היא הלכה שם-בשכונה שלהם, לא שלה,
כולה יפה ותמימה, לבושה במראה לא בולט אבל גם לא כמו שלהם,
הם היו אחרים.
מרוב שיעמום רצתה ללכת מבית סבתא, לסבתא השנייה,
זה מכיוון ששתי הסבתות היו גרות במרחק של בניין אחד שהפריד
בניהן.
ירדה במדרגות מהסבתא מצד אבא לכיוון סבתא השניה,"שם אולי יותר
מעניין", כך חשבה
בעודה עוברת בין החצרות ובכביש שהיה שומם - כי זה היה יום שבת
ושם לא נוסעים.
שם זו שכונה של דתיים והיא לא הייתה דתייה,
רק מצד הסבתא של אבא - הם היו דתיים, אבל לא כעסו על כך שהיא
לא שומרת את השבת וקיבלו אותה כמו שהיא.
בעודה הולכת שמה לב לקבוצת הנערים שהסתכלו עליה במבט מוזר,
מבטים שהיא אהבה לקבל, למי זה לא מחמיא כאלו מבטים, אבל מכל
מבט הייתה חוששת, מפחדת... כי לא ידעה מה אומרים המבטים.
היא החלה ללכת יותר מהר והם קמו מסתכלת לאחור בודקת שאין אף
אחד שעוקב אחריה,
לפחות לבדוק שהמבטים של אותם נערים לא יעקבו אחריה והם קמו להם
ומתקדמים לעברה...
והסרטים כבר רצו לה בראש...
היא התחילה לפחד אבל חשבה לעצמה כי זה כמובן אחר הצהריים כך
שאין סיבה שמשהו באמת יקרה, משהו לא כשר בכל אופן.
היא הגיעה ראתה את הבניין של סבתא... נשמה לרווחה, וירדה
במדרגות של החצר.
היא תמיד שנאה את המדרגות האלה שאף אחד אף פעם לא דאג לתקן
אותם.
כשירדה ראתה מהסיבוב שהנערים מגיעים.
החלה לרדת ביותר מהירות, והלב שלה ממהר מתחיל להגביר את קצב
פעימות הלב והנשימות שלה מתגברות במהירות - היא מפחדת,
הם אמנם לא היו מפחידים הם היו דווקא נערים חמודים בעיניה,
הייתה מוכנה שאחד מהם יהיה חבר שלה, אבל תמיד חשבה שלא יהיה
מישהו שישים עליה, מישהו שבאמת ירצה אותה.
בעודה במדרגות נכנסה לתוך הבניין מפחדת, לא מבינה האם זה הסרט
אליו כל כך פחדה להיכנס?
נכנסת לבניין והם אחריה. ממהרת ועולה במדרגות, תמיד קיללה את
הרגע שסבתא גרה בקומה הרביעית האחרונה.
והיא עולה מהר, מנסה לעלות את המדרגות במהירות, מחפשת את
המפתח, מפחדת.
והיא שומעת אותם אחריה - הנערים בעקבותיה.
והיא פוחדת, לא מבינה חושבת שאלו סתם הסרטים שרצים לה בראש.
והם בעקבותיה, שומעת את העלייה שלהם במדרגות לכיוונה, והיא
עולה ועולה ומתעייפת מהר מהמדרגות... אף פעם לא סיימה לעלות
אותן מבלי להתעייף, רוצה לחזור בזמן לעשות כושר ולחזור.
עולה במדרגות, מנסה עוד ועוד...
וכשמגיעה לקומה השלישית שומעת אותם מתקרבים אליה יותר מידי,
והיא מפחדת,
והנה היא כבר בקומה של הבית שאליו היא כל כך ייחלה להגיע!
פותחת את המנעול ושומעת שהם נכנסו לקומה מתחתיה.
נשימותיה חוזרות לקצב אחיד
אבל נכנסת בכל זאת במהרה לבית, כולה אכולת סרטים פותחת את
המקרר לוקחת מים קרים ושותה, המים עוזרים לה כל כך, מרגיעים
אותה מהחרדה העצומה שחשה.
אבל בתוך הלב עמוק עמוק, מרגישה צביטה, צביטה כשראתה בחורים
חמודים - שלא קרה לה כלום איתם, היא חשבה שהם נחמדים ורצתה חבר
אחד משלהם - בשביל להרגיש שייכת, להרגיש שמישהו בעולם הזה גם
יכול לאהוב אותה, שהיא מצאה סוף סוף את המכסה שלה או את הסיר
שלה.
רצתה להרגיש שייכת, חלק ממשהו.
הבית של סבתא היה מוזר, היא לא ראתה בבהירות את הבית.
יצאה למרפסת בחדר של סבא בשביל לשאוף אויר, כולה מהורהרת
מהנערים. רצתה לאמץ לה אחד מהם והעקיצה שבלב, לא ירדה ממנה.
כשהגיעה למרפסת שמעה רעשים, מהקומה למטה וליבה שוב גואה על
גדותיו, רוצה לצאת החוצה.
יוצאת בחיפזון למרפסת, רואה את הכל מלמעלה, תמיד כשהייתה
במרפסת הרגישה משהו טוב, לראות את הכל מהקומה הכי עליונה. לפתע
שמעה קולות מהמרפסת למטה, נעליים מרביצות למעלה, וזה הם -
הנערים!
והיא נלחצת שהם דופקים עם הנעליים שלהם מלמעלה. מנסים לפרוץ את
הסכך שלהם לכיוונה, מנסים לעלות אליה.
והלחץ גובר היא לא יודעת מה לעשות, מפחדת.
היא החלה לרוץ לכיוון הדלת, היא יודעת שהם שמו לב שהיא מנסה
לברוח ולחזור לבית השני.
והיא מנסה לברוח, יורדת במהירות את הקומות,
בורחת, שומעת אותם יוצאים אחריה, מרגישה בסיוט.
מבקשת סליחה ומתחילה לבכות,
קופצת מדרגות, מנסה להגיע כמה שיותר מהר לסוף,
יודעת שעמוק עמוק בלב היא איחלה את זה לעצמה, מפחדת,
והדמעות רק גוברות וגוברות.
ומכאן היא כבר לא זוכרת כלום.
היא זוכרת את פניו החמימות והיפות, של הגבר, הנער... לא יודעת
איך להגדיר אותו,
שכל פעם רואה בחלומותיה.
והוא מנשק אותה ואומר לה מילים טובות והיא מפחדת, והדמעות
זולגות מענייה.
כבר לא יכולה יותר, רוצה להתעורר.
מרגישה שהיא סובלת, לא יודעת מה קרה, מה קורה.
רוצה לצעוק אל העולם, שישימו לב אליה, כי היא קיימת, מרגישה כה
בודדה...לבד!
היא מבינה שהיא בחלום, שאולי לא יהיה לו סוף,
אבל היא יודעת שאת הסוף שלה היא רוצה למצוא-בדרך הכי טובה.
רוצה לחלום שוב, לדעת מה קרה שם, זוכרת מילה אחת, שלא רוצה
לומר אותה,
מפחדת שזה מה שקרה.
המילה שהיא כעסה עליו, כשאמרה לו אותה, כששאלה אותו מה הם עשו
לה.
לפעמים מילים קשות להסבר, אבל היא רוצה שאנשים ידעו, שרק ישאלו
אותה
ולפתוח את כל המעצורים שהיא שומרת אצלה .
כי לפעמים היא חושבת שהיא מקולקלת ושלפעמים החלומות שהיא חולמת
באמת נכונים.
שהחלומות אומרים מה שהיא מרגישה עמוק עמוק עמוק אי שם בתוך
הלב, הלב שלה! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.