השקט... הוא צורם לך באוזניים, ואתה מרגיש משותק.
אתה יושב בחדר שלך, לבד, ובוכה, אבל הדמעות לא זולגות.
ואתה מרגיש מיותר. מרגיש שהכול היה טוב יותר בלעדיך...
והשקט... הוא צורם...
ואתה רוצה כל כך להחזיק לה את היד, ללטף אותה ולאהוב אותה,
לאהוב אותה באמת. אבל אתה לא יכול. ושוב לא תוכל לעולם לגעת
בה, כי היא איננה עוד וזה, בגללך.
והשקט צורם. ואתה מסתובב שעות ברחובות והמכוניות עומדות בפקק
וצופרות והזמן חודל מלנוע. ואתה ממשיך להסתובב ללא מטרה בחיפוש
אחרי דבר שלעולם לא תמצא - אותה.
והשקט הוא צורם. ואתה מגיע לבית קברות ומתקרב לאט, לאט לקבר
וכל החברות והחברים שלה עומדים שם ובוכים והם צועקים ורועשים
והשקט עדיין צורם. והם מסיטים את מבטם אליך והעיניים שלהם
בוערות משנאה. ואתה עומד בצד, נרתע מלהתקרב לקבר שלה ועומד שם
עד שכולם ילכו וחושב לך לבד. והשקט צורם. ואחרוני האנשים כבר
מזמן נעלמו בחשכה. והכוכבים מבצבצים ואתה מתקרב לקבר שלה. צעד,
צעד ועם כל צעד כואב לך יותר, והשקט הוא צורם.
ופעם הראשונה אחרי שלוש שנים בלעדיה אתה בוכה. בוכה בכי חזק
בכי כואב, ואתה כל כך מתגעגע אליה, וכואב לך לחשוב שכל שנה
תצטרך לחזור לשם לקבר שלה, והדמעות זולגות. והשקט צורם.
ואתה מבין שבלעדיה אין לך מה לעשות בעולם הזה.
ואתה מתחיל לדבר לקבר, מגוחך לא? לדבר לקבר? אבל אתה ממשיך
למרות כל הטירוף שבדבר ואתה אומר "למה עשית את זה? למה וויתרת
על הכול? רק בגללי? רק בגללי? למה מי אני בכלל?!" ואתה מחפש
תשובות ואין אותם. והשקט צורם לך באוזניים.
ואתה מסתכל על השמיים ויודע שהמלאכית שלך גם מסתכלת עליך ואתה
כל כך רוצה להיות איתה ואז אתה מחליט. אתה מוציא את הקופסה
מהכיס ויושב ליד הקבר שלה. ולוקח כדור כדור ואתה מתחיל
להתעייף, ולמרות הכול אתה מאושר, מאושר באמת שסופסוף תראה אותה
ואחרון הכדורים בקופסה נמצא בתוכך ואתה נשכב ליד הקבר מחכה
לגאולה שלא מאחרת לבוא ואתה נרדם ויודע ששוב לא תקום. והשקט...
הוא צורם.