ישבתי בבית-הקפה שברחוב קרליבך בת"א. השעה הייתה שעת ערב
מוקדמת. סקרתי את האנשים העוברים ושבים, ממהרים לקניות,
לעבודה, הביתה, איש איש למקומו. הצצתי בשעון, שהראה את השעה
תשע-עשרה ואחת-עשרה דקות. הפגישה נקבעה לשבע. "מה פתאום הוא
מאחר ככה?" חשבתי לעצמי, כשאני לוגם קצת מהקפה. "ועוד פגישה
שהוא יזם..."
מיד כשסיימתי את המחשבה זיהיתי אותו בכניסה. הוא היה לבוש
בחליפה ועניבה מהודרים, כיאה לתפקידו המכובד, והתקדם לקראת
השולחן בו ישבתי. "שלום יוני", הוא ברך אותי. "מה שלומך,
אלוהים?" עניתי לו. "מתנצל על האיחור", הוא אמר בחיוך קל,
כשהוא מתיישב, "הישיבה עם המלאכים התארכה יותר ממה שחשבתי,
רובם חדשים, אתה יודע, ועדיין לא מבינים הכי טוב את התפקיד".
"נראה שהיו לך הרבה תפילות לעבור עליהם", אמרתי לו. אלוהים
שחרר אנחה קצרה. "המון. פיני גרשון הזה, למשל, לא סותם את הפה
לרגע...". "אלוהים, קח איזה חופשה לסופ"ש". הפעם השמיע אלוהים
אנחה ארוכה יותר, "איזה חופשה בראש שלך", הוא השיב בטון עייף,
"מלאכים חדשים. יומיים בלעדיי, והכל קורס. אולי עוד איזה
חודש-חודשיים". הרגשתי ששיחת הנימוסין שלנו הסתיימה, ולאחר
שאלוהים הזמין לעצמו קפה ועוגת גזר, החלטתי לגשת לעניין.
"אז למה רצית לפגוש אותי פה, אלוהים?" שאלתי אותו בנימה של
ציפייה. "רציתי לדבר איתך על התפילה שלך, יוני". "אתה מדבר על
הבחורה?" שאלתי אותו. "כן", אלוהים השיב, ואז חייך אלי. "אתה
ממש אוהב אותה, אה?". "מאוד אוהב", עניתי, "היא בחורה מקסימה,
חכמה, נחמדה, יפהפייה... רק חבל שהיא לא אוהבת אותי בחזרה",
סיימתי את המשפט בקול שקט ורועד קמעה, כשאני משפיל את עיני
לספל הקפה שעל השולחן. "ואתה התפללת אלי וביקשתה את אהבתה של
הנערה". הרמתי את עיני חזרה אל עיניו של אלוהים. "נכון"
,השבתי, והנדתי קלות בראשי.
"תראה", פתח אלוהים בטון ענייני, "בהתחלה לא חשבתי להיענות
לתפילתך. הרי אתה לא בדיוק היהודי הכי טוב, מבחינת קיום חוקי
הלכתיים", הוא המשיך לדבר בסבר פנים רציני, "אכלת בשר חזיר כמה
וכמה פעמים, חיללת שבת, לא הנחת תפילין, אפילו לא צמת
ביום-כיפור, רחמנא ליצלן!". "למה לצום? לא עשיתי רע לאף-אחד",
השבתי בטון מצטדק. אלוהים התעלם מההערה. "וזו רק רשימה
חלקית!". אלוהים לא נתן לי אפילו שהות להגיב, והמשיך במונולוג
שלו. "למרות מחשבתי הראשונה לסרב לתפילה שלך, החלטתי בכל זאת
להתייעץ בעניינך עם המלאך גבריאל". אלוהים עצר כדי ללגום מעט
מהקפה שלו. "והוא הראה לי שאתה דווקא מקפיד בקיום מצוות שבין
אדם לחברו, מה שנותן לך נקודות זכות רבות". אלוהים לגם שוב
מהקפה, והוציא מתוך התיק ג'יימס-בונד שלו קלסר כחול וקשיח,
שעליו היה כתוב באותיות אדומות גדולות: "יהונתן הופמן,
4/4/1985"
אלוהים החל לעלעל בדפיו של הקלסר, כשהוא ממלמל "בואו נראה,
כן... ובכן, עזרה לתלמידים מתקשים בכיתתך בלימודים, מועצת
תלמידים, מפקד בצה"ל. מרשימה אותי במיוחד ההתנדבות שלך בביה"ח
פסיכיאטרי". "תודה", השבתי, וחייכתי בצניעות. "נראה, כי לפחות
בעניין של מצוות בין אדם לחברו אתה עושה חיל" אמר אלוהים.
"משתדל", השבתי, עדיין באותו חיוך צנוע. "אתה מבין, מכאן נוצרת
לי דילמה גדולה בקשר לתפילה שלך". אמר אלוהים. "על העזרה
הגדולה שאתה מפגין כלפי הזולת, מגיעה לך שהתפילה תתקיים,
ושתזכה באהבתה של הנערה, אותה אתה כ"כ אוהב. אולם, אינני יכול
להתעלם מהזלזול המוחלט שאתה מפגין במצוות היהדות. לכן, באתי
לכאן לפגוש אותך, ע"מ להציע לך עסקה".
"עסקה?" שאלתי, כשפניי וקולי מסגירים בקלות את ההפתעה הגדולה.
"כן, עסקה", ענה אלוהים בנימה של פשטות. "אוקי, במה מדובר?"
שאלתי, כשאת ההפתעה בקולי מחליפה הסקרנות. אלוהים הסתכל לתוך
עיני ואמר, "אני אתן לך את אהבתה של הנערה אותה אתה כ"כ רוצה,
אבל בתמורה, אני אקטע לך את יד ימין. מהמרפק ומעלה".
הסתכלתי על אלוהים. אח"כ הסתכלתי על יד ימין שלי. היד שאיתה
אני כותב, אוכל, מחליף גלגל באוטו... ואז הסתכלתי שוב על
אלוהים. וחייכתי. "נו?" שאל אלוהים בקוצר רוח. החיוך שלי
התרחב. "אלוהים", עניתי לו, "יד ימין שלי היא מחיר פעוט, תמורת
האהבה של הנערה אותה אני כ"כ רוצה".