תמונה...
יא, באלול התשס"א, יום שישי
שי,
את נשמעת תשושה באמת.
ואת גם לא נראית הכי טוב, אני אשמח לדבר איתך, בטלפון.
החזיקי מעמד - בקרוב אני איתך!
אני באמת שמח שהחלטת לחזור ללימודים, זה היה חשוב לי - אולי
תורידי קצת שעות עבודה? שיהיה לך קצת זמן פנוי?
אני מתגעגע, והגעגועים מתעצמים מרגע לרגע. אבל זה בסדר כי
בקרוב אראה אותך!
אני כבר משגע לחברים שלי את השכל עם החזרה שלי הביתה.
עוד נדבר,
רון.
נ.ב: תודה על התמונה, התגעגעתי לחיוך שלך מאוד.
כ"ב בתשרי הת"שסב יום שני.
שי,
למה את לא כותבת? שוב עשיתי משהו?
אני מחכה, רון.
א במרחשוון ה'תשס"ב יום חמישי
רון,
אני מצטערת שלא כתבתי. פשוט היה לי הרבה על הראש.
עכשיו אני יותר פנויה ושמחה.
מה שלומך? מה שלום ההורים שלך? ואחים שלך? והחברים שלך?
מתי אתה בא?
אני מחכה נורא! יש לי כמה חברים חדשים, אתה יודע? ואני אפילו
לא נכשלת כל כך הרבה כבר, כמעט שנה אחרי שהתחלתי להיכשל, אתה
יודע מה זה אומר?
שכמעט שנה מאז שעזבתם!
אתה יודע מה זה אומר?
שעוד מעט אתם חוזרים!
רון, זה משמח אותי יותר מכל דבר אחר שניסיתי לעשות כדי שישמח
אותי, וגם תבוא לבקר אותי שבוע הבא! ואז חודשיים אחר כך תחזור!
זה הכיף של החיים!
שבוע הבא אשאר בבית כל היום כדי שלא תבוא חלילה לבית סגור!
מחכה כמו שלא חיכיתי מעולם
שי
שי פסיק אני מצטער נקודה יומולדת שמח נורא נקודה מתגעגע נקודה
רון נקודה
זה מה שבא במקום רון.
מברק מחורבן!
כל כך בכיתי, כל כך רציתי שהוא יבוא.
קראתי אותו שוב ושוב, את המברק המחורבן.
י בחשוון התשסב מוצש"ק.
רון,
למה לא באת?
כמה בכיתי, והפעם לא הייתה לי אימא שתחבק אותי.
לקחו לי אותה.
אבל אני נשארת כאן כל עוד אני אצליח לשכנע אותם להתעכב עד
שאהיה בת 18.
אני מסתדרת, לקחו אותה לבית חולים לחולי נפש! מסכנה, הם לא
נותנים לי לבא לבקר. אבל אני אבוא! שלא תדאג אני אגיע! ואולי
אני גם אצליח להוציא אותה משם.
זה היה מפחיד מה שקרה. אתה לא באת כל השבוע ואז במקום שאתה
תבוא באו שרותיי רווחה (אחרי שמישהו הלשין עליי) ולקחו את
אימא, אמרתי להם שילכו וכשיחזרו אני אבוא אתם, אחרי שהם הלכו
נעלתי את הדלת ונסעתי לתל-אביב, שלא יוכלו לומר שהייתי שם ולא
פתחתי להם. מאז אני בורחת מהם.
זה מפחיד אותי, רודפים אחרי. ולא מובן לי למה.
והמברק גרם לי לבכות כל כך הרבה, ואני פשוט לא הבנתי למה אתה
לא באת אתו או בלעדיו?! מחכה בקוצר רוח.
שי
י"ח במרחשוון ה'תשס"ב יום ראשון.
שי,
אני כל כך מצטער! כל כך, כל כך! זה לא היה צריך להיות! אני
רציתי נורא אבל ההורים שלי לא הסכימו. אני מקווה שהיה לך
יומולדת שמח, ואל תברחי ככה לרשויות- בסוף תתפסי וזה יהיה ממש
רע, ואת גם לא תוכלי לברוח במשך שנה שלימה עד שתהיי בת 18.
אני מקווה שאימא שלך בסדר בבי"ח, אני מקווה שלא מונעים מבעדה
דברים.
אני מקווה שאת עדיין משקיעה בלימודים.
ואני ממש מקווה שאת לא עושה יותר מדי שטויות.
מחכה עד כלות הנשמה
רון.
כ"ה במרחשוון הת"שסב יום ראשון בש"ק.
רון,
אני לא מבינה מה יש להורים שלך, למה הם לא מוכנים שניפגש? מה?
רע להם שלמישהו אחר טוב? אני רוצה כל כך לראות אותך! אני מחכה,
עוד חודשיים תבוא ואני אראה אותך, סוף-סוף! מה עוד אפשר לכתוב
עם רגש כל כך גדול בלב? אני לא יודעת, באמת שלא. אז אני אסגור
את המכתב ואשלח אותו לך, שי.
י"ט בכסלו ה'תשס"ב יום
שלישי בש"ק.
שי
אני לא יודע מה לכתוב, אני רוצה רק לבכות.
אני רוצה לבכות אתך, אני... אני לא מסוגל לומר את זה אבל אני
חייב - אנחנו לא חוזרים!
אני מצטער, שי. אני מצטער ובוכה בכל לבי...
אוהב אותך עד כלות הנשמה...
רון
רון כ"ו בכסלו ה'תשס"ב יום שלישי.
זה כאב.
כאב נורא.
וזה לא ידעך.
זה רק יכאב יותר.
אני בוכה, כבר יומיים אני בוכה ולא מפסיקה.
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, עד עכשיו רציתי להמשיך כדי שמתי
שתבוא אז אני אהיה מאושרת ושמחה, ואני אהיה בסדר ואתה תבין
ואתה תעזור וזה כבר לא יהיה בכאילו! אתה מבין? אבל עכשיו כבר
לא, עכשיו אני רק רוצה למות, אין לי חשק להילחם יותר באף אחד!
עד עכשיו רציתי לשמור את הבית - בגללך, רציתי להצליח בלימודים
- בגללך, רציתי להילחם - בגללך.
ועכשיו כבר לא. אולי זו לא הייתה אשמתך, אבל מה שקרה? כן...
אני גם אוהבת אותך, וכלות הנשמה - כבר
כאן...
שי.
ד' בטבת ה'תשס"ב יום כלשהו, זה לא
משנה
שי!!!
אני מצטער! מצטער כל כך! אני בוכה! אני בוכה כל כך! ואני רוצה!
רוצה כל כך למות! ואני שונא את ההורים שלי! כי הם לקחו אותי
ממך, והם נשבעו והם לא קיימו, את שבועתם להחזיר אותי אלייך תוך
שנה! אני אברח, אני אבוא אלייך! נשבע לך!
אני מת...
אוהב אותך- רון.
רון, כ"ב בטבת התשס"ב יום ראשון
שכח מזה, שכח ממני, אל תשבע!
עזוב אותי מאחור, זרוק את המכתבים לפח, זרוק את תמונתי. שרוף
אותם, ואת כל הגשרים, את כל הזיכרונות, זה לא שווה את הכאב, כי
שנינו יודעים שאתה לא תברח.
שכח מהכל!
חיה את חייך! שמח במה שיש לך.
ושכח את מולדתך! - זה לא מה שקולומבוס השביע את כל אנשיו?
שישכחו את מולדתם ומאותו הרגע אמריקה היא מולדתם?
שכח אותנו והתחל חייך בלעדינו - בלי הצרות בלי האנשים, שכח
שהיית אחד מאתנו, ותסתכל על התיירים הישראלים לא כאחיך - אלא
כ'הישראלים האלה'.
שכח את שפתינו, אתה טוב יותר מכולנו, אין לך מה לעשות בקרבנו!
אנחנו לא העם שלך, תשתלב בחברה שלהם, זה מה שההורים שלך רוצים
שתעשה וזה יותר טוב לכולם! ואני יודעת, בטוחה, שתוכל.
אתה אני ואני אתה.
אוהבת, ותמיד אוהב,
שי.
לא קיבלתי ממנו יותר מכתבים, כאילו שמע לכל אשר אמרתי ושכח
אותנו, אותי. אחרי 34 מכתבים הוא הפסיק, זה היה הסוף.
היו לי את חבריי, לא הרבה אבל היו. אבל בכל זאת הייתי בודדה.
נאבקתי על זכותי להמשיך לגור בביתי כל אותה שנה.
מצבה של אימי רק הדרדר. כאב לי, ראיתי אותה סובלת נורא, ושמחתי
שאבי לא ראה אותה כך. מה שמזכיר לי שבמשך שנתיים לא עליתי
לקברו של אבא. רציתי להוציא את אימי מבית החולים הנורא ההוא
אבל בית המשפט לא נתן לי התפללתי שתחזיק מעמד רק עוד מעט שאוכל
להוציא אותה שיהיו לה כמה ימים שמחים בביתה שלה.
ורון, כל כך התגעגעתי אליו, ואל מכתביו, כמה שכעסתי עליו בזמנו
וכמה שהאשמתי אותו בכל מה שקרה אותה שנה, אהבתי אותו, אהבתי
מאוד. וסלחתי לו.
האמת היא, ששמחתי שהוא הקשיב למה שכתבתי לו במכתב האחרון, הוא
סבל, סבל מאוד מכך שלא יכל לבא לעזור לי.
סיימתי כיתה י"ב וכבר הייתי בשרות לאומי ('קל"ב').
אותו היום היה יום חופש-הכנה לעוד שימוע בהקשר לעזיבת ביתי.
בקרוב מאוד לא יהיה צורך עוד במלחמה הזו, תוך חודש יום הולדתי
ה-18.
ישבתי בבית, עייפה, מותשת מהעבודה שלי עם נערי תיכון.
ישבתי בכיסא בחדר אוכל ונשמתי עמוק מנסה להסדיר נשימה ומחשבות
וצלצול בדלת החזיר אותי למציאות.
קמתי במהירות, הסטתי את שיערי מפני ופתחתי את הדלת.
בכניסה עמד חייל צעיר, עם זקן צרפתי וכיפה על ראשו.
"אפשר לעזור לך?"
"אני חושב שכן." ענה בשקט בחיוך קטן.
"כן?", שאלתי אחרי ששתק כמה שניות.
"תתחתני איתי?", הוא כרע על ברכיו.
"רון?", כיסיתי את פי בשתי ידי.
"שי!", הוא ענה, וקם.
"תיכנס! תיכנס!", קראתי בשמחה (אני לא בטוחה ששמחה זו ההגדרה
הנכונה למה שהרגשתי באותו רגע, אבל אני לא מוצאת מילה מתאימה
יותר). "שב"
"למה חשוך פה?", שאל הוא, ופתח את הווילונות, דבר שלא עשיתי
כבר חודשים.
הגשתי לו שתייה קרה ועוגה, התיישבתי מולו ולמדתי את תווי פניו
הבוגרים, שנתיים לא ראיתי אותו.
"רון שלי! כמה התגעגעתי!"
"שייקה, מה שלומך? כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך! איך את
מרגישה?"
"אני בסדר ב"ה, מה שלומך?"
"אני חי!", הוא ענה בחיוך, "ושמח!"
"מה זאת אומרת?"
"ראיתי אותך-חיי נמלאו משמעות שוב."
"ואני חשבתי שאתה הקשבת למה שכתבתי במכתב."
"באמת הקשבתי, או לפחות החלטתי שאני מקשיב לך, שאם את אומרת את
בטח צודקת! אבל זה פשוט לא הלך, לא הצלחתי להוציא אותך מהראש
שלי, ישבת שם! כמו... כמו עצם בגרון! וידעתי שאין, זה לא הולך
ולא ילך, אני אוהב אותך ותמיד אוהב!"
"ומה אתה עושה פה?", נזכרתי במה שאימא שלי אמרה ביום שהוא עזב:
'הוא יחזור, שי! הוא יחזור! אלייך יחזור', כמה התגעגעתי אליה
עכשיו.
"אז זהו, שסוף סוף סיימתי את חוק לימודי בארה"ב, ואני בן 18
וחופשי לנפשי ולא צריך לראות יותר את הורי בחיים! אז באתי
לארץ, התגייסתי, ובאתי לבדוק אם את עוד חיה פה", הוא הושיט לי
טישו שאמחה את דמעותיי. "אני אוהב אותך כל כך!"
"התגעגעתי. ואני כל כך אוהבת אותך."
"תתחתני איתי?"
"אתחתן."
כידוע לך, נולדו לי חמישה ילדים, כולם אדומי שיער - כמוני,
וירוקי עיניים - כמו אביהם שאינו אחר מאשר -רון. אייל (יולי)
- על שם אבי, הוא בן שמונה שנים, אורי (אורה) - על שם אימי, בת
שש שנים. אליה - בת חמש. שיר - בת שלוש. ונועם - בת שנה.
אז איילה זהו סיפורי העצוב - ואולי נשמע קצת כאילו אני חיה
בסרט, אבל ככה זה היה, הזוי, הא?
שלך כמו תמיד,
שי
כתבתי את הסיפור הזה לפני כל כך הרבה שנים, יש בו את שרידי
הרומנטיקה הילדותית שהייתי חולה בה קשות במשך תקופה מסוימת.
זה רק לזכר אותם הימים החלטתי לפרסם... | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.