לסמפוניה הקטנה נתנו עציץ במתנה,
סמפוניה היתה בת 5.
תלוי היה העציץ בפינה הצפון מזרחית של חדרה,
ולעציץ, היה כיף.

בסך הכל, משפחתה של סמפוניה היתה מנוכרת:
מי קונה לילדה עציץ במקום כלבה?
אבל בתור ילדה קטנה וקצת טיפשה,
סימפוניה אהבה את העציץ,
וטיפלה בו במסירות רבה.

הוא היה שם תמיד,
לאורך כל ילדותה:
כשהיא ראתה טלוויזיה,
דיברה בטלפון,
קראה ספרים,
וגם כשהיא הפכה לגותית מיוסרת
וחתכה ורידים.

העציץ התאהב בסמפוניה,
הוא החל להרגיש כלפיה דברים,
כשהיא הייתה נכנסת לחדר,
היו עליו מזדקרים.

אך פעם,
בלילה אחד- לא כ"כ בהיר,
סמפוניה הביאה זכר לחדרה.
היא גנחה כל הלילה.
ובבוקר,
(למה כבר ציפיתם מגותית מיוסרת?)
בבוקר היא גם גנחה.

ועציץ שהיה שם,
הכל שמע,
הוא הבין שאין לו סיכוי עם סמפוניה,
הוא הבין שאין טעם לחיים,
הוא סובב את עליו הפוך מהשמש,
ונבל לאחר מספר ימים.