שמיים אפורים זולגים דמעות כחולות, ואני מביט בה ולא מבין. איך
יכול להיות שיש דבר כ"כ יפה בעולם? דבר כ"כ מושלם? דבר כ"כ
עצוב? אני מביט בה ונזכר באותו היום שישבנו על הספסל בגינה
הציבורית, שאמרתי לה שאני רוצה שנהיה חברים, היא הסתכלה עליי
עם העיניים הכחולות התמות שלה, כאילו לא מבינה מה קורה, האף
שלה התכווץ והצמה שלה התנודדה מצד לצד, הלחיים שלה הסמיקו
והנמשים שלה זהרו, היא השפילה את המבט ואמרה- 'אבל למה להיות
חברים? אתה לא חבר שלי?', הסתכלתי עליה, זאת הייתה התקופה שהכי
אהבתי את המראה שלה, המראה הילדותי והזוהר שכבה עם השנים.
הסתכלתי ישר אל תוך העיניים שלה ואמרתי - 'כדי שנוכל להתנשק
ולעשות מה שמבוגרים עושים...'
היא קצת חששה, השפילה שוב את המבט ובעטה באבנים שהיו על השביל,
בהתחלה נתתי לה נשיקה על הלחי, היא הסמיקה, אפילו השערות
החומות שעל הראש שלה הסמיקו. הרמתי את הסנטר שלה ונישקתי אותה,
נשיקה מתוקה, היא הכניסה אותי לתוך הפה שלה ולא רציתי לצאת,
לצאת מתוך מעגל החום הזה שעטף אותנו. היא שוב השפילה את עיניה,
ואז אני רואה אותה, כבר בת 17, לא ילדה קטנה אבל מתנהגת כמו
אחת, בלי הנמשים הזוהרים, והצמה היפה, והעיניים שלה כבר כבה
בהן האור, אנחנו במסיבה רועשת בבית של חבר שלי, עם מלא אורות
מהבהבים והיא נראית מוקסמת מהכל. אני תופס את ידה ולוקח אותה
אחרי למרתף, אני חושב שהיא ידעה שזה מה שהולך לקרות... היא הרי
ידעה כמה אני רוצה להיות איתה,אבל היא בכל זאת לא התנגדה לרדת
למרתף. ישבנו שם על הספה, התחלתי לנשק אותה, ככל שהזמן עבר ככה
הרצון גבר בי, השכבתי אותה על הספה והתחלתי להוריד את הבגדים
שלה. היא בכתה וצרחה עליי, והתחננה שאפסיק, אבל לא יכולתי,
נגעתי בה בכל מקום בגוף והרגשתי כ"כ טוב ככה. אני יודע שמה
שעשיתי היה רע, רע מאוד, אבל אני לא מתחרט על זה אפילו לשנייה
אחת. כשגמרתי, היא הביטה בי, כולה מפוחדת ממני, התיישבה ולא
זזה. כשקלטתי מה עשיתי לה, פשוט רציתי לחבק אותה, להגן עליה
מכל הרע שבעולם, אבל היא לא נתנה לי, היא התלבשה וברחה. ברחה
ממני, ברחה מהעולם שלי, אבל אני יודע כל מה שקרה לה, כל דמעה
שבכתה, כל פעם שהרגישה עצובה, כל חתך שחתכה. ועכשיו, בחדר
המתים, שנתנו לי אישור מיוחד להכנס, השמיים אפורים זולגים
דמעות כחולות, ואני מביט בה ולא מבין.