זה היה יום גשום, פתחתי את העיינים בחדר הקטן שההורים שלי שכרו
בשבילי במרכז תל אביב, ניסיון להרחיק אותי מכל הזבל והחרא שהיה
בצפון.
עוד יום לסחוב, לא יכולה יותר! מתי יהיה יותר טוב? מתי אני
אראה אור צהוב בבוקר במקום אור חיוור וחולה?
כשהעיניים עדין סגורות, אני מחפשת את כוס המים ולוקחת את שני
הכדורים שעל השידה, צהוב נגד דיכאון, אדום תוספת אישית שלי,
ממריץ אותי, נותן לי כוח לשאר היום.
החדר נראה זוועה, מלוכלך מהמסיבה שהייתה פה אתמול עד שעת בוקר
מוקדמת, מסיבה מיוחדת, מסיבה פרטית, אפשר להגיד מאוד פרטית, רק
אני ואנוכי, מוזיקה חזקה נגנה ברקע ואני רקדתי כמו מטורפת.
אחרי מקלחת זריזה אני לובשת מכנסים שחורות שקניתי בטיול האחרון
שלי בכיכר המדינה, חולצת כפתורים סגולה.
קצת סומק ועיפרון שחור בעיניים, וזהו, אפשר להגיד שנראתי כאילו
ישנתי כמו נסיכה 12 שעות במיטה הוורודה שלי בחדר הוורוד שלי,
ליד החבר המדהים שלי, אבל זה לא היה ככה.
אי אפשר היה לדעת שבגיל 15 עזבתי את הבית, ברחתי לאילת שם
עבדתי בעבודות מזדמנות, בגיל 17 שירותי הרווחה מצאו אותי
והכריחו אותי לחזור לבית של ההורים שלי בצפון, שם חיתי חיי
דיכאון ובלית ברירה ההורים שכרו לי דירה בתל אביב ומצאו לי
עבודה.
אני יושבת בחנות הנוראית הזאת, מחכה כבר לרגע שיהיה לי מספיק
כסף לעזוב את המקום הזה, את העיר המגעילה הזאת, את האזור
המגעיל הזה, את הארץ המגעילה הזאת! הפלאפון צלצל, זה היה
נמרוד, הוא שאל אותי אם אני צריכה היום מלאי חדש, הוא אמרה לי
שהגיעו לו תינוקות סגולים. התלהבתי, בשורה כזאת יכולה לעשות לי
את היום, את השבוע.
קבעתי איתו במקום הקבוע ב-16:00, נתתי לו את הכסף, לקחתי את
"התינוקות" שלי ויצאתי משם.
הגעתי הביתה, הייתי באקסטזה רצינית, לא חשבתי על שום דבר חוץ
מהסגולים הקטנים שהיו לי בשקית.
12, 12 כדורים בלעתי באותו ערב.
עכשיו אני מספרת את הסיפור הזה ממקום לבן, ממקום שכל בוקר אני
רואה אור צהוב, ולא אור חיוור, מקום שכיף לי להיות בו, מקום
שאני לא צריכה לקחת את הכדורים הקטנים האלו כל יום.
היום אני מאושרת.