צבעתי את החדר בגוונים של שחור.
חשבתי אולי ככה יהיה לי קצת אור.
מבעד לדלת שקופה, מכוסה בהמון מדבקות,
ילדה-נערה בודדה, מכוסה באלפי מסכות.

כל לילה יושבת, ביד עט ומחברת.
הגיטרה עומדת וממתינה, לפריטה הראשונה.
הכרית הרטובה מדמעות מאובנות,
והקטורת מפזרת לי עשן וריחות.

יצאתי מהחדר הצבוע בשחור,
חשבתי אולי ככה יהיה לי קצת אור.
גיליתי שמבעד לדלת המכוסה מדבקות,
מצוי עולם כהה יותר, מלא בזוועות.

ניסיתי הלילה לשבת, ביד עט ומחברת.
אך ללא הגיטרה הממתינה לפריטה,
וללא הכרית שמדמעות רטובה,
וללא הקטורת שמפיצה ריחות תקווה,
לא הצלחתי לכתוב שיר אהבה.

מחוץ לחדר הצבוע בשחור,
גיליתי עולם קודר ואפור.
גיליתי שנחשפתי לראשונה בחיי,
למציאות שתשפיע לעד על שיריי.

ניסיתי לסגור עצמי בחדר השחור,
חשבתי שאולי ככה יהיה לי קצת אור.
חשבתי אולי אהיה מוגנת,
ולא אצטרך לגלות מציאות מכוערת,
לא אתעטף בבדידות הכואבת,
ולא אחשף לתמימות ההופכת,
יותר ויותר רחוקה ממושלמת,
יותר ויותר מאכזבת...