השמש עולה בשמים זוהרים
מאירה בקרניה עולם של שקרים
קמות הציפורים, שרות את שירן הקבוע
לעולם שבו הכל ממשיך לנוע

ואני, נקודה ביקום
מעיפה מעליי שמיכה ומסרבת לקום
עוצמת עיניים ונעלמת ברגעים
מסרבת לקום לעוד יום של אימים

שרה שירי געגוע
ושוב מזכיר הלב כמה הוא פגוע
כך נראה עוד יום שגרתי
ביום שבו את כבר לא איתי

מזייפת פזמוני שקר וכאב
מזכירה שנשבעתי לא להתאהב
רואה זכרון רחוק וצבעוני
באשליה המתוקה- זה כבר לא אמיתי...

בוהה בעולם אך לא שייכת
וחשה כמו עלה שנידף בשלכת
דברים רבים שעוד ארצה לומר
יזכירו לי תמיד להשאיר את העבר- בעבר

אך התחושות דוקרות אותי כאלפי סכינים
זה פשוט הורג אותי מבפנים
כך היינו ואנו כבר לא עוד
הכי חשוב שאסור לי למעוד

את בטוחה ויודעת ולא רוצה
אז למה אני ממשיכה ומנסה...
כנראה שלגוף קשה להתרגל
מרגיש אהבה ופתאום ערפל

דמעותי הקרות ימשיכו לזלוג על לחיי
עד שאפנים לחלוטין שאת כבר לא איתי
אפתח חלוני ואשמע ציוצי ציפורים
אזכר בעינייך ולבי פעימתו יעצים.

שמחה שאהבת מצטערת שלא מספיק
יותר מזאת לא אוכל עוד להעמיק
אזכור אותך תמיד כאגדה יפה
כנסיכה הקסומה שאותי אהבה...