כולם צוחקים עליי שאני ישנה עם דובי. מה, אני לא מבינה על מה
יש לצחוק. אני כולה בת 18, זה כל כך טבעי לישון עם דובי.
לקחתי אותו לצבא. פחדתי שהוא יתלכלך, אז עטפתי אותו בניילון.
כולם צחקו עליי. רוני המ"מ ירד עליי בחדר האוכל. החברה הכי
טובה שלי מהצבא, נעמה, התפדחה להיות לידי כי כל הבנות התלחשו.
מולי. חוצפניות. הן לא חושבות שזה קצת פוגע...?
וכמובן שגם פו שלי נעלב. כן, ככה אני קוראת לו, לדובי שמלווה
אותי מגיל 5. שבכיתי בגללו כל כך הרבה פעמים- כי פעם נפלה לו
עין, ופעם נתלשה לו יד, ופעם אמא סירבה לתפור לו סוודר בחורף.
אז תמיד ישנתי עליו, שלא יהיה לו קר.
עכשיו הוא מעוך קצת מכל כיוון, הוא בעל עין אחת והאף השחור שלו
כבר מזמן לא שחור. אפילו כמה בנות החליטו להתעלל בו ובלילה אחד
הוציאו אותו מהתיק שלי וצבעו לו את קצה הרגל בירוק. מה אכפת
לי. הוא עדיין פו שלי.

פו נדרס. התיק שלי היה זרוק בחוץ בבוקר משום מה. כל הדברים היו
מפוזרים. וראיתי אותך מעוך, חסר אברים. כמעט והקאתי. הזוועה
שיגעה אותי. התעקשתי לעשות לו הלוויה. שני קצינים ליוו אותי
הביתה. הם התלחשו עם אמא במטבח כמעט שעה. אחר כך יצאנו לחצר
ואבא חיבק אותי. הוא קבר את פו בבור קטן שכרה קודם לכן, עטוף
בשמיכה. כי פחדתי שיהיה לו קר.

כשהגעתי לבית החולים המוזר הזה, כבר חיכה לי פו חדש על המיטה.