New Stage - Go To Main Page

הבז כנפיים
/
כריסטמס

הוא

ערב חג המולד. באנגלית זה נשמע נכון יותר, משום מה.
Christmas Eve, או בקיצור: "כריסטמס", רק בלי ה- ט'. לעתים
כשאותיות מתלכדות להברות, ואלו מצטרפות ליצירת מלה, אותיות
מסוימות נאלמות בקבוצה החדשה. 'כמה אנשים הולכים כך לאיבוד?'
תהה. האם זו הסיבה שהוא לא רוצה להיות קבוצה או חלק ממנה? אם
כן, מה הוא עושה כאן? מוקדם מדי להרהורים כאלה, וזה אפילו בגדר
חטא לחשוב כך עוד לפני הדרינק הראשון, נזף בעצמו. במקום זאת,
הגה ללא קול את המלה שהפעילה את מחשבותיו קצת מוקדם מדי. ברור
שזה יישמע טוב יותר בשפה זרה, אבל שום תרגום לא יכול היה למנוע
את הרגשת הזרות הזו שלו, עכשיו כשנכנס לפאב המוכר. איך שלא שמע
או הגה את זה, כריסטמס היה עכשיו בפאב, והוא היה שם גם, יחד עם
כל האנשים האלה שהוא מכיר זמן רב, אולי רב מדי, שמעולם לא נראו
לו מרוחקים יותר מעכשיו.

'כל אחד לבד,' הרהר לעצמו, וזה היה הדבר המעשי ביותר שהיה לו
להרהר במשך כל הערב, חוץ מאשר בסופו, כשלקח את המעיל, עטה אותו
על גופו המתנודד, כיסה נפש מותשת ויצא את הפאב אל המולד שלו.

עכשיו הוא בכניסה, לאחר שעבר את הסלקטור בלחיצת יד של מכירים.
הדלת נסגרת מאחוריו והוא פוסע לתוך פנים הפאב, מפלס דרך בתוך
אויר דחוס, עמוס מעשן סיגריות ומחשבות מיותמות, שנזרקו לשם
ופינו מקום לאדי אלכוהול, שיאלחשו את הייסורים לכמה שעות.
האנשים חייכו יותר מאשר ציפה, אבל מצד שני למה כבר ציפה? הוא
לא ציפה לכלום. הוא כבר לא מצפה לכלום מאף אחד, למרות שהוא
חוזר לשם כל שבוע בכדי לחפש משהו, שהוא יודע בעצמו שלא ימצא כי
זה לא שם. בינו לבינו תהה אם החיוכים נובעים מאלכוהול עודף או
מנסיון להסתיר פנים מצולקי מצוקות. על אושר בכלל לא חשב. זה
יהיה יותר מדי, ידע. ובכל זאת...

הרים את עיניו כשמישהי התחככה בגופו בדרך החוצה, ורק אז שם לב
שהוא עומד באמצע הדרך. החיכוך נעם לו והשכיח ממנו את עצם
העובדה שהדרך שלו היתה לכיוון הבר, ואמצע הוא מונח משתנה הנובע
מנקודה בעבר ביחס לנקודה בעתיד, כשאתה אמור להיות בדיוק על
האקוטור באקויליבריום. כבר דקה שהוא עומד באותו המקום.

הלהקה שניגנה על במת העץ הקטנה נראתה לו כאילו כפו עליה לפרוט
על מיתרים, ועכשיו היא נשלטת על-ידי כורח הרמקולים להוציא
מתוכם צלילים, שיזינו את החיוכים מדיפי האלכוהול, שימשיכו
להיות מרוחים על פני כל, שימשכו איתם את הזמן המנותק, עד הקצה.
כסאות פזורים מסביב לשולחנות שריכזו אותם להוויה אחת, איפשרו
לו לחפש דרך ממשית לפלס. עודו מהרהר וכבר היה ליד הבר, שני
כסאות בסמוך להמולה צחקנית של אנשים מוכרים לו, וזרים עד כאב.
האקוטור היה כאן כל שבוע, וכל שבוע הוא היה רחוק
מהאקויליבריום, כרחוק מזרח ממערב. הברמן ידע מה הוא אוהב
והבירה שלו ישבה לידו, צוננת ובלי קצף, תוך רגע לא מורגש. עם
הלגימה הראשונה ניסה לאחות את הקו המשותף לעצמו ולמהות ישיבתו
במקום הזה. הוא ידע שמזרח ומערב נפגשים איפה שהוא, והוא ידע
שבסך הכל הוא מחפש את נקודת המפגש הזו, שבדרך-כלל מגיעה לאחר
כמה שוטים חזקים במיוחד. אלא שאז הוא לא יכול להפיק ממנה כל
הנאה או תועלת, כי הוא מתרסק אל הרצפה.

והיא היתה שם.

עיניו אשר נדדו לכיוונה, נאבקו עם צווארו, שהכריח את ראשו
לציית להלמות קורנס מחשבותיו הטורפות בו. 'היא לא מעניינת
אותי,' חשב וידע שהוא משקר לעצמו, אבל כל דרך אחרת היתה חושפת
אותו לצינת הפינה בה ישב, והוא לא רצה בזה. במה רצה? זה לא ממש
משנה. לא בזה. עם כל לגימה שלגם מכוס הבירה המתרוקנת, דימה
אותה מגניבה מבט לעברו, אבל היא היתה עם אנשים והיא צחקה. אף
לא אחד עניין אותה ממש, ידע, אבל לא יכול היה לקחת אותה אליו
בכדי שיסכימו על חוסר הענין. בטח שלא על-מנת שיעניינו אחד את
השני.

'מה אתה רוצה מעצמך?' שאל את עצמו ומיד מיהר לבקש מהברמן שוט
טקילה, לפני שישיב לעצמו, לפני שיקרוס לרצפה לפני הקריסה, שלא
יקרוס מהסיבות הנכונות. 'כמה זמן לוקח להכין שוט מזוין אחד,'
התעצבן במשך כל אותן 31 השניות מרגע שביקש אותו מהברמן ועד
שהוא הגיע וגאל אותו מייסורי מחשבות ענין על חוסר ענין. שוב
ניצל ברגע האחרון. כשהקריסה תבוא הוא יודה לברמן ולא
לפסיכולוגית. גם זו דרך להשאר שפוי.

שירת יום הולדת לכדה את תשומת לבו והסיחה דעתו מהרהורי סרק.
הוא התבונן לכיוון ממנו בקעה השירה והבחין בשולחן מאורך, שהיה
למעשה צרוף של מספר שולחנות מסביבו התקיימה המולה, שכללה נרות,
עוגה וכלת שמחה, שהיתה מוכרת לו, וכמובן, זרה עד מאוד. זו לא
היתה היא. היא, ישבה שלושה כסאות ממנו ומרחק שנות אור.

הברמן החליט להיות לארג' וכיבד אותו בשוט של תערובת ירוקה.
'השמש תזרח הלילה מוקדם מאוד', חשב לעצמו ולא התעמק במחשבה,
שהתערבבה עם שאריות הנוזל הירוק, הבירה והטקילה. מוזר, הוא לא
מחייך כמו כולם, רק נהיה עצוב יותר. ואז נגיעה בזרועו.

הרים את ראשו וראה אותה מולו, מניעה שפתיים ללא קול. רצה לשאול
אותה מה היא אומרת, אבל פיו מאן להשמע לו. שפתיו נשארו קפוצות
והוא החניק זעקה, שמיד דימה להבין שהיתה מפחידה אותה אילולא
נקפצו שפתיו. מלמולה הבלתי ברור נהדף מעל פניו החתומות, והיא
נפנתה מעליו וחצתה את הפאב לחלקו השני, נעלמה לחצי דקה, חזרה
לבר והתיישבה בכסא, בין כל האנשים שלא עניינו אותה.

הבנה מאוחרת כואבת באופן לא רגיל. כשהבין שזעקה היתה מקרבת
אותה יותר מאשר האלם המגונן, היה זה כבר מאוחר מדי. היא לא
היתה שם עוד. פתאום נקבצו להם כל אותן מחשבות ואיימו להטביע
אותו בתוכן. 'אירוני,' שח לעצמו, הן הרי כולן שלו.

שולחן יום ההולדת החל להתפרק למרכיביו, והוא הבין את הרמז
ונטש. קם מהכסא, שלף את הארנק ושילם לברמן על השתיה. עטה על
עצמו את המעיל וניסה להבין את מהות הקשר בין כריסטמס לחולין
טקס השתיה המקודש עת עבר לידה, מנסה ללקט מעט מריחה המשכר,
שהבדיל אותה מבין כל העשן.





היא

כולם מדברים סביבה ואף לא אחד נוגע. בכל זאת היא כאן, ביניהם,
מעבירה את הזמן, סוגרת מצוקות בלופ של שעות האילחוש השבועיות,
והיא לא ממש צריכה את זה אבל פוחדת לנסות משהו אחר. זה מאיים
מדי. היא צריכה בטחון, והיא משיגה את זה בדרך לכאן.

כשאת מכירה את הדרך שאת הולכת בה, קל לך יותר לשאוב ממנה
וודאות. קל היה לה יותר לשאוב וודאות כזו מאשר לתור אחריה
בחושך בין קרעי הנפש. קל מאשר להתייצב מול לבטיה, שגרמו לה
לשוב לפאב הזה כמעט כל שבוע ולסלק אותם אל תחתית הבאר,
שבקרקעית הקיבה החמושה מכל טוב ארסנל הבר. הדרך תמיד ברורה,
וודאית ונוחה, עד שהיא מגיעה לפאב. אז מתחיל המאבק שלה עם
עצמה. צריכה לשבור את המעגל, צריכה לפרוש כנפיים, אבל היא לא
מאמינה שיש לה כי היא לא יכולה להסתכל לעצמה בגב. וגם אם היו
לה, מה היתה עושה איתן? היא לא מאמינה שאפשר לעוף ולכן היא
מטביעה עצמה באלכוהול וזרות. כלפי כולם כי ממילא כולם רחוקים.
אבל גם כלפיו, כי הוא יכול להיות קרוב מדי והיא עדיין לא
מוכנה. היא רק לא יודעת שאי אפשר להיות מוכנים תמיד, לפעמים
צריך לדעת להרפות, ואז זה קורה. בינתיים היא לא מרפה. עד מתי
כאב עמום בבטן יגבר על המחשבה? מתי להפך? ומה כבר עדיף?

החנתה את המכונית במפרץ החניה, ממש מול הכניסה לפאב. היום שיחק
לה מזלה והיום יש לה מקום חניה. 'זה כל המזל של הערב,' הרהרה
לעצמה, אבל קיוותה שזה רק סימן להמשך ערב טוב. מאוחר יותר
הגיעה למסקנה שהאנשים לא מעניינים אותה. העצוב בכל זה, הודתה
בינה לבין עצמה, שהיא ידעה את זה עוד לפני שנכנסה לפאב, עוד
לפני שנכנסה למכונית. למעשה, בטרם יצאה מהבית, לפני הרבה זמן.

נכנסה לפאב והתחילה בסבב שלום, לא לפני שהלבישה על עצמה חיוך
מיוחד ששמרה אותו בקופסה לערב הזה. כשתצא הוא בטח יימחק, והיא
תצטרך לחדש אותו עד השבוע הבא. בינתיים היא משתמשת בו בלי
הכרה. הדרינק הראשון כבר מולה. הברמן יודע מה היא אוהבת ומעניק
לה את כל תשומת הלב שהיא צריכה, בין לקוח ללקוח. זה לא הרבה,
אבל מספיק בכדי שתחזור לכאן פעם נוספת. גם היא מהסיבות הלא
נכונות כי גם בשדה של קוצים ניתן למצוא דרדר עטור פריחה. כמה
זמן היא מחכה לפריחה שלה? כל מה שהיא צריכה זה קרן אור קטנה
שתסמן לה שהיא רשאית לפרוח, סימן שיגרום לה להתפכח, ועד שהם
יבואו הברמן יספק לה תחליף לא פחות טוב. אולי ערב חג המולד זה
זמן טוב.

אולי ערב חג המולד זה זמן טוב להתחיל וללכת. לרדת מהצלב שהיא
נושאת על גבה במשך שנים ששרכה את דרכה לאורך הויה דלרוזה שלה,
ופשוט להתחיל וללכת. חופשיה. עם הצלקות תוכל לחיות, ובלבד
שתהיה לה מנוחה. האם זו בקשה גדולה מדי? אומרים שבחג המולד
מקבלים מתנות מסנטה. למרות שהיא כבר גדולה מכדי להאמין בסיפורי
מעשיות היא היתה מבקשת משהו ממנו, כמובן, אלמלא היתה יהודיה.
האורות האדומים-ירוקים שריצדו על עץ האשוח אשר הוצב במרכז הפאב
החזירו אותה למקום הנוכחי והיא התמקמה על כסא בינות לאנשים
הנוספים, האנשים המוכרים לה, שעטפו אותה והשלימו את פעולת
האלכוהול, וכן, זה נעים. החיוכים שטפו, השיחות קלחו, החיבוקים
איפשרו אשליית חום נעימה, והיא התמכרה לכמוסת הזמן שלה, מתמסרת
ללהג השטחי של כל האנשים המשעממים האלה, וזה היה בטוח. בטוח -
כי הוא לא כאן. בכל אופן, לא ראתה אותו כאן וזה היווה לה הקלה
ונטל בה בעת. האנשים המשיכו לדבר והיא תהתה איפה הוא לעזאזל.

הלהקה חזרה מההפסקה שנטלה לעצמה. צלם חובב ופנים מוכרות לפאב
צילם אותה נשענת על שולחן פול ירוק מוקף מסגרת עץ. היא צחקקה
בחצי מבוכה, חצי התרפקות של זוהר, ואז הוא עבר והדבר הראשון
שעבר לה בראש זה לומר לו שמצלמים אותה. הוא ענה משהו מבלי
להתעכב, והיא רק הלקתה עצמה על המשפט האידיוטי הזה שלה.
הטריוויאליות הזו עוד תהרוג אותה. הטריוויאליות הזו טובה לכל
השאר, לכל הטריוויאליים חסרי הפנים, ידעה, אבל לא עבורו. בכלל,
מה אפשר לומר למישהו בעל מחשבה חדה ואבחנה פוצעת? אפשר להיסגר.
זה בטוח יותר.

אבל היא רצתה להיפתח. היא כבר ניסתה להיסגר קודם לכן, וזה הכה
בה בעוצמה שלא תארה לעצמה שיכולה לבוא ממנו. אם היו שואלים
אותה קודם לכן אם מישהו שהיא תחייך אליו יוכל להתעלם ממנה
באופן כל-כך גורף, המחשבה לבדה היתה מעלה בה צחוק. ממנה? שום
סיכוי שבעולם. שום דבר מצחיק לא היה באופן בו התנתק ממנה.
ממלה. מתפישת עולם ועומק שלא הכירה באף אחד אחר, וזה היה
מפחיד. מפחידה אפילו יותר מעצם ההתנתקות היתה הנכונות לעשות
כן. 'מי אתה?' תהתה בינה לבינה. חבל שלא ידעה מה היא מחפשת, אז
לפחות היתה יכולה לשאול את עצמה האם הוא יוכל לגלות לה את זה.

אז חזרה והלכה, והלכה וחזרה, והתיישבה על הבר עם כל הפרצופים
המוכרים, מרחק שלושה כסאות ממנו. שמה לב שראשו מסתובב מדי פעם
לכיוונה, אבל לא ידעה אם באמת הוא מסתכל אליה או סתם לכיוון.
כל שידעה הוא שהיא מסתכלת מדי פעם לכיוונו, בתקוה שתוכל להסתכל
עליו, אולי זה יאפשר לה ללכוד את מבטו ולגשת. הנה היא שוב
מסתכלת לכיוונו, הנה הוא מסובב את ראשו, הנה עיניו עוקבות אחר
הסיבוב, הנה עוד רגע ותיפגשנה העיניים, הנה הלמות הלב, הנה
הרעד, הנה ראשה המוסט ומבטה הנערף באבחה עצמית אל תוכה. עיניה
ההזויות ימצאו אותה קרובה לרצפה. האם אי פעם היה קרוב לשם?
ידעה שכן, לא ידעה עד כמה.

כפי שלא רצתה לבוא לפאב, כך גם לא רצתה ללכת משם. כפי שלא רצתה
לפגוש את האנשים המוכרים, כך גם ציפתה לחברתם. כפי שלא רצתה
לחייך עם כולם, כך התרחב חיוכה בתוך כמוסת הזמן שלה. כפי שלא
רצתה לראות אותו, כמהה לרגע בו ייכנס מבעד לדלת הפאב ויגש
אליה. ידעה שיבוא עמוס תנאים. ידעה גם שיקשה עליה לקבלם. ידעה
שתצטרך לעשות מאמץ כי בלעדיהם הם לא יהיו, כלומר, תיקנה את
עצמה מיד, הוא לא יהיה. כשהוא נכנס היא קפאה והוא חלף על פניה.
מה היא רוצה מעצמה? וקראה לברמן שיגיש לה עוד כוס.

נזכרה ברגע האומץ הקטן שאזרה וניגשה אליו לומר לו שלום. רק מלה
אחת. רק בשבילה. רק בכדי לשבור את המעגל שלה. פעם לא נזקקה
לאומץ. פעם היתה ניגשת בלי בעיה, מבלי לחשוב. פעם היא היתה
אומרת את מה שבא לה, לכולם. אבל פעם היא לא ראתה אותו ממש. גם
היום לא, אבל היום היא לפחות רואה את צילו, וזהו צל עמוק מאוד.
כאילו שעד עתה טיילה בחורשה קלה, כשלפתע שאגה רחוקה מבשרת לה
שהיא יכולה לסגור עליה במהירות, ומתברר לה שהיא נמצאת, למעשה,
בפאתי יער עבות. בשביל להתקרב לשם פעם נוספת היא צריכה לאזור
אומץ. קולו היה קצר ומתכתי, והיא ברחה. אלוהים, עם כל החדות
הזו, אין הוא מרגיש בכלום?!

המעיל התרומם מעל משענת הכסא, כשהוא לבש אותו בכוונה לעזוב
אותה. 'לעזוב את המקום,' שוב תיקנה את עצמה בזעף. עבר לידה
ונעצר לומר שלום לאחד מהפרצופים המוכרים. ניסתה ללחוש לו משהו,
אבל מצאה רק את שובלו המתרחק. כאב עמום החל להתמקם בבטן ומחשבה
חדה ניסתה לפלח את הראש. כמה בדידות יש בקרבה. כמה בקרבה.

'מחר,' הרהרה לעצמה, 'יבוא מאוחר מאוד'.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/2/05 12:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הבז כנפיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה