1



יואל פקח לאט את עיניו.
אשתו ישבה ליד המיטה, מלטפת את שיער ראשו.
מסיכת החמצן על פניו היתה פחות ופחות יעילה, כך לפחות הוא
הרגיש. הגרון כאב עם כל נשימה שלקח. כל כך כאב. כל כך כאב.
אשתו חייכה אליו. דמעות עלו בעיניה.
יואל הבין עתה היטב, את מה שכולם הבינו כבר קודם. הוא הבין
שזהו הקרב האחרון. קרב אבוד, ככל הנראה.
" אתה חייב להלחם, אתה שומע אותי? אתה חייב להלחם" - לחשה
אישתו על אוזנו, הדמעות הופכות לבכי.
יואל בקושי ראה משהו. כמויות המורפיום שקיבל היו היום גדולות
במיוחד והוא חש מטושטש מאוד.
בערפל הכבד מסביבו בקושי זכר לפני כמה זמן חלה. הוא חשב שהוא
יכול ממש למשש את הגידול שבראשו.
אני אנצח אותך, מוות - סינן  בליבו, - אני אנצח אותך למען
אשתי.
יואל חש עייף כמו שלא חש מימיו. הוא הביט פעם נוספת באשתו,
ונרדם.















2



הרופא הביט בשעון.
" שעת מוות - שלוש ושלושים" - קבע.
































3



יואל התעורר. השמש זרחה בשמיים, כך נראה. האור היה חזק מאוד,
מסנוור להחריד.
איפה אני? - שאל.
אתה פה - ענו לו.
איפה זה פה? - שאל.
פה, זה כאן.
אה - ענה , עכשיו הכל ברור.
הוא נעמד , מביט סביבו. האור מכאיב ממש לעיניו.
יואל החל ללכת, רואה רק אור ואור ועוד אור. נקי, זך, טהור.
הוא הרגיש נפלא. כאב הראש נעלם לחלוטין. מפרקי ידיו חזרו
לקדמותם, נשימתו היתה חלקה.
יואל חייך לעצמו חיוך גדול. הוא הרגיש עירני מאי פעם , חי יותר
מתמיד.
אני מת? - שאל.
אתה מת - ענו לו.
אה - ענה.
הדבר לא נראה לו בעל חשיבות כלשהי והוא המשיך ללכת.
כעבור זמן מה, אותו לא ידע וגם לא רצה להעריך, ראה במרחק
נקודה. שחורה.
יואל החל ללכת לעברה.
הנקודה הלכה וגדלה עד שהפכה לכתם שחור, והכתם הלך והפך לחלל
שחור, מסביב להכל, מקיף את הכל.
הזכר היחיד לאור היה נקודה לבנה קטנה בכיוון ממנו הגיע יואל.
יואל המשיך ללכת עד שהנקודה  הלבנה נעלמה כלא היתה.
ופתאום הוא נזכר.
נזכר באשתו, נזכר בשני ילדיו, בחברים שלו. אפילו בכלבה שלו הוא
נזכר ובגורים שהמליטה לאחרונה.
כל הכאב נחת עליו בבת אחת.
זה לא הוגן! - צעק.
לא, זה לא הוגן - השיבו.
הכל היה לי! הכל! ואתם לקחתם ממני את זה.
זה לא אנחנו, זה הוא - ענו לו.
'הוא'? - שאל.
הוא - ענו לו - המוות.
אה - ענה.
זעם שכמותו לא חש בחייו, זעם שאפשר לחוש רק פה, במקום השחור
והאפל הזה, החל להלום בכל גופו.
איפה הוא? - שאל.
מה? - שאלו אותו, המומים.
איפה הוא? - שאל שוב.
הם צחקו.
למה אתם צוחקים? - שאל.
לאיש לא ניתן לראות אותו  - ענו.
אני דורש לדבר איתו - זעם יואל.
דורש? - התפלאו.
דורש - ענה.
למה? - שאלו.
אני מתכוון להתעמת איתו. זו זכותי - ענה.
זו אכן זכותך - ענו - לך בעקבות השחור אל השחור יותר והשחור
ביותר. שם תפגוש את שומר דלתו של המוות. הוא יחליט אם לאפשר לך
להכנס פנימה.
תודה  - השיב יואל.
ועוד דבר - הוסיפו.
כן?
ראה הוזהרת. מתי מעט הורשו להכנס ומי שכבר נכנס הושלך לאבדון
הנצחי.
יואל קימט את גבותיו, קמץ את ידיו והחל ללכת אל השחור ביותר,
השחור המוחלט.

















4



שומר הדלת ישב על כסא והביט ביואל המתקרב.
השומר היה זקן, זקן כמו הנצח. מרב קמטים קשה היה לזהות את פניו
אך עיניו היפנטו את יואל: עיניו אמרו נעורים, אמרו חיי נצח.
עיניים כה מלאות חיים לא ראה מימיו.
" מה רצונך?" - שאל השומר.
" להתעמת עם המוות" - ענה.
השומר נעמד, זריז באופן מפתיע, וקרב אל יואל.
" להתעמת, הא?" -  שאל.
" זו זכותי!" - צעק יואל - "זה לא הוגן".
" זה מה שכולם אומרים" - ענה לו השומר, "חזור כלעומת שבאת".
" לא אחזור" - השיב יואל.
" לא?" - שאל השומר.
" לא" .
" אכניס אותך בתנאי אחד".
" כן?" - שאל יואל, נרגש.
" ענה לי על שלוש שאלות. רק אם תענה עליהן בכנות אכניס אותך
פנימה. זכור! רק אם תענה עליהן בכנות".
" בסדר" - השיב יואל.
" שאלה ראשונה" - פתח השומר, - " מה אתה מעוניין להשיג בעימות
עם המוות?".
יואל חשב לרגע ואז ענה: " את חיי הקודמים. אני רוצה לחיות. זה
לא הוגן מה שהוא עשה. סרטן ככה באמצע החיים. היו לי חיים
נפלאים, אפילו הרבה כסף, והוא הפסיק הכל ככה פתאום".
השומר התיישב, חיכך ידו במצחו ושאל: " שאלה שנייה, האם אתה
חושב שתוכל לגבור על המוות?".
" כן, אני אגבור עליו. אני חייב. למען אשתי אני אגבור עליו".
" שאלה שלישית ואחרונה - האם אתה פוחד מן המוות וממה
שעלול לקרות לך אם תובס?".
יואל התלבט. האם הוא פחד או סתם רעד מזעם?
" לא, אינני פוחד" - השיב.
שומר הדלת הביט בעיניו של יואל.
יואל הביט בעיניו של שומר הדלת.
" שקרן" - אמר לבסוף השומר, " איש אינו עומד מול המוות וליבו
ריק מפחד. המורא נוזל מעיניך, מאפך, מאוזניך. חזור כלעומת
שבאת. מוג לב".
יואל השפיל מבטו.
יואל הרים מבטו.
"סור מדרכי, זקן טיפש!" - צרח לעבר שומר הדלת, הדף אותו על
הכסא ורץ פנימה, טורק אחריו את הדלת.




































5



" נכנסת ללא רשות" - אמר המוות, עומד בפינת החדר, מחייך.
" לא היתה לי ברירה".
" נכון, לא היתה לך ברירה" - ענה, "עם זאת, נכנסת ללא רשות".
יואל התעלם מן ההערה.
" באתי להתעמת איתך".
" להתעמת? איתי?".
" כן, אני רוצה לחיות".
המוות צחק - " לחיות?".
" כן, זו זכותי".
" אני חושש שלא".
" אנחנו נראה".
" אנחנו אכן נראה" - השיב המוות, "אני לא חושב שאתה מבין מי
אני! כל מי שהעז להתעמת איתי בעבר הובס ונידון לאבדון נצחי,
והאמן לי, זה לא תענוג גדול. אני מניח גם שהם הזהירו אותך בקשר
לזה".
" הם אכן הזהירו" - השיב יואל.
" בסדר! בא נתחיל בקרב!"
" קרב?"
" למה ציפית? אתה מבקש הרבה, אז הילחם בשביל זה".

והקרב החל, ויואל פחד, אבל נלחם. הוא נזכר באשתו, הוא נזכר
בילדיו, בארוחות הבוקר המשותפות, בכדורסל של ימי חמישי בערב,
בשווארמה של חאזן. הוא נזכר בקומדיות הטפשיות בערוץ שלוש
ובכלבה הנובחת בחצר. הוא נזכר בשבתות על האש עם כל החברים שלו
ובימי מילואים  שבהם שוכחים מהכל, והוא נלחם, נלחם קשה יותר
ממה שלחם מישהו לפניו.
המוות אכן הופתע מאוד מנחישותו של יואל והפעיל את כל כוחו.









6



כעבור זמן שנראה כמו נצח וקרב שנראה כמו מלחמת עולם, גבר בפעם
הראשונה בן אנוש על המוות.
" ניצחתי אותך מוות" - אמר יואל, " למען אשתי".
המוות שתק.
" עכשיו החזר לי את החיים. אני רוצה לחיות".
" אני לא יכול" - השיב המוות.
" מה זאת אומרת לא יכול? אני גברתי עליך!".
" אני לא יכול, אין בכוחי להחיות אנשים. אני מוות. אני לוקח
חיים, לא מעניק אותם. רק החיים מעניק חיים".
" למה לא אמרת לי מקודם?".
" לא שאלת".
יואל הבין לפתע את ההגיון שבדברי המוות.
" היכן אני יכול למצוא את החיים?" - שאל.
" אתה לא יכול" - ענה המוות, " החיים ימצא אותך אם ירצה. אתה
לעולם לא תמצא אותו, מצטער".
" אז זהו? זה סופי?".
" מצטער".
" אני אמצא אותו" - ענה יואל.
וכך, האדם הראשון שגבר על המוות, יצא מן החדר, לא שוכח לסגור
אחריו את הדלת.














7



את החיים פגש במקרה, כעבור כמה חיי נצח, הרבה מאוד זמן לאחר
שהתייאש מלמצוא אותו.
יואל ניגש אליו.
" אתה הוא החיים?".
" כן, למה?".
" אני רוצה לחיות".
" לחיות?".
" כן, לחיות. מגיע לי. זו זכותי. זה לא הוגן היה להרוג אותי
ככה. אני רוצה לחיות".
" בסדר".
" מה?" - שאל יואל, נדהם.
" אמרתי בסדר" - השיב החיים, " עצום את עיניך".
יואל עצם את עיניו, וחיכה.























8



יואל פקח עין אחת, ואז עין נוספת.
הוא ישב בחדר.
החדר היה מלא בארונות. על הארונות היו ספרים רבים. החדר היה
מטונף, חרקים התרוצצו בו בכל פינה. אבק רב וקורי עכביש נמרחו
על קירותיו, מתערבבים בריח הצחנה.
יואל זיהה את החדר, בקושי.
זה הבית שלו.
הוא נושם.
יואל נגע בעצמו. בראשו. בבטנו.
הוא חי.
יואל צעק משמחה ורץ לחפש את אשתו.
הוא לא מצא אותה. ולא את הילדים ולא את הכלבה ולא את הגורים.
הם מתים - נזכר לפתע.
כאב נפשי עצום נפל על כתפיו, נדמה היה לו שעוד רגע והוא נרמס
לגמרי.
עברו כבר חיי נצח רבים . הם כולם כבר מתו מזמן. הם, והחברים
שלי, ואפילו הבוסים בעבודה. כל מה שהכרתי וידעתי ואהבתי כבר
מת. מזמן. כל החיים שלי כבר אינם.
יואל עלה לקומה העליונה. הוא נכנס למה שהיה חדר השינה שלו ושל
אשתו.
יואל פתח את המגירה התחתונה שבשידה והוציא ממנה אקדח.
הוא הביט בתמונה המאובקת של אשתו ששכבה מנופצת על השידה, ואמר:
" אני אוהב אותך, אני תכף בא".