מאז השחרור שלי מצבא העם עוד לא עברה שנה, חזרתי לעשות את מה
שאני יודע, ללמד. בעיקר ללמד בחוגים לילדים, בכל מיני מקומות,
לפעמים לעשות ימי "כיף" לימודיים בנושאים מדעיים, הם בכיתות
ב-י"ב. אני - אני טוב במה שאני עושה, מספיק נחמד כדי
שתיכוניסטים יבקשו לקבל אותי בתור מורה קבוע, מספיק דידקטי כדי
שהמורים שלהם יסכימו, זה באמת עשה לי טוב - לדעת שבאמת חושבים
שאני טוב. אבל לא זה העניין פה, ממש לא.

בדרך כלל הנושא עולה איכשהו, ואני מתרחק ממנו כמו הצד
הידרופובי של השמן ממים, הילדים שואלים - בן כמה אתה? איפה
שרתת? יש לך חברה (/אישה)? לא שממש אכפת לי לגלות להם שאני בן
22, שעוד לא החלטתי מה ללמוד לתואר ראשון, וגם "לשקר" לגבי
חברה (כבר קרה שילד החליט שהוא רוצה לשדך לי בת כיתתו, אבל כמו
שאומרים, פיקח לא נכנס למקומות שרק חכם ידע לצאת מהם - הייתי
פיקח). השאלה שבאמת עושה לי צרות היא "איפה שרתת?" לא שאני
מתבייש, אולי רק קצת.

הסיפור שלי עם הצבא קצת מסובך, עוד לפני הצו הראשון כבר ידעתי
שיש לי פטור, בעיה רפואית, לא רצינית. אלרגיה לקמח חיטה אם אתם
חייבים לדעת. וזה לא ש"השתמטתי" אפילו התנדבתי לשרת, אני מאמין
שזה היה נכון וחשוב והייתי עושה זאת שוב. זה המקום שבו שרתתי
שבעייתי בעיניי, השרות דווקא עבר לי די חלק, פגשתי אנשים -
רובם טובים ובתור מתנדב הייתי מחויב רק לשנתיים ואת הגימלים
לקחתי מהרופאה שלי באזרחות.

אז מה היה כל כך נורא? התפקיד שבו הייתי, הדברים שאותם עשיתי.

אני שרתתי במנהל הגיוס, לא יחידה גדולה במיוחד, או קטנה מאד,
בלי אמל"חים סודיים וכל מיני בסיסי פזצת"א שרק אנחנו יודעים על
מיקומם, ובכל זאת - המקום הכי גרוע בצבא, המקום הכי גרוע
בצה"ל. בשלב זה אני בטוח שהגולנצ'יקים זועקים בבוז, המלש"בים
שואלים את עצמם מה הם כל אותם ר"ת האלה, ובגדול, יש קונצנזוס
נגד הטענה שזה הוא המקום הכי גרוע בצה"לנו.

הסיבה לכך שזה הוא המקום היא מאד פשוטה, מאד בסיסית ודי ברורה.
אני שרתתי במקום בו לוקחים ילדים - ועושים מהם חיילים. אני לא
פציפיסט, אולי קצת שמאלן. אני יודע שאין ברירה וצריך פה
חיילים, ואפילו די הרבה. אבל ממש כמו בהסכמי האו"ם אני מרגיש
ש"חיילים" זו חיה אחרת. לקחת ילד, ולהפוך אותו לחייל. להפוך
אותו ל"חיה אחרת"? רחמנא ליצלן.

למזלי, התפקיד שלי לא כרך עבודה מולם, בשבילי הם היו בעיקר
מספרים, ת"זים, קודים של בתי ספר, מ"אלפים וגם הנתונים שלהם -
הכל נומרי, קר, ירוק על גבי שחור. דווקא הכתבה בעיתון הייתה
שחור על גבי לבן. את השם שלו היום כבר הצלחתי לשכוח, תודה
לאל. זכרתי את השם שלו רק כי היו בעיות עם הקובץ, איזה נתון
מאן להתעדכן, זה גרר שיחות טלפוניות, בירורים וכלמיני
בוג'רסים, בסוף עבר, הוא התגייס, כמו כמעט כולם אצלי - לקרבי.
הוא גם נהרג. אני כבר לא זוכר איך, כבר לא זוכר למה. אני רק
זוכר מאז שהם מספרים, רק מספרים. יום אחד הילדים החמודים
שבוחרים לבוא לחוגים שלי, יהפכו למספר.

זהו בערך, למרות שאולי - הייתי קצת צבוע. בכל זאת יש מקום יותר
גרוע. לא רחוק מהמקום בו ישבתי בשער קיראון בתל השומר, לא יותר
מחמש מאות מטרים בקו אווירי מערבה, לכיוון הים. שם נמצא על אמת
המקום הכי גרוע. שם יש רק שמות, שם כבר אין מספרים, יש שמות
ויש גם הרבה דמעות.