"יד בבקשה"  ביקש מהתורן וזה הושיט את ידו החשופה מכל בגד
ונטולת בשר באגפים מסוימים.  "אין שטח יותר סטרילי? מי אכל
כאן?" המשיך בתחקוריו והתורן ענה שאינו זוכר. "פגעו לך
בזיכרון.." מלמל המבקש ברחמים, אך רחמים אלו לא מנעו ממנו
התענגות על בשרו ורקמות האצבעות של התורן. "מצטער לשמוע" אמר
בפה מלא בין לעיסה ללעיסה. כל שיכל התורן לעשות היה למשוך
בכתפו הפנוייה ולפטור את הנוגס באחריות לדבר, אם כי ייתכן שאדם
זה הוא האחראי לאובדן הזיכרון. אין אפשרות לנתח ולתקן אדם עם
פגיעת זיכרון, זאת זכר והדבר העציב אותו. תורן אשר זכרונו נאכל
- תורנותו תימשך עד מותו.
התורן הביט במרקע הרחב, התמונות ריצדו בהשתקפות כחלחלה על פניו
והאזין לנאמר מהרמקולים האיכותיים סביבו. אלכוהול לא יכל
לשתות, חרף התורנות, אלא מים בלבד. מים אלו איבדו מטעמם כנגד
הבירות והוויסקי שריחם רקד סביבו. היה זה הפאב החביב עליו, על
כן סמך על אורחיו הקבועים שינהגו בו בעדינות ואולי אף הגינות.
ואז שב והתרכז בזרועו.
הנשיכה הייתה עדינה יותר מיתר האנשים. ניכר היה שהוא התחשב
בתורן. התורן מצדו צפה בחדשות שעה שאצבעו ננגסה ופורקה למספר
מפרקי עצמות זעירים וחסרי רקמות, את שאריותיהן הכניס לכיסו,
למשמרת. אולי ישתמש בהם בעתיד; מקולות המציצה האחרונים וניגוב
הדם התעלם, כמו גם מהכאב הכרוך בהם.
הניגוב ברטייה ספוגה אלכוהול הפך שגרה, ומלבד זאת- כל מחשבותיו
התרכזו במותו, באובדן זכרונו. מדוע לא גילה אחריות מזערית כלפי
עניין זה? כלום לא ניתן לקנות "מגיני זיכרון" בחנויות המיועדות
לכך? הרי שמע לא פעם אחת סיפרוים מצמררים על תורנים שאיבדו את
זכרונם תוך תורנות ובעלי תושיה בודדים שהצליחו "לגנוב" זכרון
של אחרים, אך גניבת זיכרון קשה היא. כעס עצמי כרסם בתוכו באותה
המהירות והכאב כמו האנשים שכרסמו את חיצוניותו. הוא גמר אומר
בלבו למצוא את האדם שפגע בזיכרונו. אותו מנוול, רשע. הוא קיווה
לזכור זאת.
על פי החוק אדם פגוע זיכרון כתוצאה מתורנות, יכול להעלות לדין
את הפוגע וברוב המקרים אף יזכה בתביעתו ואילו הפוגע ייאלץ
לוותר על זיכרונותיו הוא, בכדי לאפשר את הצלחת תיקונו של
התורן. על עבירות זיכרון משלמים, נאמר לא אחת בתחנות המשטרה
בעת הגשת תלונה דומה על ידי תורן, אך למעשה התיק ייסגר בלא
ראיות עם מות המתלונן.
עובדה פעוטה העיבה על תוכניתו של התורן- הוא לא זכר מי פגע
בו.
     

עלמה פסעה מולו במסדרון הארוך בבניין העירייה. היא לבשה מעיל
גשם ארוך, למרבה הפלא, שיערה כוסה בכובע צמר וכפפות לידיה
באותו חודש קיצי ועתיר לחות. "סלחי לי.." פנה אליה. העלמה
הביטה בתורן הלבוש בגדי קיץ בזעזוע ניכר. חלקי גופו הנגוסים
היו חשופים ומזוהמים, מידו השמאלית נתלה גיד, תורנותו לא
הוצנעה במאום. היא סקרה את סימני הנשיכה על צווארו וכתפיו
"כן..?". התורן, כמבין את סלידתה ממנו, עשה מאמץ בכדי להשאיר
כמה שפחות חלקי גוף אכולים והתנדנד בחוסר נוחות על רגלו הבריאה
תוך ניסיון עקר לשמור על זרועותיו החלושות משולבות מאחורי גבו-
"האם ישנו רישום כלשהו לגבי תורנים, כל דבר..?" הוא התכוון
להסביר לה על זיכרונו הפגום, הוא היה בטוח שקרא לא מזמן בספר
על סוגי פגיעות זיכרון כתוצאה מתורנויות, הוא רצה להוכיח
שהפגיעה אינה חמורה כפי שהיא נראית, עובדה,  הזיכרון הפגוע
הינו חלקי בלבד, וכפי שהוא יכול לזכור ארועים מסויימים קצרי
טווח, כך גם יכול לזכור ארועים אחרים ארוכי טווח;  הנערה חייכה
בנימוס "אני באה כרגע מאגף הרישום. האגף בהמשך המסדרון.." ועוד
לפני שהספיק התורן לשאול אותה ולו פרט מתהיותיו כרעה ברך לידו,
הפרידה את שערות ראשה מעורפה וחשפה את עצמות הצוואר שלה, קרחות
מציפוי עור ושרירים "אתה מבין, אינני זוכרת מדוע הגעתי לכאן,
מתי, מהיכן ולאן אמשיך" אמרה ומיהרה בדרכה בצעדים מהירים,
נשימותיה המהירות דמו יותר ויותר לבכי מתרחק במורד המסדרון.
התורן הביט בגבה היורד במדרגות החירום עד שנעלמה לה. גופו
הכואב הזכיר לו את התורנות על נגזרותיה ונזכר כי עליו לבלוע
משכך כאבים בהקדם. החיפוש אחר משכך הכאבים ארך דקותיים, שכן
היכן ישמור על התרופות אם לא בכיס מכנסיו; ברם, גם פרט זה כמעט
פרח מזכרונו הדל. ארבעה גברים בחליפות חלפו על פניו, דומה היה
כי יצאו מאחת הדלתות במסדרון הארוך, אחד מהם הביט בו ולחש משפט
קצר לחבריו בטרם פרצו בצחוק מנומס. ארבעת הגברים נעמדו ליד
המעלית והמתינו, התורן, אשר זכר עדיין את כללי הנימוס הבסיסיים
ביותר, כגון נעיצת מבטים בזרים, החליט להתעלם ולצאת מבניין
העירייה, בדרכו  הביתה. את בניין העירייה זיהה בנקל, כמו גם
הדרך לביתו מכיכר העיר, אולם, מה הייתה מטרת ביקורו בבניין
העירייה?
חמש שעות של חיפוש אחר דבר מה  לא ברור עברו עד אשר החליט
לחזור לביתו- הוא כתב על פתק את כתובתו ופרטיו באותו היום בו
זומן לתורנות, ובכל מקרה זיכרונו נפגע באופן חלקי בלבד. עוד
טרם הגיעו לביתו איבד חלק ניכר משרירי השוק הימנית על ידי
עוברים ושבים. הכאב בלתי נסבל ברם,  כוח להתנגדות לא קיים
אצלו, שכן, באיזו דרך אדם אכול ברובו יכול להתנגד?
הרחובות בהם גדל מתכחשים אליו, האנשים אותם הכיר, חשב שהכיר,
לא זכר אם הכיר- כולם מתייחסים אליו לפתע כאל חפץ, וכי איך
יתנהגו? הלא גם הוא נהג לזלול תורנים- מכרים, אולם, אם זכרונו
אינו מטעה אותו, מעולם הקפיד על כללי הזהירות, לכן, ניסה לשכנע
עצמו בצדקתו, לא טעם מעולם בשר חזה ותאי מוח. כמובן ישנם
אזורים בחזה ובראש מהם האכילה מותרת, שכן לא תפגע בתפקודו
החיוני של הגוף או בסיכויי תיקונו, אך כפי שמכיר עצמו בימים
אלו, סובל מאובדן זיכרון ויחס משפיל, העדיף לוותר על מעדנים אם
יש באכילתם סיכון מסויים לשלום התורן. עם זאת, את הדם הניגר
נהג לשתות במקום להשאירו לסועדים אחרים או לתורן עצמו, למען
יוכל להגן על גופו הדואב. אולי בשל כך נענש? תסכולים בגין אבדן
הזיכרון המשיכו להעיק עליו, דומה שעובדה זאת שורדת במוחו ולא
נעלמת כמו שאר הנתונים; לנצח נשארת, עד שימות.
אדם זקן שהיה אף הוא בתורנות עצר את שטף מחשבותיו ואמר: "זו לי
תורנות שלישית. אל תעצב. לא תוכל להסתתר מההמונים בתורנות. אם
יורשה לי להוסיף את שאתה יודע בוודאי, ישנם מעט חוקים להגנת
התורן, אך אל דאגה, התורנות תסתיים בקרוב!" התורן השפיל מבטו
ללא מענה. התורן הזקן התבונן באדם הצעיר יותר למולו, וככל
הנראה הבין למצבו. ביד חלשה אחת סידר את הגידים בלסת המתנודדת
שלו והוסיף "לתורנים אסור לפגוע בתורנים אחרים" משפט אשר נשמע
לתורן כשקר הישרדות, שמא הזקן חשש שהתורן יפגע בו, ישלול את
זיכרונו, בייחוד כשהחל ללכת משם כשפניו עודן מופנות אל התורן.
התורן הזקן התרחק ממנו בצעדים קטנים וצליעה ניכרת עד שנעלם
מאחורי אחד הבנייני המשרדים הגבוהים ברובע. התורן, עודנו
במקומו, ניסה להיזכר על מה דיברו ומי היה אותו אדון. מחשבה
חולפת העלתה כי האדון המבוגר היה תורן אף הוא,  אך התורן לא
הצליח להסביר לעצמו מדוע חשב כך, לכן פתר עצמו על ידי זמזום
שיר אשר נשמע כשיר ילדים, על פי הבנתו. שירי ילדים הם בעלי
תבנית פשוטה וקבועה, ידע, רובם למעשה שירי עם ונעימותיהם
עליזות, זו הסיבה שסבר כי השיר היה שיר ילדים. מעבר לכך לא
יכול היה להוסיף, שכן, הוא אינו זוכר את מילות השיר, כמו גם
מהיכן  מוכר לו.  
"אדון" נשמע מאחורי גבו קול סדוק. התורן סבב אחורנית והביט
מטה, לכיוון הצליל שדיבר אליו. הייתה זו ישישה גמלונית על כסא
גלגלים אשר צינורות יצאו מאפה ומידיה וחוברו למיכלים זעירים
בצדי ראשה, וככל הנראה גם בגב הכיסא. "כן, גברתי, יום טוב לך!"
ניסה בכל כוחו להקפיד על כללי הנימוס. הישישה שלחה ידה אל
זרועו, ליטפה אותה, או שמא לא היה זה ליטוף אלא ניסיון עקר
לנעיצת ציפרניים חלושות, התורן כבר לא ידע להבדיל. הוא קרב
אליה מעט רק בכדי להוכיח לעצמו כי צדק כאשר הזקנה פתחה את פיה
המקומט, אחזה בריפיון בזרועו וקירבה לשיניה התותבות. "לא!"
הצטעק ודחף אותה אחורנית.  האישה התגלגלה ממנו הלאה לעבר
הכביש.  "מה עשיתי?" קרא בהלם כשמשאית פגעה בישישה והרחיקה
אותה כעשרה מטרים קדימה. מספר מכוניות עצרו  בצד הכביש, קרוב
למדרכה ונהגיהן יצאו מתוכן. "מה מצבה?" איך זה קרה?" "אני מכיר
אותה" היו רק חלק מדיבוריהם המתרבים והנרגשים. אצבע מתוך הקהל
הזדקרה ופילסה דרכה לכיוון התורן ההמום בצדה השני של המדרכה
ולא ידע מה לעשות.
הוא החל לרוץ, רץ במהירות האפשרית ביותר ליכולותיו המוגבלות
נגד כיוון נסיעת כלי הרכב בנתיב בו נפגעה הגברת הישישה, נכנס
בסמטאות חשוכות ומצחינות משתן ואשפה, דרך מעברים תת קרקעיים
מכוסים בכתובות קיר אלימות ומסדרונות הרכבת התחתית. עד ששב
לרחוב הראשי שכח את המאורע, ובאדישות למתרחש סביבו החל לשאול
את הסובבים אותו לגבי זיכרונו האבוד. הוא שכח לגמרי כיצד
קוראים מחשבות והזיכרונות; לא ידע אם הייתה לו יכולת כזאת או
אם בכלל היא קיימת אצל כל אדם שהוא.
פרצופים מכוערים ולא מוכרים סבבו אותו, עיניים רושפות תאוות
בשרו, שיניים מחודדות יתר על המידה. והוא, הוא התורן, הקורבן
ואחת מכתפיו כמעט נאכלה לה כליל.  
"תורן!" נשמעה קריאה והוא סב על עקבו לכיוונה. "תורן!" הקול
קרב. היה זה אחד מחבריו הקרובים יותר, וכשהלה עמד מרחק פסיעה
ממנו אף קרא בשמו הפרטי ולחץ את שארי ידו. "אין לי הרבה להציע
כבר.." התנצל התורן, אך חברו ביטל אותו בהינף יד "אל תדאג, לא
התכוונתי לאכול ממך. עברתי קודם ליד תורנית אחרת, נגסתי
בישבנה" חייך "מה שלומך?" התורן חש חוסר נוחות והציע ששניהם
ילכו למקום חשאי יותר, מקום בו יוכלו לשוחח ללא הפרעות. השניים
הלכו בשתיקה ברחוב הראשי, והתיישבו על ספסל בהצטלבות הרחוב עם
רחוב צדדי יותר, הרחוב המוביל לגן העירוני.
"אה! מה  שלומך?" שאל התורן את חברו "כמה זמן אתה יושב פה
לידי? לא הבחנתי" שמח אליו כשראה אותו. החבר חייך בעצב כשהבין
את הבעייה. הוא שילב זרועו בזרוע התורן ויחדיו צעדו בשתיקה מלב
הרחוב ההומה אל דירתו, לא הרחק משם. כשנכנסו נעל את הדלת ומזג
לשניהם מים קרים בכוסות זכוכית. אחר התיישב אל מול
התורן:"דיווחת על כך?" שאל אולם נסוג משאלתו ובמקומה נשאל
התורן האם ידוע לו מתי מסתיימת התורנות, שכן, הוא בוודאי כתב
זאת והטמין הפתק באחד הכיסים. "אחפש, אבל אינני זוכר שכתבתי"
הסכים, וכעבור מספר שניות הוציא פתק בכתב ידו ובו שתי שורות-
הראשונה מציינת את תאריך ושעת תחילת התורנות, והשורה השניה
מציינת את סיומה. התורן נשבע באלוהיו שלא כתב פתק זה, ובכל
זאת, עם העובדות לא התווכח- היה זה כתב ידו בפתק. מועד סיום
התורנות, כפי שנכתב יועד ליום המחרת בשעת אחר הצהריים. החבר
שאל האם התורן זוכר כיצד מסתיימת תורנות, ומהו הנוהל במידה
וזיכרון התורן אובד ואין הוא מצליח למצאו, התורן זכר. אלמלא
היה זוכר, לא היה החבר טורח כלל לספר על כך.
"מה תעשה בנידון?"
התורן לא הצליח להשיב על השאלה הזאת. במקום זאת הוא שאל את
חברו מהיכן הגיעו הם לדירה, כמו גם החמיא על הוילונות הירוקים
החדשים, אשר למעשה נתלו כבר שנתיים קודם. "אני נמצא פה זמן
רב?" התעניין. חברו, בעצב ניכר, הניד לשלילה. הם המתינו בשתיקה
ובהתבוננות הדדית כמה שניות, כששאל חברו: "שלום לך!" וחייך
כאילו פגשו זה עתה "מה שלומך?" החזיר לו התורן בהתלהבות. "אני
מצטער.. ממש אינני זוכר כיצד הגעתי לביתך"..

"מועצת התורנויות שלום, מדברת פקידה, במה אפשר לעזור?" "שלום..
מדבר תורן" הקריא מדף אשר נכתב על ידי חברו את מספר התורנות.
"במה אוכל לעזור?" ענתה הפקידה בנימוס מעושה.
"אני מעוניין לקיים חגיגת סיום תורנות.. התורנות ש.." התאמץ
להבין מלה מסויימת, מעולם לא היטיב להבין את כתב ידו הלא ברור
של רעו "התורנות שלי מסתיימת מחר בצהריים!" קרא בניצחון לאחר
שפיענח את הכתוב.
"טוב ויפה" החזירה הפקידה וברקע נשמעו תקתוקים על מקלדת המחשב.
"מחר.." הנמיכה את קולה "אתה.." המשיכה באיטיות תוך הקלדה
"בסדר גמור.. הזכרון של אדוני לא נפגע, נכון?" והתורן חיפש
במהירות את השורה המתאימה לשאלה זו "כן, כן, הכל בסדר" סיכם
בחדגוניות. הפקידה הקלידה מספר נתונים נוספים וקבעה מועד ומקום
לחגיגה ושאלה האם יחפוץ התורן בקרואים אקראיים בנוסף למכריו.
לשאלה זו לא כתב חברו תשובה, שכן לא היה מוכן לה; התורן החל
להתבלבל ולגמגם וחברו כתב על הדף במהירות ובכתב לא קריא-
"אמור: "לא שמעתי את השאלה"4 וכשהפקידה חזרה על השאלה קירב
החבר את אזנו לאפרכסת ומהירות כתב "כן. כמה שיותר". "כמה
שיותר.." היסס התורן מבלי להבין את כוונת רעו. הוא שכח מדוע
מדבר הוא בטלפון ובאיזה הקשר.  "מצויין" סיכמה הפקידה ובקולה
נשמעה התמתחות "ההזמנות תישלחנה לבתי המוזמנים". התורן לא הבין
את המתרחש "אלו מוזמנים?" שאל וחברו ההמום ראה בדמיונו את
תכניתו להשבת הזיכרון יורדת לטימיון, ברם, הפקידה צחקקה
בחינניות, "להתראות, תהנה" נשמע חיוכה והשיחה נותקה.
"אתה.. יש.. " ניסה החבר להסביר לתורן את משמעות השיחה ומדוע
טעותו זו יכולה להיות קטלנית "לא כלום" חתם כשנזכר באסונו של
התורן. "כעת, המתן כאן כמה רגעים אני הולך להביא דבר מה" ונעלם
באחד החדרים.
התורן נעמד ליד חלון המרפסת, הביט בהשתוממות על עיר הולדתו.
חלקים ממנה זיהה, זכרונות ילדות מסוימים שלא יישכחו לעולם.
אזור התעשיה במערב המרוחק, שכונת מגורי הוריו הותיקה. ישנם
בתים בשכונתם, נזכר לפתע, בני מאתיים שנה ויותר. בית הוריו,
לעומתם, "צעיר"- נבנה בתחילת המאה, 1903, ולמרות שנת הבנייה
המאוחרת לא ניתן לנחש כי הבית חדש משכניו, שכן נבנה כהעתק
מושלם למקור העתיק, עד גרם המדרגות שיורד למרתף, עד יסודות
הבית ואפילו הרעפים יוצרו במיוחד במתכונת הבתים השכנים.
הוא התיישב על הספה האנכית למרפסת ונוכח לגלות כי נמצא בבית
חברו. הוא קרא בשמו ונענה "אני כבר בא". החבר, אם כן, בדירה.
"נכנסתי פנימה" צעק התורן "והתיישבתי על הספה, אני ממתין
לך!".
החבר הופיע ובקבוק קוניאק כהה בידו. "אתה מצחיק מאד" אמר התורן
במרירות "הרי אתה יודע שאסורה שתיית אלכוהול על תורנים".
החבר הרגיעו בהסבירו שבקבוק זה אינו קוניאק "זהו המשקה שתמזוג
בחגיגה לקרואים" קבע בניצחון וליטף את הבקבוק. אחר, הניחו על
השולחן הקטן מול הטלוויזיה והתיישב ליד התורן.
שתיקה.
"אתה מצחיק מאד" אמר התורן במרירות כשהבחין בבקבוק הקוניאק
"אני לא" השיב החבר "אך הבנתי שבכדי להשאיר אותך מרוכז עלי
לדבר איתך כל הזמן". התורן הפנה את עיניו התזזיתיות לחברו "למה
הכוונה?" חקר.
"אם אנחנו שותקים" התחיל החבר "אם אינך מתרכז בדבר מה" הסביר
בלוויית תנועות ידיים "אתה שוכח" שילב את רגליו "פשוט מאד".
 

"שלום, מה  שלומכם?" עמד התורן ושאל פנים מוכרות וזרות לחלוטין
אשר הופיעו לחגיגה. קבלת הפנים ארכה זמן רב, המסעדה אשר בה
נערכה החגיגה היתה גדולה, לכן במועצת התורנויות הוחלט למלא
אותה עד אפס מקום, ומאחר ולא הועלתה דרישה מיוחדת מצד התורן
הוזמנו אורחים לפי איזורי מגורים הקרובים לכתובתו הנוכחית של
התורן. לצד התורן עמד חברו ובקבוק קוניאק בידו, לוחש באזנו
משפט מדי כמה שניות. התורן, מרוכז ככל יכולתו, הצליח לשמור על
זיכרון רציף באופן יחסי, או לפחות כך דימה לעצמו. "חייך, אתה
מכיר אותו" לחש החבר בכל רגע אשר נכנס אדם לברכו על סיום
התורנות. התורן עצמו כלל לא היה בטוח שהכיר כה הרבה אנשים אך
אל לו להתווכח עם חבר אשר לחש לו זה עתה "עוד מעט הכל יסתדר,
אל תשאל איך".
"איש!" קראה גברת נמוכה בחליפה לבנה בבדיחות דעת לעבר התורן
"חייך! אתה מכיר אותה! שתף איתה פעולה!" לחש החבר "הו הו! מה
שלומך?" ניסה התורן לקשור שיחת חולין קצרצרה עם אותה גברת טובת
מראה בעיניו. הוא ליווה אותה במבטו עד שהתיישבה ליד השולחן
"הכל יסתדר עוד מעט, אל תשאל איך" אמר חברו.


בגדי החורף העבים אשר לבש התורן העיקו עליו אך  נאסר עליו
להסיר את צעיפו בכדי להסתיר את פגיעות הזכרון הרבות. למענו,
בתיאום עם בעל המסעדה, הוגבר מיזוג האוויר בכניסה ומעל שולחן
הכבוד. האורח האחרון התיישב ליד השולחן. המסעדה התמלאה עד אפס
מקום. "אני מקווה שהבקבוק יספיק לכולם" אמר החבר בחיוך לתורן
"אם לאו- אנחנו בבעיה" "חבל" השיב התורן.  "קדימה.. נכנס.. אתה
זוכר, זו החגיגה שעורכים לכבודך" הפציר בו בשקט "התורנות
מסתיימת ועוד רגע תקבל זיכרון" הם פילסו דרכם בין האורחים אשר
ישבו בצפיפות סביב לשולחנות העגולים והערוכים היטב. שולחן
הכבוד מוקם בפינה פנימית אך מוגבהת מעט במסעדה, אקווריום פינתי
רחב הפריד בין תא הכבוד למטבח ובעבר השני, וקירות הפרדה אשר
אמנם לא נשקו לתקרה, אך היו גבוהים מספיק בכדי למנוע קשר עין
בין יושבי התא לשאר אורחי המסעדה, ומלבד פתח דמוי לחרך כניסה,
קשה היה להבחין במתרחש פנימה . התורן וחברו המשיכו בהתקדמותם
האיטית "אתה הולך לנאום עכשיו" המשיך החבר "אל תשכח, לנאום.
הדף בכיס האחורי" נגע בכיסו. "סליחה, גברתי" פנה התורן בעדינות
לגברת מלאה אשר גופה מנע ממנו להמשיך "עוד רגע אתה נואם, אל
תדאג. אתה זוכר הכל" סיים החבר והתורן נעמד בגפו ליד המקרופון.
הוא הוציא את הדף, סובב מבטו בחפשו את חברו אך לא מצאו. החבר,
אשר הבין מה עלול להתרחש, קרב במהירות לתורן, נגע בכתפו "הנה
אני, לידך". הדף נפתח מקיפוליו "אתה בסדר? היינו קרובים
להפסיד" המשיך החבר בדיבוריו המאומצים והאינסופיים עד יישורו
הסופי של דף הנאום.
"גבירותי ורבותי" פתח. כתב היד היה ברור ונקי, ניכר שחברו
התאמץ "אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לחגוג איתי את סעודת סיום
התורנות, חבריי (הוא שלח מבט כללי לאנשים מימינו, כפי שנכתב
בדף) קרובי משפחה (הוא שלח מבט כללי ולא ממוקד שמאלה) ומכרים
(חייך חיוך רחב). אתם יודעים, כל תורנות היא קשה, אך היא חלק
מהמסורת שלנו, מחוקי הארץ הזאת. כשנקראתי לתורנות, זו לי
תורנות ראשונה, חשתי" שיעול קטע את נאומו, ומיד חברו הגיח
מאחוריו ולחש "אתה נואם בסעודה לסיום התורנות. אתה תורן. אין
לך זיכרון, עוד מעט יהיה" הסיר את היד אשר כסתה את פיו ואת
אזנו של התורן "תמשיך לקרוא- "כשנקראתי לתורנות", זכור- אתה
מכיר אותם!" ושב ונעמד מאחוריו. התורן התבלבל, גירד בצווארו
ועמד להסיר את הצעיף כשחברו קרב אליו שנית "אתה לא מסיר כלום!
תבקש סליחה ותמשיך לקרוא - כשנקראתי לתורנות" התרה.  "אני
מתנצל" אמר התורן מבלי להבין מדוע הוא נואם "אתם לא אוכלים, אז
אסיים לקרוא מהדף". נשמעו גיחוכים מהקהל, והוא המשיך "כשנקראתי
לתורנות, זו לי תורנות ראשונה, חשתי פחד- כולנו שמענו סיפורי
זוועה על תורנים אשר נכשלו בתורנותם, תורנים אשר סירבו והתכחשו
לתורנותם וגם על תורנים פגועי זיכרון. פחדתי, וקיוויתי שתסתיים
תורנות זאת במהרה ובהצלחה, ואכן- הסתיימה התורנות, ולמען האמת
נהניתי" צחוקים קלים נשמעו משמאלו בדיוק כשעצר לנשום והמשיך
"כל כך נהניתי, שאני שוקל לכתוב מכתב למועצת התורנויות, ולבקש
תורנות נוספת מיד לאחר התיקון! (חייך וקרץ בעין ימין)" צחוק רם
נשמע וגבר על השורות האחרונות "תודה לכולכם שבאתם- בתיאבון!"
ועזב את דוכן הנואמים. מיד עם היכנס התורן לתא הכבוד עלה חברו
לדוכן "התורן מבקש לכבד את כולם בקוניאק מיושן" קרא בהתרגשות
"אשר קנה במיוחד לרגל המאורע". לבו האיץ בקרבו. התורן, שכח מכל
המאורע התיישב והחל לאכול, אינו תוהה כלל מדוע אוכל הוא
במסעדה.
"אבקשכם לא לשתות עד אשר אמזוג לכולם! לא לשתות עד אשר אמזוג
לכולם!" צעק חברו של התורן מבעד לשאון הדיבורים וכלי המתכת
המתחככים זה בזה ובצלחות הפורצלן, בעודו מוזג מספר טיפות משקה
לכל כוס.
בעמל רב צלח דרכו ומזג את הטיפות האחרונות למנהל המסעדה. הוא
ניגש למיקרופון שנית "סלחו לי, אך לא נשאר קוניאק לתורן ולי,
המתינו רגע" קרא וסימן בידו למלצרית שתיגש אליו. המלצרית
ניגשה, האזינה לבקשתו ולקחה בחפץ לב את השטר אשר הוציא מכיסו,
והניחה בכיס חגורתה עשוי עור. אחר, סימנה בראשה לחברותיה
המלצריות לגשת עמה למטבח. "מיד ימזגו לנו משקה אחר ונוכל
להמשיך בסעודה" אמר החבר לקהל הממתין חרישית להשקת הכוסיות.
המלצרית שבה במהירות, בקבוק וויסקי זול בידה וכוונתה למזוג
לשני החברים "בשביל זה שילמתי לך?" אמר החבר בהטעמה יתרה
למקרופון תוך קריצת עין למלצרית וצחוק המזומנים, וזו ענתה
בקול, למען ישמעו האורחים "שילמת לי על שירות, לא על איכות"
ונענתה במחיאות כפיים וצחוק רם. "עכשיו לכי" אמר ללא קול.
המלצרית הנהנה ונעלמה במהירות. "שקט!" קרא החבר בסמכותיות "אני
מבקש שקט, אנו מתכוונים להתחיל". האורחים השתתקו שנית. "אני
מתכבד להזמין את התורן" נשמעו מחיאות כפיים, בעוד החבר מיהר
לקרוא לתורן הסועד מתא הכבוד "חייך, אתה בסעודת סיום התורנות"
אמר לתורן ההמום. "אל תשאל, תבין!" פקד "נפגע לך הזיכרון.
חייך. עוד מעט הכל יהיה בסדר". התורן קרב לדוכן הנואמים אולם
חברו הקדימו ונעמד ליד המקרופון "ממילא אין לך מה לומר" לחש
בעוקצנות וקרץ "חייך". התורן חייך.
"אני מתכבד להרים כוסית" הניף החבר את הכוסית המלאה וויסקי
בבוז כלפי טיפות המשקה הבודדות אשר נמזגו לכולם "לחברי הטוב,
לתורן שלנו! לחייו!"
"לחייו!" נענה פה אחד והכוסות התרוקנו באחת.
"המתן רגע" לחש.
"אם רק אוכל להוסיף כמה מלים.." אמר בהססנות "בטרם תגשנה
המלצריות.." המשיך באיטיות שונה לגמרי מהאופן בו דיבר עד כה
"עם המנות העיקריות.." חיפש מה לומר "רציתי להודות.. ל..
למועצת התורנויות אשר.." ברר את מלותיו "אשר עזרה לארגן סעודה
זו.. ו.." מנהל המסעדה ניגש אליו בזעם "אולי אדוני יסביר לי
מדוע לא הודיתם קודם?" ותנועות ידיים תקיפות ליוו את דבריו
"האנשים רוצים לאכול! לא ייתכן ש.."
"תמתין עוד רגע.." קטע אותו החבר ופנה שנית אל המקרופון באותה
הססנות "מועצת התורנויות.. אשר עזרה לנו לארגן סעודה זו.. וגם
לבקבוק הקונ.. הקוניאק" שיעולים וכחכוחים החלו מתגברים בעצמתם
"הקוניאק" המשיך החבר מעודד מההפרעות "ואני מקווה שכולכם
נהניתם ממנו, אמרתי קודם" שטף דיבורו חזר למהירותו הקודמת
והעליזה בעודו מבחין ביותר ויותר אורחים המשתעלים, בקולות חנק
והתנשמויות מהירות "זהו חומר.. סליחה.. משקה מאד עתיק" וחדל
מדיבורו. מנהל המסעדה ניגש לחבר לשאול על מהות הדבר, אך מיהר
גם הוא למקומו, משתעל ומחרחר בקולי קולות, לתא הכבוד. הוא
התיישב מול התורן ניסה לדבר איתו, ביקש דבר מה אולם התורן לא
היה מסוגל להבין. "מה קרה?" צעק בבהלה ונאלם לפתע- המנהל השתעל
פעם נוספת, נשען קדימה לכיוון השולחן ונוזל רירי בצבע חום נזל
מאפו ועיניו. התנשמויותיו הקצרות צפצפו בעוד הנוזל מתגבש על
הצלחת ככדור חום ורוטט, אצבעות ידיו הקצרות של המנהל רעדו
בחוסר רצוניות וידיו הונפו בזוית ישרה לגופו. שאריות מהנוזל
הרירי נתלו מזוויות נחיריו של המנהל אשר נותר קפוא על מקומו,
באותה תנוחה. התורן המום מיהר לצאת מתא הכבוד מבלי הבין והביט
סביבו: אורחי המסעדה כולם נעצרו,  גבם שעון על מסעד הכסאות
ואילו ראשי כולם נחים בריפיון. האם מתו? חשב. "אל תתמהמה!" צעק
אליו חברו מפתח המסעדה "הבט על השולחנות!" התורן סקר במהירות
את השולחנות הערוכים בקפידה, הצלחות המיועדות למנה העיקרית
המתינו ועל כל אחת מהן  כדור חום רוטט, זהה לכדור אשר נזל
ממנהל המסעדה. זכרונות כל האורחים במסעדה רטטו מולו בצבעם
החום. "מהר!" צעק חברו וזרק לעברו תרמיל גב "תכניס אותם
פנימה!".
התורן דילג בין השולחנות, דחף אורחים, הפיל כיסאות, דלה כל
זיכרון והכניסו לתרמיל. "תמשיך! מהר!" זירזו החבר "את המנהל!
אל תשכח את המנהל!" צווח והצטער על כך, מחשש שמישהו מאנשי צוות
המסעדה עלול להיכנס. "קדימה, נרוץ!". הם מיהרו החוצה,
כשבתרמיליהם רוטטים עשרות זכרונות, כולם בשבילו. הוא יעבור
ניתוח תיקון, הוא יהיה בסדר! הוא כבר אינו "התורן". החברים רצו
במורד הכביש, פנו שמאלה לכיוון בניין הדואר המרכזי וירדו לתחנת
הרכבת התחתית. בהמתינם לרכבת אמר לו חברו בקריצה "לא היה
בבקבוק קוניאק".
"שלום לך!" שמח אליו "איך לא ראיתי אותך קודם?"



ינואר - נובמבר, 1994, מונטריאול