הוא עמד, נשען, על המעקה
מסתכל מסביב כאילו מחפש את חבריו.
עיניו בוהות באוויר, לא רואות אותי.

ואני מסתכלת עליו,
בשקיקה מחודשת,
כאילו הכעס ניצת מחדש,
והאהבה,
שורפת כאילו מעולם לא חדלה.

רגלו נשענה על הקיר,
הוא היה בודד,
עיניו לנפשי חדרו,
אך הוא לא ראה אותי,
הייתי רחוקה מידי,
מאז ומתמיד ודרכינו נפרדו כעת.

תמיד שיקרתי בנוגע לאהבתי,
אמרתי שאותו שנאתי,
אך ביני לבין עצמי חקרתי ושאלתי,
אף-פעם לא הגעתי לתשובה,
לא חדלתי לשאול.

והיום, מהאוטובוס,
זה נראה כאילו לא נפרדנו מעולם
הבנתי, שרק ע"י העלמת הכאב,
זכיתי בעוד המון,
והוא פועם,
מדמים,
גורם לי לאהבה,
בלתי רצויה.

גרמת לי להתאהב,
אני שונאת אותך.








מוקדש לב.ט.
סיפור אמיתי וכואב...