קיץ,
הים נראה כחול מתמיד וזמין מתמיד.
כחול כמו שמיים חסרי עננים... כמו בקיץ.
כל כך כחול שלא ניתן להסיר ממנו את העיניים...
אתה מרגיש כאילו אתה תחת כישוף, שבוי בקסמו של הים, אתה חייב
להיכנס ולצלול אל תוך המים הקרירים והמרעניים.
אך הקיץ יש חום רב, כל כך חם שכמעט ומרגישים כאילו אין אפשרות
להתקיים, מין חנק בגרון, יובש, חוסר רצון ללכת לכל מקום
שהוא...
השמש כאילו שולחת כלפינו את קרניה, מנסה לפגוע בנו, למוטט
אותנו, עד לאבדון.
חורף,
הדמעות זולגות בלי הרף ואופפות את כולנו בעצב.
חשמל באוויר גורם לנו לעיוותים קלים כל פעם שהוא נראה - מן אור
כזה שמאיים להשמיד אותנו אם רק נתקרב.
קולות נשמעים, קולות ירייה, קולות זעקה, קולות מפחידים...
הכל כל כך אפור וחסר צבעים בחורף, נותן לך הרגשה עמוקה של
דיכאון...
ככה זה בחורף... קר ועצוב, כאילו הכל נחרב, כאילו הכל לא הולך
טוב.
סתיו,
העלים נושרים אט אט ומותירים את העץ עירום כולו...
אנו מתחילים להתרגל להרגשה של חורף... לעצב ולרגשות  לא
חיוביים.
כמה בוגדנים הם העלים...
במשך האביב והקיץ הם נמצאים על העץ... נהנים ממה שהוא מספק
להם...
אך כשמתחיל להתקרר ומתחיל הסתיו הם עוזבים אותו, והוא נותר
לבד, חסר אמצעים, להתמודד עם הכפור שיבוא... להתמודד עם כל
התקופות הרעות...
אביב,
הנוף מלא צבעים, צבעי הקשת נמצאים כל יום, שעה ושניה על שמי
הארץ כדי להזכיר לנו שתמיד טוב לחייך ולשמוח... כל כך כיף
לראות את הקשת...
הפרחים מלבלבים ויוצאים החוצה אחר חורף קשה ומייגע- יפים
מתמיד...
השמש כמו מלטפת את ראשי הילדים ושולחת לכולם ברכת שלום ושמחה.
העננים... כמו צמר גפן מתוק... מזמינים, מלטפים, מחכים שתבוא
ותיגע בהם והכל פתאום נראה אפשרי.