"לפעמים קשה לחיות... קשה להיות..."
הנה היא שוב מתחילה לבכות ואני, אין לי מילים יותר,
אין לי חיבוק יותר, אני רק יושבת לצידה בשתיקה.

אמא ואני יושבות בחצר של בית המשוגעים,
כולם קוראים לזה "ביה"ח לבריאות הנפש" אבל בתכל"ס,
כשיש מסביב אנשים שמדברים לקקטוס, צוחקים עם עצמם
ומנשקים את הקירות זה בית משוגעים, אין מילה אחרת.
ואמא לא משוגעת, אני יודעת את זה, היא רק לא מפסיקה לבכות.
צריכים רק לסגור לה שם משהו, שיעצרו הדמעות האלו,
לפעמים אני חושבת, שהיא לקחה גם את הדמעות שלי. כי אני כבר לא
בוכה בכלל, רק יושבת לי שם איתה וצוחקת, למראה שיפרה שרצה כל 3
דקות בדיוק להתקשר למשטרה מהטלפון הציבורי.

אמא לא מוכנה להתחבר כאן עם אף אחד, "כולם משוגעים כאן", היא
אומרת בזלזול, ואני מהנהנת בהסכמה "לא לרמתך", אני מוסיפה.
אישה אחת באה לקראתנו ומודיעה שהיא המשיח, אמא לוחשת לי לא
להתיייחס, אבל אם כבר אני פה אז למה לא להשתעשע קצת,
"סוף סוף הגעת" אני אומרת,
"מה פתאום", היא מתריסה: "הייתי כאן כל הזמן".
אז הנה, המשיח נמצא בבית משוגעים, מי חשב לחפש שם בכלל,
"אז אני אודיע לכולם", אני אומרת אבל היא כבר רצה לה
במסדרונות,
ממש כמו המשוגעים בסרטים, מנופפת עם הידיים מעל הראש.

בלובי אני רואה בן אדם לבוש מדים עם דרגות של סא"ל ושואלת את
אמא את מי הוא בא לבקר, אבל היא צוחקת ואומרת שזה אחד
המשוגעים.
האחיות מפצירות בו לשבת, "רק תשב... 10 דקות... תשב כבר"
אבל הוא עומד, ידיו צמודות לגופו וראשו מורכן אל הרצפה.
"הוא עומד לזכר החיילים שלו כל היום, כבר 3 חודשים", אמא
מסבירה לי.
אני שומעת אחות אחת מספרת לשנייה על איש הצבא הזה, שהיה מפקד
בתותחנים, איבד 4 מחייליו בפיצוץ מטען ומאז עומד דום.
כשאני מתקרבת אליו בהיסוס הוא מפנה את ראשו אליי ולוחש
"התפוצץ... איבדתי את כולם".

שעת הביקור הסתיימה, אני חוזרת לעולם הנורמלי.
בדרך הבייתה אני מתחילה לבכות, אמא החזירה את הדמעות שלי סוף
סוף.
אולי הצליחו לתקן אותה והדמעות עברו אליי
ואין לי בעיה לבכות חיים שלמים, בשביל לראות חיוך אחד של אמא.